ג'רמי איירונס הוא נצר לשושלת תרבותית מהוללת של שחקנים בריטים שעשו את המסע מהתיאטראות של לונדון כל הדרך ללוס אנג'לס. לורנס אוליבייה, אלק גינס, קנת בראנה, פטריק סטיוארט, מייקל קיין, איאן מקלן ובראיין קוקס הם רק כמה מהשחקנים הבולטים שלקחו את המיומנויות הדרמטיות השייקספיריות שלהם מהבמות למסך הגדול של הוליווד כדי לעטר בנוכחותם שוברי קופות מסחררים מזן גיבורי העל, האקשן, הפנטזיה, ולהעניק לסרטים האמריקנים הקלילים משקל עודף וחיוני במבטא בריטי כבד. לאורך הקריירה המרשימה שלו, איירונס בן ה-74 לקח חלק בלא מעט הפקות שכאלה. מ"מת לחיות 3", דרך העיבודים למשחקים "מבוכים ודרקונים" ו"אמונת המתנקש", ועד "ליגת הצדק" של זאק סניידר (ואם תרצו גם "מלך האריות", כמדבב מאחורי הנבל סקאר). אבל למרות שמדובר במקור הכנסה משמעותי, הוא מודה כי מעולם לא ראה בסרטים הללו אתגר אמנותי ראוי.
"אם להיות כן, אז אני יכול להודות שהשתתפתי בכמה מהפקות הענק הללו של הוליווד, והם שילמו היטב וגם נהניתי לעבוד איתם, אבל אף אחד מהסרטים רבי התקציב הללו לא משתווה לסיפוק שאתה חש כשאתה משחק בהפקה אירופית צנועה", אומר איירונס בריאיון מיוחד ל-ynet שהתקיים בפסטיבל מרקש ואליו הגיע כאורח כבוד. "דווקא בסרטים הקטנים יש לך צוות קטן שמתמסר לספר סיפור, כמו משפחה. כשמציעים לך להשתתף בשובר קופות, אתה לוקח את התפקיד כי אתה מקבל שכר יפה וכי סביר להניח שהסרטים הללו יופצו בכל העולם, מה שמוסיף יוקרה לשם שלך ויאפשר לך להשיג מימון לפרויקטים עתידיים, אבל בסופו של דבר כל זה קשור רק לכסף".
לראיונות נוספים במדור:
איירונס הוא לא היחיד שחושב כך, ולבטח לא הראשון שמתבטא על רתיעתו מהפקות הענק האמריקניות. סיפור נודע בהוליווד מתאר כיצד אלק גינס הביע זלזול בסרט הראשון של "מלחמת הכוכבים", שאליו לוהק כאובי וואן קנובי. "אני לא יכול לומר שאני נהנה מהסרט. דיאלוגים מזובלים חדשים מגיעים אליי בכל יום על דפי תסריט ורודים, והם לא הופכים את הדמות שלי לבהירה או נסבלת יותר", כתב בזמנו לידידה. עם זאת, בסופו של דבר, אובי וואן הפך להיות דמות אייקונית בתרבות העולמית. הרבה בזכות הופעת השחקן הבריטי האגדי שהקנה לו הוד והדר שייקספירי.
"אני חושב שיש המון שחקנים בריטים איכותיים ואנחנו דוברים את אותה השפה כמו האמריקנים. אבל בניגוד לארצות הברית, אנחנו מגיעים מתרבות עתיקה שאין להם", מסביר איירונס. "אז אני חושב שאולי זה משפיע גם ברמה האנושית, ויש אצלנו בבריטניה אנשים יותר מעניינים, כאלה שפתוחים יותר למגוון של אנשים מתרבויות שונות ולשיחות שאפשר לנהל עם זרים. אבל ככלל לא הייתי רוצה לנשוך את היד שמאכילה אותי".
