מי שצפה באלי הדייג בהטלת ה"שבאקע" (רשת השלכה מהחוף) עשוי היה לחשוב שלפניו רקדן בלט מיומן. תנועותיו המסוגננות היו קואורדינציה מושלמת בין תנועות רגליים, הנפת ידיים ועמידה יציבה וגמישה. כמו פנתר קפיצי דרוך הוא ניתר לעבר הים. באחת התנתק מהחול ריחף באוויר ו...רגע של חסד, התמזגות הזורק, הרשת, הגלים. אם כך מה הפלא שכל הדגים נמשכו והתמסרו מעצמם לרשתו של אלי. אלי היה אגדה.
"חצב" היה שם קוד במפה הצבאית. רק בעל חוש הומור סרקסטי יכול לקרוא כך למקום שבחלומות הכי פרועים לא יכלו לצמוח בו חצבים. לעומת זאת, דקלים רבים התנשאו בנווה הזה, ובסנסנים, גודש של אשכולות תמרים חומות כהות בשלות, וה"פצועות" נוטפות דבש. ובאוויר ריח חמיצות של פרי שנשר והרקיב, מתכתש עם הריח הרענן של הענפים הירוקים. הבריזה שנשבה לפנות ערב מהים וציננה את המקום גירשה את תערובת הריחות אל פנים המדבר. במקום הציורי והפסטורלי הזה בצפון סיני, בין החושות הנטושות של הבדואים, התמקמה מפקדת החטיבה במלחמת יום הכיפורים.
- עוד טורים של אברהם זיגמן:
ככל שהתארכה ההפוגה בין תקרית אחת לשנייה, מצאנו את עצמנו מיותרים (מה יש לנו לחפש כאן?), נבוכים וחסרי מעש. כמה פעמים אפשר לחזור ולקרוא את העיתון היחיד שמגיע רק פעם בשבוע? כמה פעמים אפשר למלא את אותו תשבץ טריוויה? גם הטרנזיסטור שהיה ברשותנו היה נגדנו; הרעש המרושרש שהשמיע הבריח אותנו מכל תחנה אפשרית. וכשמפלס השעמום ירד מתחת לקו הריקנות, שום ניצחון בשש-בש כבר לא ריגש, אפילו לא מארס טורקי. את המפלט ניסינו למצוא איך לא, בקולינריה. אבל גם פה הפִּלְחֵי, הלוּף והקרקרים מתוך מנות הקרב, רק העצימו את השעמום בחך. עד שערב אחד מישהו הביא דגים מימת ברדוויל וצלה אותם לחבר'ה. זו הייתה נקודת המפנה. מכאן ואילך פעמיים בשבוע עם השקיעה אכלנו דגים צלויים על גחלים. זה נמשך לתוך הלילה, עם גיטרה, שירה וסיפורים. אחלה מלחמה, הלוואי שתימשך.
איכשהו בכל ערב כזה היו תמיד שבים ומספרים על דמות פלאית ושמה "אלי הדייג". לא היה באפשרותי אז לקבוע אם הסיפורים אמיתיים, או שמא ההזיות והדמיונות של המדבר והמלחמה הם לא יותר מאשר עדות על מצבם הנפשי של חברינו. לכן הבטחתי לעצמי לכשתסתיים המלחמה (לך תדע מתי), ואפילו אם יאומתו חצי מהסיפורים, יהיה "שווה" לעשות תוכנית רדיו על אלי הדייג.
"יאללה תרים את הרשת, איסחאב, מה אין לך כוח?" טרטור מנוע הסירה ורעש הגלים סיפקו לבחור שהתבטל תירוץ כאילו אינו שומע את אלי: "מה? מה?". ואלי ענה: "מה מה? יעני, ללכת מכות יש לך כוח, משחק אותה אבאדאי הה? רוצה לחזור לסיג'ן (כלא)? יאללה תמשוך את הרשת, החבר'ה והגיטרות מחכים בבית".
