ארצות הברית של תחילת שנות ה-70 לא הייתה מקום שקט. המלחמה בווייטנאם אמנם התקיימה אלפי קילומטרים ממנה, אבל הרחובות שלה סערו כאילו הקרבות נערכו מאחורי הבית. הסערות הפנים-אמריקניות טלטלו גם את המוזיקה הפופולרית בקו התפר שבין שנות ה-60 ל-70. אם בשלהי הסיקסטיז היו אלו בעיקר יוצרי הרוק והפולק-רוק הלבנים שניסו לקרוא למאזינים להניח את הנשק, או לפחות לא להתגייס, בראשית הסבנטיז הצטרפו אליהם גם כמה מבכירי המוזיקאים השחורים. על הצרות מבחוץ הם הוסיפו את הגזענות והאפליה שחוו מבית, והחליטו לשמש פה לאחיהם המקופחים. בראשם ניצב מרווין גיי עם יצירת המופת שלו What’s Going On, שבימים אלו מציינים יובל ליציאתו.
What’s Going on היה האלבום שהפך את גיי מעוד זמר מצליח ליוצר חשוב באמת שיש לו גם מה להגיד. הדרך אליו לא הייתה קלה, בעיקר בגלל חברת התקליטים שלו מוטאון, שלא הבינה למה האיש שמטיל עבורה כל כך הרבה ביצי זהב מחליט פתאום לטלטל את הספינה. קברניטיה העדיפו שהוא ימשיך להקליט שירים קלים לעיכול כמו I Heard It Through the Grapevine או Ain't No Mountain High Enough שעשו חייל במצעדים והדגישו את קול הטנור הקטיפתי של גיי. אבל לו די נמאס מהסידור הזה. העובדה שתמי טארל, השותפה שלו לדואטים רבים ומצליחים, בדיוק מתה אז מגידול במוח, העציבה אותו עוד יותר. במוטאון העדיפו לשדר עסקים כרגיל, ומיהרו לשחרר אלבום חדש שלו, That's the Way Love Is. גיי, שהרגיש באותה התקופה כמו בובה על חוט שנשלטת על ידי מנהלי חברת התקליטים שלו, סירב לצאת לסיבוב הופעות כדי לקדם אותו. הוא כבר היה במקום אחר לגמרי.
את העשור החשוב בקריירה הקצרה מדי שלו גיי ביקש לפתוח עם אלבום קונספט בהפקתו שיטפל בכל תפוחי האדמה הלוהטים של אז – וייטנאם, המחאה של הקהילה השחורה, הפחד מהתמכרות לסמים קשים והדאגה לאיכות הסביבה. הוא המשיך להתעקש, והם ניסו להוריד אותו מהעניין. העובדה שגם סטיבי וונדר, הטאלנט הבכיר השני של מוטאון, החליט לצאת לדרך עצמאית באותם ימים ולהתחיל לכתוב את אשר על ליבו, כבר ממש הלחיצה אותם. האנשים הקובעים במוטאון רצו שהזמרים שלהם ימשיכו לשיר שירי אהבה קליטים עם הפקה מתקתקה שגם לבנים נהנו להאזין להם בלי להתרגז, ודי חששו מרדיקלים חופשיים שיפגעו להם בתזרים המזומנים. אך אם בתחילת אותו אותו עשור הם לא הצליחו להבין מה עובר בראש של אותם אמנים ענקיים, אחרי כמה שנים בודדות, גיי ו-וונדר כבר נחשבו לאגדות חיות עם אלבומים אייקוניים ומצליחים ביד.
הקסם והעוצמה של What’s Going on לא קהו לאורך השנים ולופתים את המאזין מהרגע הראשון. עוד לפני שגיי מתחיל לשיר את שיר הנושא הפותח, נשמעים קולות שיחה שכמו מכניסים אותך פנימה. אין וואקום או הקלטה סטרילית באולפן, אלא שילוב בין העולם האמיתי והסוער שבחוץ לבין אי השקט שמסעיר את נפשו של גיי. כוכב הסול הגדול של מוטאון כבר לא היה עוד זמר עם לוק מוקפד, חיוך רחב וחליפה מחויטת, אלא מעין חייל משוחרר שחוזר הביתה אחרי סבב שירות בווייטנאם עם יותר שאלות מתשובות. "מה קורה אחי" הוא שואל בשיר השני באלבום, ולמעשה מרפרר לחוויות ששמע מאחיו שבאמת חזר משם.
גיי לא היה היחיד שביקש לשמש פה לווטרנים ששבו הביתה מבולבלים וכועסים, אך הוא בהחלט סלל את הדרך למה שיעשו בין היתר ברוס ספרינגסטין החל מאמצע שנות ה-70 ומייקל צ'ימינו בסרט "צייד הצבאים" לקראת סופן. אך בעוד שהם התמודדו עם צלקות החיילים התלושים לאחר שהמערכה כבר הסתיימה, גיי עשה זאת בזמן שהצבא האמריקני הלך והעמיק את שקיעתו בבוץ הווייטנאמי. אבל לא רק וייטנאם נמצאת פה, גם מקומו של הרחוב השחור לא נפקד. פניו של גיי שעל עטיפת האלבום עוטות זקן והוא לובש מעיל עור שחור וארוך, כסוג של הצדעה למחאה של הפנתרים השחורים. שנה לפני הוא עוד הצטלם עם חליפה וחיוך.
