ארון ווינטר נמנה עם טובי הכדורגלנים בעולם בתחילת שנות ה-90. אבל יכולותיו המרשימות על המגרש לא ממש עזרו לו להתחבב על אוהדיה הידועים לשמצה של קבוצת לאציו מהליגה האיטלקית, אליה הצטרף ב-1992. המנהלים פירגנו עם חוזה נדיב במיוחד, אך קבלת הפנים של הקהל המקומי כללה כתובת גרפיטי נבזית שרוססה על קיר בקרבת המועדון ברומא והכריזה: "כושי יהודי".
אם לא היה די בצבע עורו הכהה, הקומץ הנבער הסיק שהוא גם יהודי, על פי שמו הפרטי (אם היו מבחינים בשמו האמצעי, מוחמד, היו גם מגנים אותו כנראה על היותו ערבי). למרות היחס הגזעני שספג עם הגעתו, ווינטר שגשג על המגרש, ממש כפי שעשה במדי נבחרת הולנד באותה התקופה, שנחשבת עד היום לאחת המבריקות אי פעם. כמו ווינטר, גם רוד חוליט ופרנק רייקארד היו ממוצא סורינאמי, מה שלא הפריע להם לשלב רגליים עם מרקו ואן באסטן, דניס ברגקמפ ורונלד קומאן החיוורים. דווקא במדי האורנג' הלאומיים, השחור והלבן התמזגו היטב. לא כנבחרת אפורה, אלא קבוצת כדורגל צבעונית ומתואמת להפליא. כך היה בהולנד. ומה אצלנו? הסרט "עוד לא אבדה" מבקש לבדוק מה קורה כשמדובר בגווני כחול לבן.
מתוך "עוד לא אבדה"
(באדיבות כאן 11)
"עוד לא אבדה", ששודר אמש (ד') בכאן, הוא דוקו-ספורט שמתלווה אל שלושת כוכביה המוסלמים של נבחרת ישראל - הקפטן ביברס נאתכו, בירם כיאל ומואנס דאבור - לאורך הקמפיין של הכחולים-לבנים בניסיון להעפיל ליורו 2020 - אליפות אירופה לאומית שהייתה אמורה להתקיים בקיץ, ונדחתה ל-2021 בעקבות מגפת הקורונה.
במשך כ-53 דקות, הבמאי שוקי גוז'יק והתסריטאי שי להב מנסים לספר את סיפורם של השלושה דרך ההיבט האישי על רקע ההיבט הלאומי. בישראל הטעונה פוליטית, כמעט אי אפשר להפריד בין אלה לבין אלה. הסרט, שמתלווה אל השלושה ביחד ובעיקר לחוד, נותן הצצה להתמודדות שלהם עם מעמדם הייצוגי המורכב כשחקני נבחרת. בניגוד למקרה של ווינטר לפני כמעט 30 שנה, הם דווקא מתקבלים באהבה על ידי הקבוצות שלהם בחו"ל. גילויי הגזענות והאצבעות המאשימות מחכים להם דווקא כשהם שבים הביתה, לובשים את מדי הכחול-לבן, ועולים על המגרש. בלי לשיר את "התקווה".
הגזענות באיצטדיונים אינה תופעה חדשה, והיא נפוצה בכל העולם. בחסות ההמון, אנשים משולהבים וחסרי פנים מסוגלים להוציא מהפה את המילים הנוראיות ביותר ממקום מושבם ביציע, בעוד שהגיבורים שלהם נאבקים שם על הדשא, מתרוצצים אחרי כדור. זה רק ספורט לכאורה, אבל עבור אוהדים קנאים המשחק הוא לא משחק. זוהי מלחמה על זהות והשתייכות. להיות חלק מקבוצה, ולא פחות מכך - ואף יותר מכך, לא להיות חלק מהקבוצה היריבה.
כמו ווינטר, גם רוני רוזנטל התקבל בגידופים אנטישמיים בקבוצת אודינזה האיטלקית פחות או יותר באותה התקופה, אבל גילויי גזענות במגרשים היו באיטליה הרבה לפני כן (עוד בימי רומא העתיקה וקרבות הגלדיאטורים שלה) וגם אחרי. וכך גם בישראל - מאז ימי הבלם שלמה קירט, שהתנגד לזימונו של זאהי ארמלי לנבחרת, ועד לעידן המלהיב של ואליד באדיר, נג'ואן גרייב ועבאס סואן שכיכבו במדי הנבחרת וסחפו אותה להצלחה במקביל להשמצות להן זכו מחלק מהאוהדים בקהל.
