פעם, כשאנשים צרכו את עיקר המוזיקה שלהם בעקבות ביקורים בחנויות תקליטים, לעטיפות של אלבומים הייתה משמעות. הטקס היה קבוע: אחרי שנכנסת לחנות ואמרת שלום לאדם שמאחורי הדלפק, ניגשת אל המדפים והתחלת לסרוק את הסחורה. הידיים היו פנויות לעזרה כי עוד לא היה סמארטפון שהשבית אחת מהן. מתישהו עצרת על כותר לא מוכר שנראה מזמין. ככה הגעתי לאלבום הבכורה של אואזיס, Definitely Maybe. מכל חנויות המוזיקה שהיו אז בחיפה, רכשתי אותו דווקא במשביר לצרכן במרכז חורב. לפי המדבקה שעל העטיפה האחורית שילמתי עליו 68.90 שקל. לעותק הזה אין כמעט ערך היום, אך עבורי הוא שווה הון. המהדורה החדשה של Definitely Maybe, שיצאה עכשיו לרגל יום ההולדת ה-30 של האלבום ומציעה לא מעט בונוסים, עולה הרבה יותר.
אואזיס מכריזים על איחוד בסיבוב הופעות חדש
(מתוך עמוד היוטיוב הרשמי של אואזיס)
על עטיפת המארז מופיע אותו חדר קטן ומאוד אנגלי הזכור מהגרסה המקורית, רק שעכשיו חמשת חברי הלהקה נמחקו ממנו. לא זה ששכב על הרצפה ליד כוס יין חצי מלאה (הסולן ליאם גלאגר), לא זה שישב על הספה עם גיטרה אקוסטית כשלצידו כוס יין ריקה וחפיסה מוזהבת של בנסון אנד הדג'ס (הגיטריסט וכותב השירים נואל גלאגר), וגם לא שלושת החברים האחרים שניצבו בירכתי החדר - פול מקגוויגן (בס), טוני מק'קרול (תופים) ופול ארתורס (גיטרה), שהעטיפה צולמה בבית שלו.
אולי הסיבה שהאואזיסים לא שם עכשיו היא כי העטיפה הזו אייקונית דיה גם בנטרול אלו שעשו את המוזיקה שהמתינה מאחוריה; אולי הם הוסרו ממנה כיוון שעד השבוע אואזיס השבוע הייתה להקה מתה כבר 15 שנה; ואולי הם לא שם כי באופן שבו אנשים צורכים היום מוזיקה, לעטיפות של אלבומים יש פחות משקל בהחלטה למה להאזין עכשיו. ב-1994, לעטיפה של Definitely Maybe עוד הייתה משמעות. ואחרי שהיא שכנעה אותי לתת צ'אנס להרכב החדש שהגיע ממנצ'סטר, זה שיש עליו דיבור שהוא מטריף את הממלכה, התאהבתי בזעם הנעורים שהציעו הגלגארים. בקיץ שלפני הגיוס הייתי זקוק לזה.
כל כתבה שעוסקת באואזיס נדרשת גם לנבור בסכסוך ארוך-השנים שבין האחים לבית גלאגר. כל הרכב ששני הכוחות המניעים אותו נולדו לאותם הורים וגדלו באותו הבית, יושפע מהדינמיקה הפנים-משפחתית ומהילדות. זה נכון לאולמן ברדרס, לקרפנטרס, וכנראה שגם לאחים זו-ארץ. אלא שהמקרה הגלאגרי קצת שונה, והעיתונות הבריטית ממשיכה להקדיש לנתק שבין השניים לא מעט אינצ'ים, ולא רק כשאחד מהם מוציא אלבום חדש או יוצא לסיבוב הופעות.
15 שנה חלפו מההופעה האחרונה של הלהקה, ולאורכן נראה היה שהסיכוי לאיחוד הוא אפסי. לא רק שהשניים לא היו מסוגלים להימצא באותו החדר (אולי זו הסיבה שהעטיפה החדשה ריקה מאנשים?), הם אפילו לא מרימים טלפון אחד לשני בחגים. ליאם היה כנראה מוכן להתייצב כבר אתמול לכל וורסיה של איחוד, זה בעיקר נואל שסירב. אבל כעת נראה שמשקעי העבר זזו הצידה, שכן לפני כמה ימים האחים הכריזו רשמית כי הלהקה תצא לסיבוב הופעות שייפתח ביולי 2025, ושיכלול 17 מופעים ברחבי בריטניה ובאירלנד - שלושה מתוכם התווספו רק היום בשל הביקוש הגובר.