אלי היה מחנך. הוא לא למד בסמינר למורים, אבל היה בוגר שוק הכרמל וסמטאות הכרם. הוא הבין באינטואיציה כיצד יש להתייחס לנדכאים. נרקומנים, עברייני רכוש, נערים שבגיל צעיר הספיקו להסתבך עם החוק. הם נמשכו אליו לצריף שהיה ממוקם בשפך הירקון לים. "נווה הדייג" נכתב על השלט שהזמין את הבאים פנימה לבקתה עם החצר ובעלי החיים. כאן העסיק את המטופלים בדרך כלל בדייג, דאג לצרכיהם הבסיסיים (אוכל ולבוש), אבל גם דרש מהם ללמוד, אפילו מוזיקה. אלי, שעזר בפרנסת הבית, לא סיים את לימודיו והצטער על כך כל חייו, אך הסקרנות האינטלקטואלית שהייתה טבועה בו באה על סיפוקה בקריאת ספרי עיון שונים. גם ד"ר מרדכי אברהם מהאוניברסיטה העברית בירושלים שחקר את הקיפון (דג הבורי) התלהב מהאיש המיוחד הזה ונקשר אליו. חבוש כובע סומבררו רחב, חולצת טריקו, מכנסיים קצרים ויחף, היה אלי היחיד מבין הדייגים שהצליח לספק לביולוג דגים חיים, ויידע אותו בשפע אינפורמציה ששום איש אקדמיה לא היה יכול להשיג בעצמו, ובכך עזר לו להשלים את מחקרו.
לא אחת ברחו אליו תיכוניסטים שראו בו רובינזון קרוזו וחיפשו אצלו הרפתקאות. או אותה נערה חיפאית שנעלמה מביתה ואלי במיטב כוחות השכנוע שלו החזיר אותה להוריה, בתוספת כמה לירות (לא היו אז שקלים) לדרך. או אמנית ידועה מבאי "כסית" שהחליטה לשים קץ לחייה ורק הודות לאלי המשיכה לשבת בדיזנגוף וליצור. ומה עם הצלתם מטביעה של ארבעה נערי מועדון השיט "זבולון"? על כך קיבל אלי צל"ש מיוחד מסגן ניצב אריה איבצן, מפקד הנפה הצפונית, לימים מפכ"ל המשטרה.
רק מי שנולד ליד הים ונשימותיו הראשונות היו אוויר לח ומלוח, יכול היה להבין את שפת הגלים וכיצד מתנהלים עם הרוחות. איך פורשים את "ההקפות" (רשת היקפית) כשהים רגוע, ואיך נזהרים כשהים סוער. לחניכיו הבהיר שעם איתני הטבע אי אפשר להילחם, צריך להשלים ולזרום איתם. משום כך, על אף שהיה משורג שרירים ואתלטי סלד מכוחניות. פעם, כשהגיע ל"נווה הדייג" איש העולם התחתון, חיים דהאן, שהפיל חיתתו על הכול והיה ידוע בכינויו "מלך השטח הגדול" (יש אומרים שעל דמותו מבוסס המחזמר "קזבלן") - הצליח אלי לשכנעו בשפה רכה, ולדבר על ליבו שכדאי לו להתפנות. אחרת המשטרה ש"יושבת על הזנב שלו" תתחיל לבקר פה תכופות ותשבש את השגרה. חיים דהאן, שהיה הר אימתני, כולו שרירי ברונזה נוקשים, היה יכול למחוץ את אלי בין האגודל והזרת בלבד – בכל זאת שמע, התרצה, וחזר לאתר הפעילות הרגיל שלו ביפו.
במחצית המאה ה-18 לערך, יצאו מיפו כמה דייגים ערבים והקימו כפר על גדת שפך הירקון מול חמולת אבו ג'ברא הבדואית. מנהיג חבורת הדייגים היה ג'ורג' ג'יבלי מוותיקי משפחות הנוצרים ביפו, שותפו הצעיר היה מוסטפא קטואן, שבעברו היה סנדלר ועכשיו המיר את הסוליות ברשת. לא עבר זמן, החבורה התפרקה, ומוסטפה, שהמשיך במקצועו החדש, התגייר, הפך לשמואל מזרחי, ונשא לאישה את שולמית, ילידת עדן. הם התגוררו בכרם התימנים ולזוג נולד תינוק ושמו בישראל - אליהו. לכשיהיה קרוב לגיל הבר-מצווה יתחיל הילד לצאת עם אביו למסעות הדייג ולאט לאט ירכוש מיומנות. שיעורי החניכה יהפכו אותו עם השנים לאלוף הדייגים.