עם חצי גיבוי מחברת התקליטים שלו, נכנס גיי בקיץ 1970 לאולפן המיתולוגי של מוטאון בדטרויט. למרות התוגה והכאב שנשבו מהשירים, ההקלטות דווקא היו נעימות, לא מעט בזכות ערמות המריחואנה ובקבוקי הוויסקי שצרכו הנגנים במהלכן. גיי וחבריו היו מרוצים מהסאונד הג'אזי והמשוחרר שאפף את האלבום. ברי גורדי, האיש הקובע במוטאון אז, הרבה פחות. כשהוא האזין לראשונה לשיר הנושא הוא טען שזה הדבר הכי גרוע שהוא שמע בחייו. בחורף 1971, כשהשיר What’s Going on הגיע לתחנות הרדיו, גורדי כבר שינה את דעתו. הסינגל החדש והמפתיע הפך ללהיט בין-לילה, עם מכירות של 200 אלף עותקים. עכשיו הבוס היה זה שלחץ על גיי להשלים את האלבום במהירות, פן המומנטום ילך לאיבוד. גיי ונגניו נזקקו לעוד שלושה חודשים של ההקלטות בדטרויט, ואז הם ביקשו חודש נוסף כדי לנסוע מערבה ולסיים את המלאכה בלוס אנג'לס.
התוצאה הייתה מרהיבה, והיא נותרה כזאת עד היום. קצרה (רק 35:38 דקות נמשך האלבום) אך מדויקת עד כאב. חוץ ממכת המחץ של שני השירים הראשונים, הגיעו בהמשך בין היתר Mercy Mercy Me (The Ecology) ו-Right On, הקטע המורכב באלבום שערבב סול לטיני ופ'אנק רוק לכדי ג'אם מופלא שחצה את מחסום שבע הדקות. Inner City Blues (Make Me Wanna Holler), השיר החותם, הוא כבר יצירת בלוז אפלה וכואבת. לאורך השנים, זכה האלבום הצנוע והנהדר הזה לכמה מהדורות מקיפות שחשפו עוד ועוד קטעים מהסשנים באולפן, ורק העצימו את המיתוס שצמח סביבו.
כשהאלבום המלא יצא במאי 1971, הוא הפך להצלחה מיידית, ולמעשה לתקליט הנמכר ביותר של מוטאון עד אז, עם יותר משני מיליון עותקים שנחטפו עד סוף השנה. גם המבקרים לא נותרו אדישים – לא אז, ולא בהמשך. עוד ב-1999 הכתיר אותו ה"גרדיאן" הבריטי כאלבום הכי חשוב שיצא במאה ה-20. לפני כשנה הוא הגיע למקום הראשון ברשימת 500 האלבומים הגדולים המחודשת שהרכיב מגזין ה"רולינג סטון", תוך שהוא עוקף בדרך יצירות מופת כמו Pet Sounds של הביץ' בויז, Sargent Pepper Lonely Hearts Club Band של הביטלס ו-Blonde On Blonde של בוב דילן. הרשימה ההיא עוררה לא מעט ויכוחים וטענות על כך שהיא משכתבת למעשה את ההיסטוריה של המוזיקה הפופולרית תוך שהיא מעניקה ייצוג יתר לאמנים שחורים ונשים, ומקדשת אלבומים מאוחרים בעיקר מאזורי ההיפ הופ על פני יצירות המופת של הרוק הקלאסי והלבן. הרשימה המדוברת ההיא בהחלט ביקשה לערוך תיקון עוול היסטורי, וגם אם התוצאה שהתקבלה הייתה חריפה וחד צדדית מדי (הפעם לכיוון השני), אלבום המופת הזה של גיי נותר אבן דרך חשובה בהתפתחות המוזיקה הפופולרית. אגב, הוא הוא דורג במקום השישי והסופר מכובד ברשימה המקורית של המגזין. ובצדק.
גיי שלאחר What’s Going On כבר היה כוכב מזן חדש, שעכשיו גם חברת התקליטים שלו נותנת לו חופש פעולה. ב-1973 הוא הגיש יצירת מופת נוספת – Let's Get It On, שכונתה לא פעם "האלבום הכי סקסי שהוקלט אי פעם" והפכה ללהיט מכירות נוסף, גדול אפילו יותר מ- What’s Going On. לקראת סוף העשור הוא שיחרר עוד מאסטרפיס - Here, My Dear הכפול, שעסק בהתפוררות נישואיו. האלבום האדיר הזה אמנם הצליח פחות מקודמיו, אך הוא נותר עד היום כאחד מאלבומי הפרידה הכי מרשימים ועצובים שנכתבו.
בתחילת שנות ה-80 גיי זכה לעדנה מחודשת עם הלהיט העצום Sexual Healing, אך היא לא נמשכה זמן רב. הוא הספיק לצאת לסיבוב הופעות אחרון ב-1983 שלאחריו החליט לעבור לגור בבית הוריו בתקווה למצוא לעצמו מנוחה. זה לא ממש הצליח לו והוא שקע בדיכאון וניסה להתאבד מספר פעמים.
ב-1 באפריל 1984, יום לפני שחגג את יום הולדתו ה-45, הוא נרצח בירייה בידי אביו, לאחר שניסה להפריד בין הוריו שהיו בעיצומו של ויכוח סוער. האיש עם קול הטנור הרך והמנחם, שניסה לדאוג לעתיד לאחיו ולשמש פה להלומי הקרב שלא הצליחו להתאושש מהמראות שסחבו מהג'ונגלים של וייטנאם (או מאלו שספגו ברחובות בשכונות הקשוחות בערים המעורבות בארצות הברית של אז), סיים את חייו באופן טרגי, ועוד במקום שבו הוא היה אמור להרגיש הכי בטוח.
