"ג'ורג' וסוזי חיו חיים שמרניים ורגועים לכאורה, אבל האמת היא שהם חיו חיים כפולים. הם היו מה שנקרא חובבי ריגושים, אבל במקום צניחה חופשית ושחייה עם כרישים הם השביעו את הצורך הפסיכולוגי הזה באמצעות סיכון החופש שלהם. הזוג הנורמלי למראה נהג לבצע שורה של גניבות. הם ראו עצמם כאמנים של פשעים נטולי קורבנות. הג'וב במוזיאון לא היה הפשע הראשון שלהם – אבל הוא היה השאפתני ביותר שלהם עד כה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
כך כתב ג'רי אלטר בסיפור הקצר "מחפשי הריגושים", אחד מאסופת סיפורים שכתב ופרסם לפני מותו בשם "הספל והשפה". השם שאול מאמרה עתיקה, שמשמעותה כל מה שיכול להשתבש עד שהספל מגיע לשפתיים. במילים אחרות, החיים מלאים הפתעות. נדמה שאין דבר שממחיש טוב יותר את האמרה הזאת מאשר סיפור החיים של ג'רי אלטר ושל אשתו היפהפייה, ריטה אלטר - זוג מורים פנסיונרים אמריקנים חביבים, שאחרי מותם התגלתה בבית החווה המבודד שלהם בעיירה נידחת בניו מקסיקו, תלויה בתוך מסגרת של רשת וולמארט, אחת מיצירות האמנות הגנובות המפורסמות בעולם – "אישה-אוכרה" (אוכרה הוא פיגמנט אדמת-טיט בצבע אדום עד חום) של הצייר האקספרסיוניסט וילם דה קונינג.
שווייה של היצירה נאמד ב-160 מיליון דולר, אבל זה לא רק הכסף. היצירה, שנגנבה מהמוזיאון לאמנות מודרנית באוניברסיטת אריזונה ב-1985, נחשבה במשך שלושה עשורים לגביע קדוש במונחים של עולם פשעי האמנות. היעלמותו של הציור, שיש מי שרואים בו יצירה עוצרת נשימה ויש שיגידו שהוא מכוער, הייתה כמעט בלתי נתפסת. ביום חופש מנומנם למחרת חג ההודיה, כשהאוניברסיטה סגורה והקמפוס ריק ומנומנם, זוג צעיר ומצודד נכנס למוזיאון, הסתובב בין החדרים והתעכב באזור שבו הוצגה היצירה של דה קונינג.
האישה שוחחה עם שומר המוזיאון המשועמם בזמן שהגבר הוציא סכין יפנית, חתך את הציור מתחת למסגרת וככל הנראה החביא אותו מתחת למעיל. לבסוף הוא תלה את המסגרת המוזהבת, ריקה, בחזרה במקומה, ושני בני הזוג מיהרו לצאת. השומר ההמום גילה תוך דקות את החלל שהותירו אחריהם, מוצג לראווה על הקיר, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. הציור של דה קונינג נגנב. זוג הגנבים לא השאירו מאחוריהם אפילו טביעת אצבע אחת.
האם ייתכן שמבצעי הפשע הזה היו בני הזוג אלטר? איך הם הצליחו להסתיר זאת במשך שלושה עשורים מבני משפחותיהם, משכניהם, מחבריהם? ואם כן, מדוע עשו זאת? אם לא בעבור כסף, מה היה המניע? והאם היה ספרו של ג'רי, "הספל והשפה", בעצם וידוי כתוב על מעשיהם של ג'רי וריטה? ואם כן, מה זה אומר על יתר הסיפורים שם, כולל זה שבסופו העלמת גופה?
"האספן הגנב", סרטה של במאית הדוקומנטרי זוכת פרס האמי אליסון אוטו, עוסק בשאלות האלה בדיוק. הסרט, שיצא בארצות הברית ב-2022 ויוקרן בתחילת החודש הבא בפסטיבל אפוס, הפסטיבל הבינלאומי לסרטי תרבות ואמנות בסינמטק בתל אביב, חוזר לסיפורם של בני הזוג עם מי שהכירו אותם, או לפחות חשבו שהכירו, ומתחקה אחר הגניבה והאפשרות שמי שעומד מאחוריה הם אכן בני הזוג אלטר.
לדבריה, "ב-2019 החלטתי לחקור את הסיפור המדהים של הגניבה של 'אישה-אוכרה' ומציאתה, 32 שנה מאוחר יותר, תלויה בתוך מסגרת זולה בחדר השינה בביתם של זוג מורים פנסיונרים באזור הכפרי של ניו מקסיקו. מהר מאוד גיליתי שהגניבה היא רק קצה הקרחון. הסיפור הזה הוא סערה מושלמת של דמויות יוצאות דופן, צירופי מקרים מוזרים, היבטים פסיכולוגיים מרתקים ומניעים זרים".
