"שכחתי איך לאכול" הוא שם האלבום הראשון של גלעד כהנא, שיצא בשנת 2,000, טרום "ג'ירפות". על עטיפת האלבום אפשר לראות את כהנא בגרסת ה-OnlyFans שמוכיחה שהוא אכן שכח איך לאכול. בהאזנה לאלבום כבר אפשר לזהות את הסגנון של כהנא ואת מה שיהפוך בהמשך לסימן ההיכר של "ג'ירפות" וגם שלו עצמו - מלל רצוף ואינטואיטיבי שמאולתר באותו הרגע. זה יקרה בהופעות של הלהקה; באולפן ההקלטות; בפודקאסט של תאגיד השידור; בהופעות של כהנא לבדו וגם עכשיו, 20 שנה מאוחר יותר, בסרט בשם "חתירה אל ההווה - חלק א'", שעלה אתמול (ה') ב-HOT8, בו כהנא מתחפש להומלס בחליפת בז' שמסתובב ברחוב וממלמל שהוא החליט להפסיק לאכול. לעבור משכחה פסיבית להחלטה מודעת זאת בהחלט התקדמות.
מתוך "חתירה אל ההווה"
(באדיבות 8HOT)
כמו תמיד במקרה של כהנא, מי שאוהב אותו ידע פחות או יותר למה הוא נכנס. זרם התודעה שלו הוא שטף מאולתר של תובנות ואבחנות על החיים, זחילה מתפתלת במבוך של דימויים, חלקם יפים כמו שירה, חלקם נותנים הצצה לחיים האישיים של כהנא וחלקם נעצרים במבוי סתום. האיש בהחלט יודע להניח מילים ולטפל יפה באבסורד וגם להצחיק. עד כאן, כמו שאומרים באספת הורים, הפוטנציאל. עכשיו נשאר רק לשאול איך מעבירים את כל היופי הזה לטלוויזיה.
אומנם הוא משובץ בערוץ הדוקו של HOT, אבל קשה לקרוא ל"חתירה אל ההווה – חלק א'" (אין חלק ב' אגב) סרט דוקו, בעיקר כי קשה להניח את האצבע על הדבר שאותו הוא מתעד. כהנא הגה לפני כמה שנים דמות של הומלס שאיתה אלתר מיצגים באירועים שונים ואתגר את הסביבה שלו (למשל מחא כפיים בהופעה גם אחרי שכל שאר האנשים בקהל הפסיקו זאת). בשלב מסוים הרעיון הבשיל לסרט שבו כהנא ההומלס מאופר בכבדות, מסתובב בערים שונות ומשדר בקול את זרם התודעה שלו. האנשים מסביבו מגיבים או מתעלמים, חלקם מודעים למצלמה, חלקם לא. אולי כהנא נראה כמו הומלס ואפילו זז כמו אחד בחלק מהזמן, אבל הדיבור שלו מאופיין לחלוטין איתו, ככה שהתוכן והסאונד לא תואמים למראה.
כהנא (בהיעדר שם לדמות אין ברירה אלא לקרוא לילד בשמו) משוטט בסרט ברחוב, מדבר עם שומר בקניון על המצב הכלכלי, מגיע לבית חולים, מדסקס עם עוברי אורח שדואגים לו ובסוף גם נדרס על ידי רוכב אופניים במה שנגמר בפינוי למיון, שני ניתוחים וגבס של חצי שנה. "זאת לא הייתה באמת תאונה", מאבחן כהנא הכאוב תוך כדי שהצילומים נמשכים, "מישהו רצה, אולי אני דווקא, שמשהו רע יקרה דווקא ליד ימין, החזקה. אולי אני רוצה להפסיק עם כל החרא הזה".
רגע התאונה הוא ללא ספק אחד משיאי הסרט שנע בין רגעים פיוטיים ויפים, סצנות ארוכות מידי ומשהו שמזכיר סרטי מתיחות, כשהעוברים והשבים צריכים להתמודד עם דבר שלא ציפו לו - כמו הומלס מוזנח עם תובנות פילוסופיות. במובן מסוים התאונה עשתה לכהנא את מה שהוא עושה לאחרים - זה הרגע שבו הוא עצמו נאלץ להתמודד עם משהו שהוא לא ציפה לו, כמו רוכב אופניים שיאלץ אותו לתהות למה בעצם זה קרה לו ואיזה מסר היקום מנסה להעביר לו.
קשה לדרג את "חתירה אל ההווה – חלק א'" על קנה מידה של איכות. יש בו כמה רגעים אנושיים מכמירי לב באינטראקציות האנושיות של האנשים ברחוב עם כהנא, כמו הרגע שבו אישה נוצרייה ניגשת אליו, מלטפת את ראשו ומדברת איתו. יש גם כמה טקסטים ליריים ויפים, במיוחד כשכהנא נוטש את הקומה הפילוסופית ונותן הצצה לעולם האישי הפנימי שלו. אבל מה שעובד לא רע בהופעות עם קהל שנמצא במצב נפשי מסוים, לא מחזיק שעה טלוויזיונית. מי שאוהב את כהנא יודע למה הוא נכנס ואיזה הלך רוח מתבקש ממנו לאמץ. מי שלא, יתקשה לשרוד את ההגיגים והנאומים של ההומלס בחליפת בז', בקבוק בירה, קול נמוך ותואר ראשון במדעי החיים. "חתירה להווה – חלק א'" תגרום לחלקכם לקפוץ על החסקה התודעתי של כהנא ולזרום איתו כמו שזורמים על ספר שירה, ולחלקכם, ובכן, לחתור אל השלט.