אבל נראה שהסיבה האמיתית לכך שהאיחוד לא קרה קודם לכן, היא שכל אחד מהם די מאושר בנפרד. נואל פתח יפה את קריירת הסולו שלו עם ההיי פליינג בירדז, והוא ממשיך להוציא אלבומים יפים, כמו Council Skies מלפני שנה שבו התארח גם ג'וני מאר, אקס הסמית'ס. לליאם לקח יותר זמן לצאת מהצל של אחיו הבכור ושל להקת האם. אחרי פתיחת צולעת עם ההרכב Beady Eye שנבנה מהשאריות של אואזיס (ונשמע בהתאם), הוא התאפס והחל להציג עקומת למידה נאה ששיאה הגיע באלבום C’mon You Know מ-2022. לפני כחצי שנה הוא הוציא אלבום עם ג'ון סקווייר, גיטריסט הסטון רוזס. פרט להגשמת חלום של ליאם (ולעטיפה יפה), זה היה יותר פספוס מאשר הישג.
ב-1994, ובעצם גם מעט לפניה, הדינמיקה בין האחים - לצד כישרון הכתיבה של נואל - הייתה הבסיס לאחת מהלהקות המסעירות שיצאו מבריטניה בעשור ההוא. Definitely Maybe, שהיה מהזרזים שהניעו את קדחת הבריט-פופ ששטפה את בריטניה באמצע הניינטיז, נותר אלבום ענק, ויותר מכל אלבום אחר שהופיע אז הוא היה התשובה הבריטית לזעם הנעורים האמריקני שנפרש לאורך Nevermind של נירוונה. Definitely Maybe אפשר לבריטים צעירים (וגם לכמה צעירים בישראל, למרות שפה תמיד העדיפו את בלר, שגם קפצו להופעה כאן) למצוא עניין מחודש במורשת שלהם, ולא רק לחקות את האופנה האחרונה שהגיעה מאמריקה. חוץ מלהחזיר עטרה בריטית ליושנה, הבריט-פופ סיפק לבריטים הצעירים ההם מגבר להשמעת הצעקה שבערה בהם בתום השלטון הארוך של השמרנים, והטלטלות הכלכליות-חברתיות שמדינתם עברה במהלכו.
ב-1997, כשטוני בלייר נבחר בתום מהפך פוליטי והציע תקווה לאותם צעירים, נואל הצטלם עם ראש הממשלה הנכנס כמו היה חתן השמחה. למרות שהוצגה כהשקה לעידן חדש, זו הייתה מסיבת סיום. תוך זמן קצר הבריט-פופ החל לגסוס, ומהר. היריבות בין אואזיס לבלר אומנם הוכרעה בניצחון רב-שערים לטובת החבר'ה ממנצ'סטר, אך אואזיס שלאחר האלבום השלישי (Be Here Now שהופיע ב-1997), התקשתה לשחזר את ההישגים המוזיקליים - והמסחריים - שרשמה בראשית דרכה.
8 צפייה בגלריה
התקשתה לשחזר את ההישגים המוזיקליים והמסחריים מתחילת הדרך. אואזיס
(צילום: Getty Images/DAN CALLISTER Online USA Inc)
כל התסכול והיופי של אלבום הבכורה קרו כמעט במקרה. הגלאגרים לא הסבו נחת להורים שלהם: במקום לשבת בכיתה ולהצביע יפה בכל פעם שהמורה פנתה אליהם, הם העבירו את הזמן בעישון סמים - לא בדיוק המתכון שיסדר לך ג'וב בחברה שתיתן לך רכב עם מדבקה. למזלם, המוזיקה הייתה שם. אחרי שהם צפו בהופעה של הסטון רוזס (עוד הרכב בריטי חשוב שיצא מהעיר שלהם, מנצ'סטר), הם הבינו מה הם רוצים לעשות כשיגדלו.
נואל אהב מוזיקה - בעיקר בריטית, ובעיקר מהסיקסטיז - עוד בצעירותו, וחלם להקים להקה. ב-1989 הוא אפילו נבחן לתפקיד הסולן של אחת, Inspiral Carpets. הם לא התלהבו מהביצועים שלו, אבל כדי לא לבאס אותו לגמרי הציעו לו להיות פועל הבמה שלהם. אחרי שנתיים איתם הוא גילה שאחיו הצעיר, ליאם, הצטרף ללהקה מנצ'סטרית בשם Rain. הם החליטו לאחד כוחות.