"בילדותנו נפגשנו איתם בכל קיץ. תמיד חיכינו לזה", נזכר רון רוזמן, אחיינה של ריטה אלטר. "היא הייתה מקסימה", הוא מספר בעיניים נוצצות. בצעירותה עבדה ריטה בדוגמנות, אבל בסופו של דבר בחרה בנתיב אחר לגמרי. היו לה תואר ראשון בחינוך ותואר שני בקלינאות תקשורת. ג'רי היה מורה למוזיקה בבתי ספר ציבוריים.
"האספן הגנב" - טריילר
"זוג מדליק, היפי, ביטניקי", תיארו אותם חבריהם. "תוסס", תיארה אותו תלמידה לשעבר של ג'רי. "אדם נחמד ומעודד", סיפרה אחרת. על הזוגיות ביניהם יש לסובבים אותם רק דברים טובים להגיד. "הם היו נשמות תאומות. אפשר היה לראות בעיניהם כמה הם העריצו זה את זו", לדברי האחיין.
הם הביאו לעולם שני ילדים, אבל נראה שהישג חייהם היה הטיולים שלהם סביב העולם. "הם לא סתם עלו למטוס כדי לראות כמה פסלים. הם נסעו למקומות אקזוטיים. כל טיול היה הרפתקה מיוחדת", מספרים חבריהם ושכניהם של בני הזוג. "חייהם סבבו סביב תכנון הטיולים האלה. בשביל זה הם חיו". החברים זוכרים גם ערבי שקופיות מעייפים וארוכים מדי.
בני הזוג אלטר ניהלו רשימה מפורטת של המקומות שבהם ביקרו בעולם, מתוארכת בקפידה, משנת 1957, השנה שבה נישאו ונסעו לירח דבש, ועד לטיול האחרון שלהם ב-2010. האם מישהו מהסובבים אותם שאל את עצמו אי פעם כיצד יכול היה צמד מורים להרשות לעצמו שניים או שלושה טיולים בחו"ל בשנה? בין הטיולים הרבים שלהם היו גם ביקורים אצל אחותה של ריטה ובני משפחתה בטוסון, אריזונה. גם אותם נהגה ריטה לציין ביומנה, אבל הביקור בחג ההודיה ב-1985 משום מה אינו מופיע שם, על אף שלאחיין שלה רוזמן יש תמונות מאותו ביקור.
בתמונות נראים בני הזוג שמחים ושלווים. הם סועדים לשולחן עם יתר בני המשפחה. בתמונה אחרת הם נראים כשהם עומדים לצד מכונית הספורט שלהם, בצבע אדום דהוי. צבעו של הרכב תואם את צבע המעיל האדום של ריטה. "אם הם באו אלינו לחג, חייכו, בילו איתנו וכל הזמן הזה תכננו את המעשה, זה פשוט מוזר, כי זה היה כמו כל חג הודיה עם הדוד והדודה שלי", אומר האחיין בחיוך.
מעט מאוד פרטים ידועים על הגניבה של "אישה-אוכרה". השומרים במוזיאון תיארו גבר ואישה. הוא היה עם שפם, היא בשיער בלונדיני. האישה לבשה מעיל אדום. הם הגיעו ועזבו במכונית ספורט "בצבע חלודה". קרוביהם של בני הזוג אלטר מתקשים להאמין שהזוג החביב והמקסים הזה אחראי לאחת הגניבות המדהימות של עולם האמנות - ואם הם אכן עשו זאת, מדוע? הרי הם לא הרוויחו סנט אחד מ-160 מיליון הדולרים שהציור שווה. הם אפילו לא זכו להשוויץ בו בפני איש.
ג'רי הלך לעולמו בגיל 81. גם ריטה מתה באותו גיל משבץ, אחרי שחלתה באלצהיימר. כשהיא עוד הייתה צלולה, היא מינתה את אחיינה רוזמן למנהל העיזבון שלה. אחרי מותה התחוור לו כי העיזבון הזה כולל בית עמוס לעייפה בחפצים שאותם אספו בני הזוג במהלך טיוליהם בעולם. הוא שכר את שירותיהם של בעלי עסק למסחר בעתיקות, שהגיעו לבית, הפשילו שרוולים והחלו למיין את הסחורה.
בין ציורים מוזרים, אריגים, מסכות, פסלונים, אובליסקים ופירמידות נמצא ציור אבסטרקטי-אקספרסיוניסטי, צבעוני, צעקני, שמכה במי שמביט בו. כבר למחרת, אספן שהגיע לבית שלהם זיהה את היצירה.