"אנשים בימינו מפחדים לעמוד ולהביע את דעתם"
גם בפסטיבל מרקש המפואר, שאליו כאמור הגיע כאורח כבוד, איירונס מנסה להימנע מלנשוך את היד המאכילה אותו מכל טוב כמיטב מסורת האירוח המרוקאי, אבל בעוד שהוא מפרגן למארגנים הצפון אפריקנים על אצירת תוכנית מגוונת וחתרנית, כשמדובר בקולנוע הערבי כמכלול, הוא מביע חשדנות, בגלל המשטרים הרודניים במדינות המזרח התיכון שמהם הוא מסתייג. "אני לרוב נמנע מלהשתתף בהפקות בעולם הערבי כי המשטרים שם מעורבים בהפקות המקומיות ואני נזהר מזה", אומר איירונס, שמספר שדחה הצעות בעבר להצטרף לסרטים שהופקו במדינות ערב. "זה קצת לא הוגן אולי, כי כל כסף הוא מלוכלך. אבל תמיד יש את הטיעון שגם אם אתה לוקח חלק בסרט, אתה בעצם מביע תמיכה במשטר שעומד מאחוריו. מצד שני, צריך לזכור את התפיסה שסבורה שדווקא השתתפות בסרטים הללו מקדמת את השוליים הליברליים במדינות הללו ומנרמלת אותם".
אומנם הוא לא מציין את ישראל באופן ספציפי, אך הוא כן מכליל אותה כחלק מהמדינות הבעייתיות באזור. "אני יודע שיש מצבים פוליטיים סבוכים במדינות ערב שמשפיעים על יכולת הביטוי של היוצרים. למשל הקולנוענים האיראנים, שאני מאוד מחבב, אני מודע לקשיים שלהם. וכך גם במקרה של ישראל. אני מכיר קצת מהקולנוע שלכם, אבל פחות כזה שנעשה על ידי פלסטינים. אני מקווה שיבוא יום ויהיה שיפור במצב הפוליטי, כך שניתן יהיה להתרשם יותר בחופשיות מכל הסרטים שמגיעים ממדינות האזור".
אתה מרגיש שזה המקום שלך להתעסק בפוליטיקה, ובטח של מדינות זרות?
"לאורך השנים יצא לי לסרב להצעות שהוגשו לי מהפקות במדינות שונות ברחבי העולם שלא רציתי להיות מזוהה עם המדיניות שלהן. למשל עם האפרטהייד בדרום אפריקה. צריך לזכור שלוקח זמן לציביליזציות להתגבש כדמוקרטיות ואפילו במקרה של ההיסטוריה של אנגליה ואירופה, מאז ימי הביניים ועד היום. רבות מבין מדינות ערב נוצרו בחסות הממשל הבריטי אחרי מלחמת העולם הראשונה, והן נכפו על האוכלוסייה שהייתה באותה תקופה מורכבת ברובה מנוודים. לפוליטיקאים לא הייתה הבנה שהם גורמים לעוול כשהם מתערבים בציביליזציות עתיקות כל כך, וכך בעצם יצרנו את הבעיה".
כפייה תרבותית של המערב על העולם העתיק זה עניין אחד, כפייה תרבותית בתוך העולם המערבי כפי שהוא מתבצע היום הוא עניין אחר, כזה שמדאיג את איירונס במיוחד. "הדאגה הכי גדולה שלי היא הפוליטיקלי קורקט", הוא מצהיר. "אנשים בימינו מפחדים לעמוד על דעתם ולבטא את מה שהם מאמינים בו. אני משער שזו תופעה שמתאפשרת בגלל האינטרנט, אבל ההשפעה שלה עצומה".
הפוליטיקלי קורקט השתרש בעיקר בארצות הברית, אתה מרגיש את זה באירופה או במרוקו למשל?
"מהשיחות שהיו לי עם חברי צוות השופטים בפסטיבל מרקש (בראשות הבמאי האיטלקי פאולו סורנטינו - א"ב), יש בעיה גדולה בסרטים שהם רואים. תהא אשר תהא הסיבה, בין אם בגלל סמכויות הממשלה או בגלל לחץ חברתי, רובם תקינים פוליטית, אבל באמנות זאת לא יכולה להיות התשובה - אמנות אמורה לעורר רגשות ואני מקווה שהתקופה הזאת תהיה קצרה. אלו ששומרים את השיח נקי, עושים זאת מתוך כוונה להשאיר את הכול רגוע כדי שהם יוכלו להמשיך לעשות המון כסף, אבל אמנות צריכה להיות חופשית ולעורר שערוריות. אז אני מקווה שזה יהיה בסדר. המטוטלת נעה מצד לצד ואני מקווה שהיא כבר בדרך לצד השני".
