יוסף אבו מדיעם רגיל לקום מוקדם בבוקר, כי הרי אין הרבה אופציות כשאתה אב לעשרה ילדים. ב-7 באוקטובר הוא התעורר מוקדם במיוחד. רעש של תנועת מסוקים בשמיים זה משהו שתושבי רהט רגילים אליו, אבל באותו בוקר זה היה משהו אחר לגמרי. "עוד לפני שפתחתי את הטלפון ידעתי שקורה משהו, זה היה לא נורמלי", נזכר עכשיו אבו מדיעם, "הדבר הראשון שראיתי בפייסבוק היו הצילומים של הטנדר הלבן המפורסם הזה, ולאט לאט אני מתחיל להבין את הזוועה. אני עושה טלפונים ואף אחד לא עונה. מתקשר לחברים בעוטף, וכלום. מתקשר לקרובי משפחה, וכלום. כל שיחה כזו בלי תשובה כמובן רק מגבירה את הפאניקה".
"עיד" - טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
בימים הבאים ילמד אבו מדיעם כי איבד שני בני דודים שנרצחו ליד קיבוץ רעים. קרובת משפחה אחרת ניצלה אחרי שהייתה נצורה במשך שעות. עם כל הזהויות שלו, השנה שחלפה מאז רק הפכה עבור אבו מדיעם את החיים במדינת ישראל למסובכים עוד יותר. "זה קונפליקט פנימי מאוד חזק", הוא אומר, "אין מקום כזה בעולם. בדרך כלל במלחמות יש צדדים ברורים, אבל אנחנו אף פעם לא יודעים איפה אנחנו. פעם אנחנו אויבים, פעם חברים ולהיפך. מגיע פגז מעזה והורג ארבעה ילדים שסתם משחקים, אבל הכפר שלהם לא מוכר ומוגדר שטח פתוח, ואין אזעקות ואין מיגוניות, אז לא היתה התראה והילדים פשוט שיחקו שם ומתו. מצד שני יש את עמאר אבו סבילה שנרצח כשהציל שתי ילדות בשדרות. בעסק שלי עבדו אנשים מעזה, הם הלכו הביתה ביום חמישי ולא ראיתי אותם יותר. יש בדואים בין החטופים. ויש לי גם ידידה טובה מעזה שאיבדה 60 קרובי משפחה, כולל אמא שלה ואחיה. זה בא לי מכל הכיוונים והכל ביחד מאוד קשה".
איך אתה מתמודד?
"אני חי, עובד ועושה קולנוע. היצירה עוזרת לנשום".
"אנחנו מראים את השמרנות ואת הגבריות, אבל גם צדדים אחרים"
בחודש יולי שעבר ישב יוסף אבו מדיעם באולם הסינמטק בירושלים ושמע כי סרט הביכורים שלו "עיד", שאותו ביים אחרי שכבר עבר את גיל 50, זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים. בנימוקי ההחלטה כתבו שופטי הפסטיבל כי "עיד" הוא "תיאור רגיש, בוגר ואותנטי של שמירה על כבוד עצמי בסביבה נוקשה וכפופה למסורת, שעומדת בסתירה לאהבה שלא התממשה, אך מובילה לפיוס ומחילה". הזכייה הזו הייתה שיאו של מסע ארוך, מפותל וקשה שהיה שובר הרבה אנשים בדרך, אבל ליוסף אבו מדיעם היתה מטרה אחת ושום דבר לא היה עוצר אותו בדרך אליה: הוא יהיה הבמאי הבדואי הראשון שיביים סרט שמתרחש בקהילה ומציג אותה כמו שהיא באמת, ולא כמו הקריקטורה שהיא לפעמים נראית בחברה הישראלית. "לפני כמה שנים הלכתי עם חבר לראות סרט שעסק בחברה הבדואית", הוא נזכר, "אני בדרך כלל לא רואה סרטים כאלה כי אני יודע איך הם ייראו, אבל כתבו עליו כל כך הרבה עד שאמרנו, 'אוקיי, נלך'".
איזה סרט?
"עזבי, לא משנה. בהפסקה חשבנו לצאת, אבל החלטנו להישאר כי הרי כבר קנינו כרטיסים, פופקורן וקולה. כשיצאנו בסוף הלכה לפנינו קבוצת יהודים ומישהי שם אמרה: 'זו הצצה טובה לחברה הבדואית'. הסתכלנו אחד על השני וחייכנו, כי מה נעשה? לא, זו ממש לא הצצה טובה לחברה הבדואית. הרבה שנים שאני רוצה לעשות משהו שיהיה שונה מכל הדעות הקדומות על החברה שלנו".