"אחרי שלוש שנים של חקירות, גיליתי שיש בעיקרון שלושה סוגים של גנבים", אומר בוב ויטמן, מייסד יחידת פשעי האמנות של ה-FBI. "הסוג הראשון גונב לפי הזדמנות, כמו אנשים ש'מרימים' מחנויות. הוא נכנס לחנות, רואה משהו שהוא אוהב, מזהה הזדמנות לגנוב אותו – ועושה זאת. הסוג השני הוא יחידים, שעושים את זה בשביל כסף. הם רואים שמשולמים סכומים מטורפים במכירות פומביות וחושבים לעצמם: 'אוכל לעשות מיליונים מגניבה של יצירות אמנות'. זאת הקבוצה הגדולה ביותר, אגב".
על פי ויטמן, הסוג השלישי הוא גנבים שמבצעים את פשעיהם בשביל עצמם. הם נדירים מאוד - אדם שמתקבע על יצירה מסוימת ופשוט חייב שהיא תהיה שלו. אנשים כאלה אינם גונבים בשביל כסף, וגם לא רק כי זיהו הזדמנות. הם מתכננים את הגניבה זמן רב מראש, מחביאים את הפריט ושומרים אותו לעיניהם בלבד. ציורים שנפלו לידיהם של אנשים מהסוג השלישי נעלמים בדרך כלל לשנים רבות. הם לא צצים במכירות פומביות או באוספים יוקרתיים של עשירים, אלא נתלים כלאחר יד במקום חבוי. אלה ציורים כל כך אייקוניים, שאם הם צצים הם מיד מזוהים.
כזה היה הציור "אישה-אוכרה" של דה קונינג. זהו חלק מסדרה של ציורי נשים שדה קונינג צייר באמצע שנות ה-50. לא משהו שחובב מושבע של אמנות אמריקנית מאמצע המאה הקודמת היה מפספס. אבל מה לזוג מורים מהמערב התיכון וליצירה הזאת? אחרי הביקור של בני הזוג אלטר בטוסון ב-85', הם שבו לביתם בטקסס, לחיי השגרה ולטיולים שלהם. המשטרה פתחה בחקירה אינטנסיבית ופעלה בעקבות כל קצה חוט שהתקבל, כולל ממדיום שחשבה שהיא יודעת איפה נמצא הציור – אך הפעולות העלו חרס.
ב-1987 נסגר תיק החקירה. במוזיאון תלו מסגרת ריקה במקום שבו ניצבה פעם "אישה-אוכרה". היצירה כיכבה במשך שלושה עשורים ברשימת עשרת פשעי האמנות הגדולים של ה-FBI, אבל לא בטוח שמישהו באמת האמין שיום אחד היא תצוץ - עד שביום שגרתי למדי בשנת 2017 צלצל הטלפון במשרדה של אוליביה מילר, אוצרת המוזיאון, שעבורה מדובר היה בעניין אישי. על הקו היה בחור שנשמע קצת בהלם, והציג את עצמו כדיוויד ואן אוקר, בעל עסק לממכר עתיקות בסילבר סיטי. "תקשיבי, אני לא משוגע", הוא אמר. "רכשתי איזה עיזבון והציור הזה היה שם".
מילר ניסתה לצנן את ההתלהבות הנרגשת שאחזה בה' וביקשה שישלח לה תמונות של הציור. לאחר מכן ביקשה קלוז-אפ של החתימה. "בכל פעם שהגיעה תמונה חדשה היינו המומות", היא נזכרת. "שאלנו את עצמנו אם זהו היום שנזכור לשארית חיינו". מילר התבקשה על ידי ה-FBI להמתין. בינתיים, השמועה עשתה לה כנפיים בסילבר סיטי. אנשים נכנסו לחנות של ואן אוקר וביקשו "לראות את הדה קונינג". "הוצאנו את הרובים מהכספת", הוא מודה. כמה ימים לאחר מכן הוא השאיר למילר הודעה במשיבון.
"היי אוליביה, כאן דייב מסילבר סיטי. אני הבחור עם הדה קונינג. אני בסך הכול רוצה שהציור יחזור לאן שהוא שייך. מישהו עוד עלול לשסף את גרוני בשביל הדה קונינג הזה". בסצנה מרגשת שמתועדת בסרט הגיעו כל העוסקים בדבר כדי להתאחד עם הציור. אחרי שהביטו בו מקרוב, חלקם פרצו בבכי. הם לא הצליחו לדבר אבל הביטו זה בזה, התחבקו והנהנו בראשם כדי לסמן זה לזו ללא מילים: האישה חזרה הביתה. כעת היה צורך להתחיל בעבודות השחזור - ולמשחזרים הייתה עבודה רבה.