כשאלי סיפר את סיפוריו על ימי "אבו ג'ברא", יכולת לשמוע בקולו הערצה וגעגועים לדייגים שהיו אז חלק מהנוף. כמו מוחמד אלבאני, אבו עלי או רמדן חליפי – טיפוס מפחיד שהיה מרסק את הים בחומר נפץ, ואחר כך אוסף את הדגים המתים שצפו על פני המים. אבל יותר מכל, הוא חשש מהדייג "המכשף": "יש לו עיניים פסיכולוגיות איפה שמסתכל עושה נזק, אפילו לא על אנשים, אפילו סתם. פעם אחת ניסה אבא שלי, שמואל מזרחי, להתניע את המוטור של הסירה ולא הלך. בדק שמן, בדק סולר הכל היה 100 אחוז, אפילו הים היה כמו ראי - חבל היה להפסיד אותו. חצי שעה ניסה ולא הלך, פתאום ראינו את המכשף עומד על הגבעה ומסתכל בעיניים הפסיכולוגיות שלו עלינו וידענו שזו הסיבה. רק המכשף הלך וטררררר... מכה אחת, נדלק המוטור ויצאנו לים".
בלכתו ברחובות תל אביב נהג אלי לעצור ליד חנויות המוזיקה. כינור בחלון הראווה היה מהפנט ומציף אותו תשוקה בלתי נשלטת, כמעט מיסטית. כל כך רצה להיות כנר. באותו רגע היה "מת שיהיו לי עיניים פסיכולוגיות כמו של הדייג המכשף כדי לשלות את הכינור מבעד לזכוכית". אך ההבנה שלהיות כנר זו התמסרות לכלי ללא גבול השאירה את הכינור בגדר חלום מתרחק. לכן קנה לעצמו מנדולינה וגיטרה ולמד מספר שנים אצל פֶּפֶּה, הלוא הוא יוסף פלטה מצמד הגיטרות ("ברח המלך") ומהצמד מטי ופלטה ("פרידה עם שחר") - אחד הגיטריסטים הגדולים של אותה תקופה. אלי אהב פלמנקו ושירים בספרדית, יוונית ואיטלקית.
"נווה הדייג", שהיה מוצנע בתוך הנוף הבראשיתי של שפך הירקון, הפך להיות מבלי משים למעין בית למוזיקה ים-תיכונית. בשום מקום אחר לא ניתן היה לשמוע מוזיקה כזו בריכוז כזה. בשנות ה-60-50 שודרה אחת לשבוע בקול ישראל תוכנית בת רבע שעה בשם "שירי עדות", שנטתה יותר לפיוט ולפולקלור דתי, ורבע שעה נוספת וכותרתה "מהווי המזרח בזמר ומקרא", וגם היא לא ביטאה את הזמר הפופולרי. שמעון פרנס מגלי צה"ל וירון אנוש מרשת ב' עדיין היו תינוקות ואפילו את אריס סאן בקושי הכירו. כך שהמקום היחיד בו יכולת לשיר, לנגן חופשי וליהנות ממוזיקה מזרחית מבלי להיחשב למוזר, מוקצה, או כמי ששייך לשוליים - היה בצריף של אלי הדייג. כדי להגיע אליו לא היית צריך להיות בן ליוצאי פלמ"ח, או להכיר את שירי התרנגולים. הכיבוד שהוגש השביע, עם סכו"ם או בלעדיו. הם שתו את הקפה השחור בספלים קטנים, גם ערק, לפעמים. התערפלו בעשן הסיגריות ובאצבעות משומנות שנוגבו בפיתה או בחולצה, אחזו בזנבות המוסרים (סוג של דג קטן) שזה עתה ניצודו וטוגנו. עכשיו, עם השירים, אפשר היה להפליג מהבקתה לטורקיה, משם לאיים היווניים, אפילו למגף האיטלקי הגיעו. שטו עם הדימיון על גונדולה בוונציה, או היו מטאדור בזירה. וכש"צמד הפרברים" (שאלי העניק להם את שמם), הגיעו ל"נווה הדייג" בחצות לאחר הופעה, עפו איתם לדרום אמריקה. גם אם לא הבנת מה ששרת, לא היית צריך להצטדק. פה הרגש והחום היו העיקר. ואכן כאן, על גדת הירקון בשפך לים התיכון, הונחה אבן הפינה לזמר המזרחי, או כפי שהיום מכנים את הסוגה הזו, הזמר הים-תיכוני.