עיד הוא פועל בניין צעיר מרהט (שאדי מרעי, המוכר מ"בית לחם" ומ"פאודה", בתפקיד טוטאלי, שובר-לב ונפלא), שחולם ליצור תיאטרון, אבל יודע שזה עתיד על סף הבלתי אפשרי עבורו. הוא גבר רגיש וחולמני, שכצפוי סופג הקנטות ובריונות מצד פועלי הבניין שאיתם הוא עובד. חייו מקבלים תפנית חדה כשאחותו מתכוונת להתחתן עם אהוב ליבה. הוריו מודיעים לו כי סיכמו עם משפחת החתן על "חתונת בדל" - עיסקה במסגרתה תיערך חתונה כפולה, והוא יצטרך להינשא לאחותו של החתן, מי שאמורה היתה להיות גיסתו לעתיד. עיד אכן מתחתן בכוח עם עביר (אנג'אם עלי חליל הנהדרת, בדמות שוברת-סטריאוטיפים), אבל מנהל רומן סקייפ עם שחקנית מפריז וכותב בסתר מחזה שמבוסס על תקיפה מינית שעבר בילדותו.
לכל אורך הסרט מתמודד עיד בין הרצון לפרוץ החוצה לעולם, ובין הקשרים העמוקים לבית, למשפחה ולזהותו. זה סרט מרגש, מבויים, משוחק ומצולם נפלא, שנמנע מפתרונות קלים ומשיג את המטרה הגדולה של אבו מדיעם: ייצוג אמיתי של החברה הבדואית, עד לפרטים הקטנים. "אם רואים בסרט את האשה בתוך הבית בלי מטפחת, אז היא באמת בבית בלי מטפחת", אומר אבו מדיעם, "גם אם בחוץ היא חייבת לשים אותה. אם אף אחד לא נוגע באוכל לפני אבי המשפחה, אז זה בדיוק ככה. אנחנו מראים את השמרנות ואת הגבריות, אבל גם צדדים אחרים של נשים חזקות ואנשים עם שאיפות וחיי יומיום נורמליים".
"עיד" מבוסס על סיפור חייו האמיתי של קאיד אבו לטיף, יוצר בדואי בולט וחברו הטוב של של אבו מדיעם. ״זה הסיפור האישי של קאיד והתחלנו לדבר על הסרט הזה לפני אולי 20 שנה", נזכר אבו מדיעם, "החלטנו להגיש פיצ'ינג, אבל קאיד התקשר אלי יום לפני ואמר: 'יוסף, אני לא יכול, זה קשה לי, אני לא מרגיש בשל להתחיל להתמודד עם הסיפור הזה ככה בפומבי'. הבנתי את זה לגמרי. מאוחר יותר קאיד עשה הצגת תיאטרון על הסיפור והיו עוד כמה גלגולים, עד שיום אחד הוא בא ואמר: 'יוסף, הגיע הזמן שנעשה את הסרט הזה ונראה להם מאיפה הדג משתין'. אמרתי לו שזה מצריך אומץ, התמדה והתחייבות. קולנוע זה לא תיאטרון, קולנוע לוקח הרבה זמן ואנחנו עושים סרט ראשון ולא יהיה לנו קל לגייס כסף. הוא אמר: 'בוא ננסה, מה אכפת לנו'. כתבנו דף וחצי ושלחנו ל'דרומהפקות'. החלטנו מראש שאנחנו לא כותבים את התסריט, זה היה יותר מדי בשבילנו, והם הציעו שנעבוד עם יובל אהרוני. נפגשנו איתו, היה קליק והתחלנו לעבוד ביחד. קאיד ואני היינו הצד הערבי ויובל היה הצד היהודי".
השילוב הזה נמצא כמעט בכל חלק של הסרט ועוזר לו להיות לא רק יצירה בדואית אותנטית, אלא יצירה ישראלית של ממש. למעשה, זו יצירה אוניברסלית. "עוד לפני שהסרט היה מוכן הזמנתי כמה חברים מהמגזר היהודי, ובכוונה גיוונתי, סליחה על המילה, בין אשכנזים, רוסים, מרוקאים ועוד. רציתי לראות איך כל אחד יגיב. הייתה שם בחורה מחבר העמים, שבסוף הסרט בכתה ואמרה לי: 'יוסף, זה לקח אותי לסיפור שלי', והתחילה לספר אותו".
