לקראת סוף ההופעה של פו פייטרס, עניין פעוט של שעתיים וחצי, מגיע השיר שאף פעם לא יצליחו לשכנע אותי שלא נולד מתוך מחשבה בדיוק על הרגע הזה: דייב גרוהל, כולו מזיע מתחת לשיער והפרצוף המזוקן שעם השנים מקנים לו דמיון מצמרר לרוברט פלאנט, צועק: "יש לי וידוי". הוא לא מספיק לסיים את המשפט הקצר, שפותח את Best of You, וכבר משהו כמו 70 אלף איש באצטדיון האולימפי של לונדון מצטרפים אליו בשאגות שגרמו לו לבקש מהקהל "אולי תבואו לכל פאקינג הופעה?". מכאן מתחילה תחרות צמודה, מי יצעק יותר חזק את הפזמון הקתרטי: "האם מישהו מקבל את הכי טוב שלך?".
פו פייטרס מבצעים את Best of You, Learn to Fly ואת No Son of Mine בהופעה בלונדון
(צילום: עינב שיף)
בכל הנוגע להופעה של פו פייטרס אין ממש מקום לדיון. גרוהל לא כותב כבר 30 שנה את כל הלהיטים האלה, שהפכו אותו לפול מקרטני של הדיסטורשן, רק כדי להעניק חוויה שהיא פחות מתמורה מלאה ואף למעלה מזה: בזכות רשימת השירים שכוללת את כל הקלאסיקות; העיבודים שמדגישים את ההמנוניות המובנית של הלחנים לצד החיבה של היוצר לג'אמים ארוכים וסולואים פומפוזיים; וכמובן התקשורת הרציפה ומלאת ההומור עם הקהל, לפעמים גם תוך כדי הביצועים עצמם, מה שמצריך תיאום מקסימלי עם יתר חברי הלהקה. לא ברור מה גרוהל יחשוב על זה אם היה מכיר את השירים, אבל הוא ושלמה ארצי היו מסתדרים יותר טוב ממה שנדמה.
הסיבוב הנוכחי מקדם לא רק את האלבום האחרון והמוצלח של פו פייטרס, But Here We Are, אלא את החיים החדשים של הלהקה אחרי מותו הטרגי של המתופף הווירטואוזי, טיילור הוקינס, שהיה בעל תפקיד מהותי בהופעות: הוא היה הדמות היחידה מלבד גרוהל שלכדה את תשומת הלב, והציגה את החשיבות העצומה של התופים לאפקטיביות והכיפיות של השירים שכתב גרוהל - כידוע המתופף לשעבר של אחת הלהקות הגדולות בהיסטוריה. ג'וש פריז, שכיר חרב בכיר בסצנה, ממלא את החלל עם הרבה מאוד תשוקה, כוונה וטכניקה מעולה, אבל לכולם ברור שזה לא יכול וגם לא אמור להוות תחליף.
זה לא מפריע בשום צורה, עד שבהדרן עולה הבן של הוקינס, שיין, שריגש את כל וומבלי והצופים והצופות בבית במופע המחווה לאבא שלו לפני שנתיים. שם הוא זכה לתופף את My Hero, אבל הפעם הוא מצטרף ללהקה בהדרן כדי לבצע את I'll Stick Around מאלבום הבכורה של פו פייטרס, שהוקלט כשעוד לא הייתה בכלל להקה. מלבד הממד האמוציונלי הבן משחזר את האנרגיות החריגות של אביו וגם מעורר בפעם הראשונה והאחרונה במופע את תחושת ההחמצה. אירוע משפחתי אחר הוא שיתוף הפעולה בין גרוהל לבתו, ויולט, שמצטרפת לביצוע טוב של Show Me How מהאלבום האחרון, שיר שבו הנוכחות של קול נשי בהחלט מתכתבת עם השוני הסגנוני של העיבוד ביחס לרפרטואר של הלהקה: פחות רועש-מרים ויותר רועש-מרחף, פחות נירוונה ויותר מיי בלאדי ולנטיין וקוקטו טווינז.
2 צפייה בגלריה
"אולי תבואו לכל פאקינג הופעה?". דייב גרוהל. פו פייטרס בסיבוב ההופעות Everything or Nothing at All
(צילום: דרור נחום)
אבל עם כל הכבוד, לא הגענו עד הלום כדי לחקור את הגנטיקה של רוקסטארס אלא כדי לקבל מהם בראש. וחוץ מפרק אקוסטי סביר אם כי לא ממש הכרחי (למרות שימוש נבון ומצחיק באינטרו של Stairway to Heaven) וגם גרסה לא מחושמלת עד הסוף ולא ממוצה של My Hero, הכול גם ישב בול וגם נשמע כאילו הוא בוקע ממש עכשיו מהבטן: מהפתיחה המושלמת של All My Life דרך המחוות המתבקשות למטאליקה ובלאק סבאת' (ב-No Son of Mine מהאלבום הקודם) וגם לביסטי בויז, הראמונס, דיבו וניין אינץ' ניילז (בהצגת הנגנים המשעשעת) ועד לאופוריה של Breakout ו-Learn to Fly, צריך ממש לשנוא רוקנ'רול כדי לא להיסחף במידה כלשהי אחרי מה שקורה על הבמה. וכשגרוהל מתחיל לפרוט את הריף של Everlong שסוגר את העסק, ספק אם נותר באזור מישהו שעוד שולט בידיים, ברגליים ואולי גם בסוגרים. אולי זה באמת לא אתה שצורח "אם רק משהו היה יכול להרגיש כל כך אמיתי לנצח", אבל אתה בהחלט האיש שרוצה שהרגע הזה לא ייגמר לעולם.