"קן וג'ודי בנו את ביתם באזור כפרי בניו מקסיקו. אחרי התקף הלב של קן הוא אמר לאשתו: 'בהזדמנות הראשונה שתהיה לי אשכור זוג ידיים טובות שישתלטו על המשימות בחווה'. הוא לא המתין זמן רב. שכן חוואי ששכר עובד מקסיקני לתיקון גדרות המליץ על העובד בחום. חוזה היה עובד מצוין, ישר ושווה פי כמה מהשכר שמשולם בדרך כלל לפועלים שהיו מהגרים לא חוקיים. כעת התפנה קן לכתיבה, שאיפה סודית שתמיד הייתה לו אבל לא היה לו זמן להגשים – עד עכשיו".
כך כתב ג'רי אלטר בסיפור "ההנדימן", מתוך אסופת הסיפורים "הכוס והשפה". הסיפור מגולל רומן שהתפתח בין ג'ודי לבין חוזה מאחורי הגב של קן, כשהאחרון היה עסוק בכתיבה. יום אחד הוא גילה את דבר הרומן והחליט לנקום. הוא התגנב מאחורי העובד שלו והכה בראשו באת חפירה.
"הוא משך את הגופה ודחף אותה, הפוכה, אל בור השפכים של הבית. הוא צפה בה שוקעת לקרקעית. לאחר מכן, תוך שימוש בכל הכוח שלו, הוא הרים את המכסה, מרכז אותו מעל לפתחו וסגר. הוא גרף חזרה את החול, הידק אותו ברגליו והחזיר את כיסוי הפלסטיק".
לא ניתן להתעלם מנקודות ההשקה בין הסיפור הכתוב לבין חייהם של בני הזוג אלטר. הבית המבודד באזור הכפרי של ניו מקסיקו; העובדה שגם ג'רי אלטר נהג להעסיק מהגרים בלתי חוקיים בשטח החווה שלו, וגם עדויותיהם של קרוביהם של בני הזוג, שנזכרים כיצד בני הזוג אלטר סירבו בכל תוקף לתקן או להחליף את בור השפכים שבשטח החווה, גם כשמצב הצנרת היה כבר בכי רע.
"ג'רי אמר לאחיינו שכל הסיפורים הללו מבוססים על חוויותיו האמיתיות, ורבים מהגיבורים בסיפורים האלה הם גרסאות 'רזות' של ג'רי וריטה עצמם", מציינת אליסון אוטו, במאית הסרט. "הפנטזיות המוטבעות בספר סיפקו לנו הצצה לנפש של ג'רי אלטר".
האם זוהי נפשו של אדם שמסוגל לבצע גניבה של יצירת אמנות יקרת ערך? האם יש בנפש הזאת את היכולת לרצוח אדם אחר? בני הזוג אלטר כבר אינם בחיים. הניסיונות לנתח את המניעים שלהם בסרט מרתקים, אך כאמור מותירים יותר סימני שאלה מתשובות.
"הכול בתיק מרמז על כך שהאדם שגנב את הציור הוא בעל אובססיה", אומר בוב קותורן, כתב לשעבר מתחום האמנות ב"אריזונה סטאר". "אחרת, למה שיסתכן בעונש מאסר? למה שלא ימכור אותו? למה שיחביא אותו בחדר השינה במשך עשורים, אלמלא הייתה לו אובססיה אישית?". הוא מעלה את האפשרות שבני הזוג אלטר הכירו את דה קונינג באופן אישי בניו יורק של שנות ה-50. אחד המרואיינים אף העלה את האפשרות שהיה קשר רומנטי או מיני בין הצייר השרמנטי ורודף השמלות לבין הדוגמנית הצעירה. אולי היא אפילו הייתה המוזה של דה קונינג ל"אישה-אוכרה"?
אבל נדמה שדמותו של ג'רי אלטר, שמוצג בסרט כדומיננטי מבין בני הזוג, היא מקרה קלאסי של רב הנסתר על הגלוי. "אולי הוא היה מאוכזב מכך שהחיים שלו לא התפתחו כפי שהוא רצה", משער האחיין. "אפשר להניח שהציור הזה סימל את כל האכזבות שלו, את כל השאיפות, את כל הכעס. אז לחתוך אותו מהמסגרת זה בעצם לומר: בשקט-בשקט אני טוב לא פחות מכם. אני יכול לגנוב מכם, אני יכול לשלוט בכם. ואם אני לא יכול להיות מפורסם, לפחות אהיה ידוע לשמצה".