הסרט לא חושש מביקורת עצמית, אבל גם היא כזו שבאה מהבנה אמיתית של החברה. למשל, למרות הנישואים הכפויים והעובדה של-עיד יש חלומות להתחתן עם אהובת האינטרנט שלו מפריז, הוא זה שדוחף את עביר לצאת החוצה וללכת ללמוד מקצוע, אבל אז היא אומרת לו שהיא לא יודעת קרוא וכתוב. "צריך לזכור שזה סיפור שמתרחש לפני יותר מ-20 שנה", אומר אבו מדיעם, "אבל גם היום עדיין יש בנות שלומדות עד סוף בית ספר יסודי וזהו. הרבה פעמים זה פשוט כי אין להן נגישות לחטיבת ביניים או תיכון, ויש בנות שלא יכולות להגיע פיזית לבית ספר גם אם הן רוצות, כי הן גרות בכפרים בלתי מוכרים".
אז אלה כבר עניינים ממסדיים, זה לא קשור לתרבות.
"עדיין יש משפחות שהבנות לא הולכות לבית הספר מסיבות תרבותיות ושמרניות, או מקסימום יודעות קצת קרוא וכתוב, אבל היום זה כבר ממש אחוז מזערי".
כל הסיפור של עיד מתחיל מטראומת התקיפה המינית שהוא סוחב מהילדות, וגם זה לגמרי אוניברסלי, כולל הבושה לדבר על זה.
"נכון, כולם חושבים שדברים כאלה קורים רק בקהילות אחרות, לא אצלם. אבל זה קורה בכל מקום ובכל משפחה יש דברים שלא מדברים עליהם".
ואם נער כזה מבין שהוא צריך לדבר עם מישהו, הוא יכול לקבל עזרה מקצועית? יש משאבים?
"לא מספיק, לא מספיק".
הסרט הוא בעצם משא ומתן שאדם מנהל בין מה שהוא רוצה להיות למה שהחברה שלו דורשת ממנו להיות. זה משהו שאתה מכיר אישית, אפשר להניח.
"בין הדור של אבא שלי לדור שלי המרחק פשוט עצום, ואני חושב שגם זה משהו שכולם יכולים להתחבר אליו. אני כל הזמן במקום הזה של איך לשמור על הכבוד של אבא, ואוי ואבוי אם לא אתקשר יום אחד, וצריך להגיע לכל אירוע משפחתי. הנה משהו שאולי לא ידעת עלינו, אבל כל אירוע שלנו נמשך שעות, ותודה לאל יש לנו הרבה הרבה אירועים. יש לי עבודה וחיים, אבל אני לא יכול לא ללכת, וזה שעות על שעות, זה זמן מדברי, ואסור להראות לאבא שאני בלחץ".
5 צפייה בגלריה
הראה לחברים מהמגזר היהודי, אבל מבחר מגוון שלהם. מתוך "עיד"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
אני מניחה שתמיד רצית לעשות קולנוע. איך היתה התגובה לזה?
לא, מה פתאום, לא תמיד רציתי. הסיפור שלי ושל הקולנוע זה סרט בפני עצמו".
"אמרתי: 'החלטתי שאני לא חוזר ללימודים, לילדים שלי אין מה לאכול'"
בשנת 1989 סיים יוסף אבו מדיעם, איש שיחה חביב ונגיש, את הלימודים בתיכון. יעברו עוד כמעט 15 שנה עד שיילך ללמוד קולנוע, וגם זה קרה לגמרי במקרה. "עד בערך גיל 30 עשיתי את הדרך הצפויה", הוא מחייך, "התחתנתי, היו לי כבר חמישה ילדים והיתה לי חנות רהיטים, אבל אז פשטתי רגל ויצאתי עם הרבה חובות. בהתחלה ניסיתי ללמוד עבודה סוציאלית וסיימתי שנה א', אבל הבנתי שזה לא מתאים לי, אני לא בנוי לחיות כל הזמן מול בעיות כל כך קשות".