המטוטלת של הפוליטיקלי קורקט עשויה לנוע לצד השני, אבל תופעה חדשה אחת שאיירונס מתוסכל בגללה ולא עומדת להשתנות היא התנודות של תעשיית הקולנוע מהמסך הגדול לסטרימינג ביתי. שינוי שמורגש בכל העולם.
"התעשייה שלי נמצאת תחת מתקפה במדינות רבות ברחבי העולם בגלל הסטרימינג", הוא אומר. "אין דבר שישתווה לשעתיים בבית קולנוע. זה ההבדל בין להאזין לקונצ'רטו בבית שלך, שזו חוויה שיכולה להיות נעימה, אבל לא כמו להיות בקונצרט. אנחנו חיים בעולם שבו הכול מעוצב מלכתחילה כדי להקל עלינו. הדאגה העיקרית שלי היא שאנחנו מורידים את הרף, ובעתיד הקרוב יהיה דור שלם שלא יכיר את החוויה של לראות סרטים עשויים היטב שמוצגים על מסך גדול ביחד עם קהל גדול. בעבר כנסיות ומסגדים הוקמו כדי שאנשים יוכלו לחוות חוויות ביחד, יש לזה את אותה עוצמה כמו בהקרנות סרטים בבתי קולנוע".
השינויים הללו באים לידי ביטוי גם במסלול הקריירה של שחקנים, שמקדמים את עצמם באינסטגרם במקום על המסך. אתה יכול לדמיין את עצמך במציאות כזאת?
"אני צריך להימנע מליפול למלכודת של אנשים זקנים, אבל שום דבר במה שקורה היום לא דומה למה שהכרתי בעבר. דברים השתנו מהותית. היום מדובר בשוק עצום של כישרונות והתהליך של טיפוח כוכבים שונה בתכלית. היום התעשייה נשענת פחות על כוכבים בעלי שם, ומה שנדרש הוא להיות שחקנים טובים".
"אני תמיד מנסה להיכנס מתחת לעור של הדמות שאני מגלם"
דבר אחד לא השתנה, לפחות לא באופן אישי מבחינת איירונס, היכולת להתמסר לדמות ולהעניק לה חיים. תהליך שהוא מיישם בכל תפקיד שנטל על עצמו לאורך השנים, בדרמות איכות מכבידות או מותחני אקשן קלילים. "הגילום של הדמות תלוי כמה אתה רחוק ממנה בחייך. יש לך דמות שהיא לא אתה, אבל אתה תמיד מנסה להיכנס לתוך העור שלה. מאוד חשוב לשחקנים להיכנס לנעליים של הדמויות שלהם", הוא אומר, אך נזכר שבהפקת הדרמה התקופתית "המיסיון" מ-1986 בו כיכב לצד רוברט דה-נירו, האתגר היה דווקא להלך יחף.
"ברגע שהמטוס נחת בעיר קרטחנה שבקולומביה, שם הייתי אמור לבלות ארבעה חודשים לצורך הצילומים, הורדתי את הנעליים שלי ולא נעלתי אותן עד שעזבתי חזרה למטוס. ידעתי שאני אמור לעבוד עם האינדיאנים המקומיים ורציתי להרגיש כמוהם את האדמה ולהתפלל שלא אדרוך על עקרב, כך ניסיתי להיכנס לדמות. הוא היה כומר קתולי מהמסדר הישועי ואני לא. הייתי חייב לעשות תחקיר רציני. ערכתי את טקס ההשבעה הישועי כדי להיות מודע לתהליך".
המסירות הזאת לכניסה לדמות עלולה להביא איתה משא נפשי וגופני לא פשוט לשחקן, במיוחד לאחד מבריק ומבוקש כמו איירונס, ששיחק ביותר ממאה סרטים וסדרות לאורך קריירה בת יותר מחמישה עשורים. הבולטים שבהם "אהובת הקצין הצרפתי" של קארל רייז, "המיסיון" של רולנד ג'ופה, "תאומי המריבה" של דייויד קרוננברג, "קפקא" של סטיבן סודרברג, "תהפוכות גורל" של ברבה שרודר (שעליו זכה באוסקר וגלובוס הזהב), "אינלנד אמפייר" של דייויד לינץ', וכן בסדרות הטלוויזיה "הבורג'ס" ו"השומרים". כל אחת מהדמויות זכתה לטיפול מיוחד ממנו: "התפקיד שלי הוא לחקור את הדמות להיות נאמן לעבר שלה במקרה שמדובר באדם אמיתי, או לחילופין להביא אליה דברים מעצמך כשמדובר בדמות דמיונית. למשל ב'מת לחיות 3' גילמתי נבל שהיה בכלל גרמני ויש לו את האופי שלו. ואני זוכר שהבמאי אמר לי שהוא הרבה יותר מעניין מהדמות של ג'ון מקליין כי הוא מעלה תהיות על מיהו הגיבור ומה אנחנו צריכים לצפות ממנו. הוא אמר לי שהוא היה רוצה ליצור סרט אחר שמבוסס על הדמות שלי".