עוד ביקורות טלוויזיה:
למרות שמדובר בתופעה נרחבת עם הקשרים פוליטיים ותרבותיים רחבים, ועם היבטים ייחודיים לישראל, יוצרי "עוד לא אבדה" כמעט ומתעלמים מכל זה, ומתרכזים במקרה העדכני של נאתכו, כיאל ודאבור. כמובן שלכל אחד מהם סיפור אישי משלו, אבל ככל שמדובר בהתנגשות הערכית שהם נאלצים להתמודד איתה כאאוטסיידרים בתוך "המדינה היהודית", הם לא ראשונים - גם לא אחרונים. מלבד כמה התייחסויות דלות וקצרצרות למקרי עבר (רפעת טורק), לא ניתן הקשר היסטורי מספק לסיטואציה בה השלושה מוצאים את עצמם. מבחינה זו הסרט לוקה באופן מהותי, בניגוד למשל לדוקו "טהורה לעד" של מאיה זינשטיין, שמספק מבט כולל על נגע הגזענות של אוהדי בית"ר ירושלים שמתעמרים בזרים הצ'צ'נים של הקבוצה.
זוהי ככל נראה החלטה מודעת מראש של גוז'יק ולהב, לצמצם את העדשה ולהתרכז בענייניהם האישיים של נאתכו, כיאל ודאבור (במקביל הסרט מתעלם כמעט לחלוטין מדיא סבע, טאלב טוואטחה, לואי טאהה ואיאד חבשי הערבים, שנמנים גם הם עם סגל הנבחרת). אבל גם אז, כשהם ניצבים מול השער, היוצרים מחמיצים את המסגרת. הדיפ פוקוס של הסרט כל כך עמוק עד שהוא מאבד את הראייה המרחבית שלו.
ככל שמדובר בעשייה בשטח, אין פה כמעט חתירה למגע עם גורמים שאינם מתוך הסביבה האינטימית הקרובה של שלושת השחקנים. הראיונות עימם ממלאים את המסך, ומדי פעם צצים קרובי משפחה, וזורקים מילה פה ושם. ומה עם החברים לנבחרת? המאמן אנדי הרצוג? ראשי ההתאחדות? מירי רגב? לא הייתם רוצים לשמוע מה יש להם להגיד בנושא? ובכן, לא פה. ומה עם אותם גזענים בקהל? קולם נשמע ביציעים ומהדהד בסרט, אבל אף אחד מאותם אוהדים לא מוזמן לדבר ולענות על השאלות הקשות.
יתכן שמדובר בחוסר תקציב או היעדר שיתוף פעולה של הגורמים הרשמיים (ריאיון קצרצר וסתמי עם דובר ההתאחדות שלומי ברזל הוא כל שנקבל). ה"פיצוי" מגיע בדמות צילומי מסך של כותרות עיתונים, ריאיון טלוויזיוני של ערן זהבי, מסיבות עיתונאים של הרצוג, ובעיקר שידורי רדיו מתכניות ספורט, בהם אפשר להתענג על החוכמות של אייל ברקוביץ', אופירה אסייג ורון קופמן כשהם מהגגים על סוגיות שונות שעולות משיתופם של השלושה בנבחרת: הבחירה בנאתכו הצ'רקסי לתפקיד הקפטן למרות שאינו יהודי, ההברזה של דאבור ממשחקי החוץ בלטביה ופולין בגלל חתונתו, והטעות בהגנה של כיאל שהביאה להפסד צורב בסלובניה. "עוד לא אבדה" מאפשר לשלושת הכדורגלנים להתבטא בחופשיות, אבל דעות ועמדות אחרות נשמעות רק ברקע, מהלוע הגדול של ברקוביץ' כפי שהוקלט ברדיו. ומה עם הגזענים ביציע? הם נותרים חסרי פנים גם בסרט, שמסתפק בשרבוב ציוצי בלע ברשתות החברתיות.