אלי נקרע בין הים למוזיקה. בין הרשת למיתרים. מבחינתו, תוספת המבנים הצפויה להיבנות ברידינג תכריח אותו להכריע, שכן תכנון הבנייה לא התחשב ב"נווה הדייג". עובדת היות המקום עוד לפני שהוקמה תל אביב לא עניין את היזמים והעירייה. מבחינת המתכננים, המקום לא קיים והם יעשו בו כרצונם. בתום תהליך הבוררות בין אלי לבין הממסד הסתמן כי בית המשפט יפסוק לו פיצוי כלשהו, ואז יוכל לעזוב את הדיג ולהתמסר לנגינה. אך כמו כל מי שבעורקיו זורם הים, שניסה להתנתק ותמיד חזר, גם אלי שב אל הדגים. ההפלגה האחרונה נראתה שגרתית, כרגיל, פריסת רשתות מול תחנת הכוח, לשם מזרימה חברת החשמל את המים החמים בתהליך של קירור הטורבינות, ובמקום המים החמים, הדגה בשפע.
גלי חוף מקציפים וגבוהים החלו פתאום לטלטל את הסירה – לא מראה נדיר בעונה זו של השנה. עוד לפני שהספיקו אלי ועוזרו לצאת ללב ים, שם פחות סוער, התהפכה הסירה. אלי היה מתורגל. במקרים כאלו ראשית יש להיחלץ מהסירה ההפוכה, לא להסתבך ברשתות, לדאוג לעוזר שגם הוא יצוף על פני המים, להרגיע אותו, אחר כך לייצב את הסירה ולראות מה קורה עם הציוד.
אנשים שעמדו על החוף והיו עדים למה שקרה נאלמו דום, הם הבינו שמשהו רע מתרחש, נשימתם נעצרה. אחרי ההלם הראשוני הם צעקו את נפשם בקולי קולות שנבלעו ברחש הגלים. המומים נופפו בידיהם בחוסר אונים מוחלט ורצו להזעיק עזרה. איציק מנחם, עוזרו הצעיר של אלי, שחה ובשארית כוחותיו הגיע לרידינג. תוך שהוא מתנשף ונושם, שכוב על החול, הספיק לומר: "אלי נעלם".
לאחר שלושה ימים החזיר הים את אלי אל החוף.
כשהשתחררתי מהמלחמה התברר לי שמה ששמעתי ב"חצב" בערבי הדגים שלנו היה רק אפס קצהו. הבנתי את מה שאומרים, שאחת ל מבליחה איזושהי נשמה לעולם הזה, עושה מה שעושה, פועלת מה שפועלת ומסתלקת. בדיעבד, מסתבר שסיפור חייה של נשמה כזו חורג הרבה מעבר לחייה הפרטיים. ההשפעה שלה על הרבים היא לאין שיעור ולזמן בלתי מוגבל. או כמו שניסח את דבריו, הסוציולוג אורי ברזילי: "אלי הדייג היה אגדה במציאות שלנו, במציאות של תל אביב. אגדה שהייתה מסוג האגדות שהסתיימה ולא תהיה כמוה. האגדה האחרונה".
אברהם זיגמן היה חבר קיבוץ נחשון, עורך ושדרן ברשת ג' ובתחנות רשות השידור, וכיום אספן ומשמר של הקלטות נדירות.
פורסם לראשונה: 09:12, 20.08.20