אואזיס הגיעו בדיוק בזמן. הרוק הבריטי היה במין וואקום בתחילת הניינטיז. האבות הרוחניים הישירים של הגאלגרים - הסטון רוזס - התקשו לשחזר את ההישג שהיה אלבום הבכורה שלהם; והאבות הרוחניים העקיפים של נואל - הביטלס, The Who, הרולינג סטונס, טי רקס וגם הג'אם של פול וולר - נתפסו כמוזיקה של דור ההורים. בתחילת 1993 נואל החליט לקחת את המוזיקה שלו קצת יותר ברצינות. הוא הפסיק עם הסמים (או לפחות הוריד את המינון), והלהקה שלו החלה להופיע במועדונים קטנים במנצ'סטר בתקווה שמישהו ישים לב אליהם.
המישהו הזה היה אלן מק'קגי, הבעלים של לייבל האינדי Creation Records, ששמע אותם דווקא בגלזגו. מק'קגי כה התלהב מהחבורה באותו הערב, שבתום ההופעה הוא הציע להם חוזה. במהלך 1993 הם נכנסו לאולפנים שבכפר רוקפילד בדרום-מזרח וויילס. הסשנים הראשונים לא היו מוצלחים, גם עקב החיכוכים בינם לבין המפיק דייב באצ'הלור, שהחליט למקם כל אחד מחברי הלהקה בחדר אחר. גם החומרים שהחלו להיות מונצחים על סרטי ההקלטה היו נקיים וחלשים מדי לדעת הלהקה.
ואואזיס רצו להרעיש. תקשיבו לשיר הפותח את האלבום, Rock 'n' Roll Star – קרוב לחמש וחצי דקות של מפלי גיטרות פשוטים ונהדרים. גם השיר שמגיע אחריו - Shaker Maker הפסיכדלי, שנכתב כמחווה לצעצוע שלנואל היה בילדותו - עדיין מציף באושר כל בן אנוש עם אוזניים מתפקדות. וככה זה נמשך עד ל-Married with Children הסוגר. כי בסוף, אחרי החלומות להפוך לכוכב רוק, האמונה שתחייה לנצח (Live Forever), היכולת לכתוב המנונים שתיכף יניעו רבבות באצטדיונים (Supersonic או Slide Away הארוך), או שיר שמתאר את ההווי המדכא של מעמד הפועלים (Cigarettes & Alcohol) עם השירה החצופה של ליאם, אתה מבין איפה תסיים – בבורגניות אפרורית. אבל אם זה הגורל שנגזר עליך, אז לפחות שיהיה פסקול מלא חיים שילווה אותו.
(אואזיס - Live Foreve, חברת Big Brother Recordings Ltd)
הסשנים בוויילס לא התקדמו, והעלות שלהם – 800 ליש"ט ליום – הייתה סכום גבוה מדי עבור הכיסים של הלייבל קטן. לאי הסכמה בין המעורבים על החזון הנכון לאלבום, נוספו בעיות טכניות באולפן שהעלו את מפלס הלחץ בלהקה. העבודה הופסקה והחבורה קפצה לאמסטרדם כדי לחשוב מחדש מה הם רוצים מהאלבום ומעצמם. כשהם חזרו משם בינואר 1994 נואל תפס פיקוד והם נכנסו לאולפן אחר, בקורנוול. הם הקליטו את השירים מחדש - הפעם בלייב, וכשהם מנגנים באותו החדר, בלי מחיצות. בהמשך נואל לקח את השירים האלו והעמיס עליהם שכבות גיטרות נוספות. זה היה שיפור, אך הדרך לתוצאה הסופית עוד הייתה ארוכה.
אז עבדו על האלבום שוב. המפיק והטכנאי אוון מוריס, שנקרא להציל את המצב, לא אהב את מה שנואל עשה לשירים וקיבל אישור להתחיל לנקות את השכבות שהגיטריסט הוסיף. נואל התחרפן אך מוריס סירב להתרגש. הוא לקח את החומר שכבר הוקלט לאולפן של ג'וני מאר במנצ'סטר והחל לעבוד. מוריס, בדיוק כמו נואל, הושפע מלא-מעט אגדות בריטיות מוזיקליות (טוב, נואל לא רק "הושפע"). אצל נואל אלה היו בעיקר הביטלס (האגדה מספרת שבמהלך ההקלטות, אואזיס האזינו ל-Rubber Soul של הביטלס בלופ). אצל מוריס כל האופציות היו על השולחן, ובהן שימוש בטכניקת הקלטה לתופים בדומה לזו שהופיעה באלבום Low של דיוויד בואי, ובמקום אחר לטפל בתופים בשיטות דומות לאלו של המפיק פיל ספקטור בשיר Instant Karma של ג'ון לנון. מוריס לא רק הציל את האלבום והפך אותו להישג מוזיקלי ותרבותי אדיר, אלא השכיל להעמיד יצירה אחידה, למרות שעברה כמה זוגות ידיים בדרך.