היוצרים לא טרחו להביא זווית אחרת, של שחקנים בנבחרת או אוהדים ביציע, ולחלופין לא הצליחו לבקע את הבונקר הבירוקרטי של ההתאחדות. ניחא. אפשר ומותר לפעמים פשוט לספר סיפור אישי ואנושי של ספורטאים, גם כשהערך המוסף שלו נובע מההקשרים הפוליטיים והחברתיים הנרחבים. הבעיה היא שנאתכו, כיאל ודאבור עצמם מדברים באופן מדוד ונמנעים משערורייה. הם כנים ולפעמים נוגעים ללב, אבל מאוד מרוסנים. בכל זאת מדובר בספורטאים מקצוענים, שיש להם קצת ניסיון עם תקשורת. הם שומרים על עצמם, ועל הקריירה.
במידה רבה השלושה הם הכבאים של האש שאמורה להניע את הסרט. האש שברקוביץ' ודומיו מבעירים. נאתכו, כיאל ודאבור מתבטאים במתינות בלי להתלהם. זה יפה וראוי להערכה, אבל מעקר את הקונפליקט, את הדרמה. לעתים נראה כאילו מדובר בשלוש כתבות פרופיל סימפתיות שנערכו יחדיו לכדי סרט אחד. נינוח, כיפי לפרקים. זה לא שהם ערביי מחמד, זה הסרט מתנחמד.
בהיעדר קונפליקט ממשי, הסרט נסחף בחלקו השני אל תוך הקמפיין של הנבחרת ממשחק חוץ בפולין למשחק בית מול צפון מקדוניה, כאילו כדי לשחזר את המתח הספורטיבי שעמד בפני הנבחרת כולה, כפיצוי על היעדר מתח דרמטי מספק בסיפורם של נאתכו, כיאל ודאבור. זו שיטה מקובלת בסרטי דוקו-ספורט, כמו אלה מסדרת "30 על 30" מבית הרשת האמריקנית ESPN או הסדרה המדוברת "הריקוד האחרון", על עונת האליפות האחרונה של מייקל ג'ורדן. אם אתם אוהדי נבחרת ישראל, יתכן שתישאבו לתוך השחזור של המאמץ הקבוצתי שנכשל (כמעט נוסטלגיה בימים אלה). אני באופן אישי נשאבתי יותר לכמה רגעים שובי לב, שהיוצרים כן הצליחו לחלץ בכוחות עצמם - כמו החתונה של דאבור בנצרת או נאום תוכחה של אוהד שבור לב שמתפרץ למסיבת עיתונאים עם הרצוג. מדובר ברגעי קסם שמטיילים ברחבה באופן חופשי נטול הקשר.
רגע יפה נוסף נרשם בסופו הלבבי ומלא האופטימיות של הסרט, כשחלוץ הנבחרת תומר חמד מגיע לביקור בביתו של בירם כיאל בעיר ברייטון שבאנגליה (שניהם משחקים בליגה האנגלית). הילדים משחקים, הנשים מתחבקות ושני החברים מחליפים חוויות. זוהי אחווה אמיתית שחוצה דת, גזע, צבע וקבוצות. כאן, מהמרחב האינטימי שהיוצרים שקעו לתוכו, תגיע התקווה, אולי. היא עוד לא אבדה, כפי שרומז שם הסרט. עם או בלי ההמנון. וזוהי המטרה של "עוד לא אבדה" - להציב בקדמת הבמה את הממד האנושי. משם אולי אפשר יהיה להתקדם גם במרחב הציבורי. אבל זה לא יקרה אם נתעלם מההקשרים ומהדעות השונות, המנוגדות, וגם הקיצוניות שבהן. כל שאפשר לקוות הוא שיום יבוא ונבחרת ישראל תהיה מגוונת אתנית, צבעונית ומאוחדת, כמו צרפת של פול פוגבה ועדיל ראמי מהשנים האחרונות, גרמניה של סמי חדיירה, מסוט אזיל וג'רום בואטנג של 2014, או הולנד של ארון מוחמד ווינטר משנות ה-90. מי יודע? אולי אז גם תצליח כמוהן.