הוא החליט לנסות לפתוח עסק של צילום אירועים וכדי להתמקצע הרים טלפון למכללת ספיר ואמר: "אני רוצה ללמוד צילום". הוא קיבל שורה של מסלולי לימוד אפשריים, כולל הדרך הקשה ביותר של לימודים לתואר ראשון. "הסבירו לי שתיאורטית אחרי שאסיים ללמוד אוכל לעשות הכל, כולל להיות במאי. לא יודע למה, נדלקו לי כל הנורות. אמרתי, 'אוקיי, את זה אני רוצה'. וככה התחלתי ללמוד קולנוע".
לא יאמן.
"חכי, זה לא נגמר. אני והלימודים זה סיפור הצלחה מדהים. בשנה הראשונה היו לנו שבועיים חופש בפסח. עדיין הייתי בחובות גדולים והייתי צריך כסף. אשתי לא מתלוננת, אבל אם היית פותחת אז את המקרר שלי היית רואה שם רק מים, בצל יבש ושמנת. חבר טוב מבת ים אמר לי: 'בוא תעבוד בחופש'. הלכתי לשבועיים והרווחתי טוב, אז החלטתי לא לחזור ללימודים ולהתרכז בלפרנס את המשפחה. אחרי שנעדרתי שבוע מהלימודים התקשר אלי חבר שלי, חיים שדמי, ואמר: 'יוסף, למה לא רואים אותך?'. אמרתי לו: 'חיים, אני עובד, החלטתי שאני לא חוזר ללימודים, לילדים שלי אין מה לאכול".
זמן קצר אחרי השיחה הזו, התקשר אליו אבנר פיינגלרנט, מייסד בית הספר לאמנות הקול והמסך במכללת ספיר, ופחות או יותר אמר לו שהוא לא מקבל את ההתפטרות שלו. "הוא אמר: 'אתה תדאג ללימודים ואני אדאג לכסף'. וככה חזרתי ללמוד. אני סטודנט מבריק, תודה לאל, בלימודים הייתי בין הטובים ביותר בשכבה שלי ובמקביל הצלחתי גם לסגור כמעט את כל החובות".
5 צפייה בגלריה
החליט לוותר על הלימודים כדי לפרנס. יוסף אבו מדיעם וחלק מילדיו במהלך צילומי "עיד"
(צילום: שלומי אלקבץ)
בגיל 54, פחות מ-20 שנה אחרי ששינה את כל מסלול חייו, יוסף אבו מדיעם הוא היום גם בוגר מכללת ספיר, גם סטודנט למחקר באוניברסיטה חיפה, וגם בוגר מרכז מנדל למנהיגות. וכדי שלא יהיו יותר רק בצל יבש ומים במקרר, הוא גם בעל נגריה ומתפרה ברהט. אם הסיפור שלו היה מתרחש בארצות הברית, היו אומרים שהוא תמצית החלום האמריקאי, אבל הוא קורה בישראל וזה קצת פחות הוליווד. מה שכן, הוא היה בטוח ש"עיד" יזכה בפסטיבל ירושלים. מסביב הסתכלו עליו בתדהמה, אבל הוא לא היסס.
"אני האמנתי בסרט שלי, הוא סרט מדהים", אומר אבו מדיעם בלי קמצוץ של יוהרה או פוזה. "בכלל היה ויכוח בחברת ההפקות, האם לגשת לפסטיבל השנה או לשים את הסרט על המדף ולחכות לשנה הבאה. שאלתי: 'למה להשאיר על המדף?'. אמרו לי שיש הרבה סרטים טובים השנה ותהיה תחרות קשה. אמרתי שזה בדיוק המקום שבו אני רוצה להיות. אני רוצה להתחרות עם סרטים טובים וגם ככה חיכיתי מספיק בחיים. ביני לבין עצמי היו לי ציפיות גבוהות מאוד, בזמן שמסביב אנשים לא היו בטוחים שאפילו נמלא את האולם בהקרנה. אמרתי להם: 'קודם כל, אל תדאגו להקרנה, יגיע אוטובוס מלא במשפחה שלי, ואם צריך אני יכול למלא גם שני אוטובוסים'. אבל לא רק שהאולם היה מלא, אחרי הסרט אנשים עמדו על הרגליים ומחאו כפיים ואף אחד לא יצא החוצה. אז אמרתי לכולם: 'אנחנו ניקח את פרס הסרט הטוב ביותר'. אמרו לי: 'אל תגזים, אולי שאדי יזכה בשחקן הטוב ביותר'. אמרתי להם: 'הלו, שאדי זה מובן מאליו, אבל גם ניקח את פרס הסרט'. אני היחיד שלא הופתע".