התהליך המייגע הזה השתלם, ובענק. כש-Definitely Maybe הופיע בשלהי אוגוסט 1994 הוא טס במצעדי המכירות, והפך לאלבום הבריטי הכי נמכר בשבוע הראשון לצאתו (עד שאלבום הבכורה של הארקטיק מאנקיז עקף אותו). הסינגלים שיצאו ממנו שרפו את המצעדים בדרך למכירות של 19 מיליון עותקים עד היום (שניהם מהם - הדיסק המקורי ומהדורת הוויניל שיצאה לרגל יום ההולדת ה-20 לאלבום - נמצאים אצלי בבית). שנה וחודשיים לאחר המפץ הראשון, הגיע השני.
האלבום הבא של הלהקה - (What's The Story) Morning Glory?, הגיע לקהל רחב אף יותר מקודמו, בזכות להיטים "רכים" יותר כמו Wonderwall, Don't Look Back in Anger, Champagne Supernova ו-Some Might Say. בתחרות שהתנהלה אז בין אואזיס לבלר, האחרונים רשמו לרגע יתרון כשהסינגל שלהם Country House מכר יותר עותקים מ-Roll With It של אואזיס (שני השירים יצאו באותו היום). במבחן הסופי אואזיס ריסקו את בלר עם מכירות של לא פחות מ-25 מיליון עותקים, וההבנה שיש להם מאזינים גם מחוץ לבריטניה.
בחורף 1995 Wonderwall הביא את אואזיס לכל בית במערב, אך עיקר האואזיסמאניה התרחש באי הבריטי. שיאה נרשם באוגוסט 1996 בנבוורת'. ללהקה נקבעו שתי הופעות (יום אחרי יום בפני קרוב ל-400 אלף איש), בזמן שהביקוש עמד על 10 מיליון כרטיסים. שנתיים אחרי אלבום הבכורה הנהדר והמצליח, ועם מגה בלוקבאסטר נוסף ביד, אואזיס החלה לעבוד על אלבומה השלישי - Be Here Now.
Be Here Now נמכר יפה (10 מיליון עותקים), אך במהלך ההאזנות לו כבר אז, היה נדמה שמשהו באואזיס הכיפית של האלבום הראשון קצת נעלם. Be Here Now הוא אלבום טוב, אפילו טוב מאוד, אבל הוא קיים קשר רחוק מאוד עם הלהקה הרעבה של 1994. העטיפה שלו - מהיקרות בהיסטוריה - הציגה להקה עשירה שעפה על עצמה. במקום הסלון הצנוע של Definitely Maybe הם צולמו באחוזה מהמאה ה-18, כשבבריכת השחייה שלה צפה רולס רויס (ולא מדובר בפוטושופ, אשכרה הכניסו מכונית למים).
אחרי האלבום השלישי אואזיס המשיכה ליהנות מפופולריות נאה בבריטניה (בעיקר בהופעות), אך אלבומיה הבאים - להוציא כמה שירים יפים פה ושם - התקשו להלהיב כמו באמצע הניינטיז. אחרי עשור די פרווה הם הוציאו ב-2008 את האלבום Dig Out Your Soul, שעורר לרגע עניין מחודש בהם. בעקבותיו הם גם יצאו לסיבוב הופעות מצליח. אחת מהן התקיימה באצטדיון הרוגבי של אדינבורו - מול 60 אלף סקוטים שיכורים וישראלי אחד שעצר אחרי חצי ליטר (כותב שורות אלו), הם נתנו שעתיים אדירות, מהטובות שראיתי בלייב. אם אני זוכר נכון, נואל וליאם לא החליפו מילה אחת ביניהם לאורך כל הסט הכביר ההוא. כמה חודשים לאחר מכן אואזיס התפרקה. האם יצליחו להחזיק מספיק זמן יחד באיחוד הנוכחי כדי לקיים את סיבוב ההופעות המתרחב? רק הזמן - והפיוזים המשפחתיים - יגידו.