(איירונס כסיימון גרובר ב"מת לחיות 3")
לאחרונה איירונס בלט דווקא מהופעותיו בתור דמויות היסטוריות מן המציאות כמו רודולפו גוצ'י ב"בית גוצ'י" של רידלי סקוט, וראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברליין ב"מינכן: על סף מלחמה" (עיבוד של נטפליקס לספרו של רוברט האריס). תפקידים שמצריכים הכנה שונה לדבריו: "כשחקן אתה כל הזמן מחפש שיטות להתחבר לדמות. במקרה של צ'מברליין למשל, קראתי את היומנים שלו וצפיתי בהמון קטעי ארכיון. כך אתה מנסה להיכנס לעור של אדם אחר, וככל שהוא שונה ממך לחלוטין וזה לא משנה אם מדובר בדמות היסטורית או מומצאת, כך יותר קשה לך לאמץ אותה".
צ'מברליין נחשב לפוליטיקאי בעייתי מאוד בהקשר של מלחמת העולם השנייה. מנהיג בריטי שהעדיף לפנות להידברות עם היטלר על פני התנגדות נחושה. זוהי גישה שלבטח לא קל לאמץ היום.
"זה היה מעניין לצאת למסע הזה של ההיסטוריה מנקודת מבטו של האדם הזה, אי שם בשנות ה-30 ולהציג את המצב כפי שהוא היה במציאות, ממש כפי שאנחנו חווים אותו היום באוקראינה. אנחנו נוטים לנתח את ההיסטוריה בדיעבד, אבל באותה התקופה, בזמן אמת, זה היה מאוד מורכב עבור צ'מברליין. הכול מסובך, והדמויות חיו בעולם שרק יצא ממלחמה נוראה (מלחמת העולם הראשונה - א"ב), ואף אחד לא רצה שזה יקרה שוב. אתה פועל לפי שיקול דעתך כפוליטיקאי, ויש הרבה גורמים שצריך לקחת בחשבון. אני אישית הייתי מעדיף לעשות מזה מיני-סדרה, כי זה באמת מרתק. הספר של האריס עושה עבודה טובה יותר מהסרט, וחושף את המהלכים מאחורי הקלעים של הממשלה. אני מתאר לעצמי שנטפליקס חשבו שסדרה לא תמשוך מספיק קהל צעיר. לו יכולתי לשכנע אותם, הייתי עושה זאת, אבל הם כבר קבעו את התקציב ויצאו להפקה".
אתה נוהג להיכנס מתחת לעור של הדמות, אבל איך משתחררים ממנה בסוף הפרויקט? זה בטח לא פשוט.
"כשנגמרים הצילומים, קל לי מאוד לצאת מהדמות. בצעירותי עבדתי בעיקר בתיאטרון והייתי מופיע במקביל במספר הצגות, כך שהייתי צריך לערוך חזרות למחזה אחד בבוקר ואז להופיע בהצגה כלשהי במהלך היום, ואז בערב להתייצב על הבמה להפקה אחרת לגמרי. אז אני כבר מתורגל במציאות הזו. זה אבסורד כי אתה משקיע כל כך הרבה בלאמץ את הדמויות, ואז עובר ביניהן ביומיום. בקולנוע זה קצת שונה כי אתה מקדיש את עצמך לדמות אחת במהלך הצילומים וחוקר את כל ההיבטים של חייה ומגלם אותה בכל סצנה בנפרד. טלאי אחר טלאי, בסוף הכול אמור להתחבר ביחד על ידי הבמאי".
