לפני 50 שנה בדיוק, ב-17 במרץ 1972, נערכה בקמפוס של אוניברסיטת בולטימור הקרנת הבכורה של "פינק פלמינגוס". סרט פרוע, בוטה, וולגרי, מצומק תקציב (12 אלף דולר) של במאי צעיר בשם ג'ון ווטרס. היוצר החתרני צילם בסופי שבוע את חגיגת הגועל והטעם הרע עם חבורה שאסף סביבו – תלמידי ותלמידות תיכון שנשרו מבית הספר ועבריינים צעירים. הכרטיסים לשלוש ההקרנות נחטפו, וזאת הייתה ראשיתה של דרך ארוכה ומפוארת עד להפיכת "פינק פלמינגוס" לאחד מסרטי הפולחן המפורסמים והרווחים ביותר אי פעם. ב"ווראייטי" סברו בשעתו ש"זהו הסרט הכי מבחיל בתולדות ההיסטוריה" ומבקרים אחרים נגעלו וניאצו, אבל בפנתיאון הקאלט הוא שוכן במקום מכובד לצד "מופע הקולנוע של רוקי". בזכות "פינק פלמינגוס" וסרטים נוספים, הסופר וויליאם בורוז העניק לווטרס את הכינוי: "האפיפיור של הטראש". הבמאי גאס ואן סנט ("סיפורו של וויל האנטינג") אף טען ש"פינק פלמינגוס" הוא "לחלוטין קלאסיקה של הקולנוע האמריקאי יחד עם 'הולדת אומה' ו'ד"ר סטריינג'לאב'".
"פינק פלמינגוס" הוא הסרט העלילתי הארוך המשותף השלישי של ווטרס ושל חברו לשכונה בבולטימור האריס גלן מילסטד, לו הדביק את הכינוי דיוויין והלביש אותו בבגדי נשים. "דיוויין היה עצבני כשביקשתי ממנו ללכת בשמלות", גילה ווטרס כשראיינתי אותו בפסטיבל לונדון בשלהי שנות ה-90. אבל לבישת השמלות הייתה כלום לעומת מה שווטרס דרש ממנו לעשות במהלך צילומי "פינק פלמינגוס": אכילת צואת כלבים במקום להיעזר בפעלולי עריכה או בדמוי צואה. באחד הראיונות ווטרס סיפר ששלושה ימים לפני הצילומים אנשי ההפקה האכילו את כלב הפודל בסטייק שלושה ימים, אבל ביום הצילום הוא סירב להתפנות אז ווטרס החליף את המצלמה לאחת פחות מאיימת ועשה לכלב חוקן, עד שזה הואיל לבצע את המשימה. ואילו דיוויין התקשר ביום שלפני הצילומים לקו חירום של בית חולים והתחזה לאמא שהבן שלה נשנש צואת כלבים. הרופאים אמרו לו שהדבר הכי גרוע שעלול לקרות זה שהילד עשוי לסבול מתולעים. בצילומים, דיוויין הסתכל על הגללים ואמר: "הדבר הקטן הזה?" ומיהר לאכול הכול בטייק אחד בלי לעשות בעיות. "אחרי שצילמנו הקאתי וצחצחתי את שיניי", סיפר דיוויין בריאיון שהעניק ב-1977. "שכחתי מהר מכל העניין. עשינו את הסצנה הזאת רק כדי לזעזע".
כתבות נוספות במדור הקולנוע:
"פינק פלמינגוס" החוגג יובל הקדים את תנועת הפאנק, שהתפרצה כעבור ארבע שנים. "הוא היה סרט אנטי-היפי, שנוצר לקהל פאנקיסטי, לפני שהביטוי פאנק בכלל נטבע", הכריז ווטרס. בסרט, הדמות של דיוויין, באבס ג'והנסון, מחזיקה בתואר "האישה המטונפת ביותר בעולם". באבס גרה יחד עם אימה חולת הנפש (הזמרת-שחקנית אדית מאסי) חובבת ביצי התרנגולת ובנה העבריין. בקרוואן שבגינה שלה מככבים זוג ציפורי פלמינגו ורודות מפלסטיק. בני זוג (דייויד לוקארי ומינק סטול) המקנאים בדיוויין מחליטים שמגיע להם לזכות בתואר מאחר שהם משקיעים בפורנוגרפיה, מוכרים הרואין בבתי ספר וחוטפים נשים כדי לעבר אותם ולמכור את התינוקות. במהלך הקרב על הזכייה אנו נחשפים לתחת מזמר, קניבליזם, גילוי עריות, ערוות כחולות, סירוס, רציחות, מעשי סדום ושאר סטיות.
(טריילר - "פינק פלמינגוס")
אגב, לדיוויין ולווטרס הייתה חולשה – גניבה מחנויות, ובזמן הצילומים דיוויין אף נתפס על חם. להגנתו אמר שהוא שחקן מתודי וכך התכונן לתפקיד של עבריינית. בכל מקרה, דיוויין ביקש מאמא שלו לא לצפות בסרט. גם אביו של ווטרס - בעל מפעל שחינך את בנו על ברכי הקתוליות הרומית המחמירה וסייע לו לממן את יצירתו, לא טרח לצפות בסרטיו.
"'פינק פלמינגוס' היה פצצה קטנה של טרוריזם ועבריינות הנוער שלי. בסך הכול רציתי לעשות סרט שיצחיק אותי ואת חבריי", הצדיק ווטרס את מעלליו. "הייתי מסטול שכתבתי את התסריט, אבל לא כשצילמנו. היינו צעירים ופרועים, הושפענו מהסוריאליזם ודיוויין היה אשת-חיל. בסך הכול רצינו שנשמת הצופים תיעתק ואנשים ידברו עלינו". ואכן נשמת הצופים נעתקה והאנשים לא הפסיקו לדבר על מעלליהם.
מאחר ותקציב הסרט היה מגוחך, הקרוואן נקנה במאה דולר במגרש גרוטאות והאיש שהופקד על העיצוב גנב פריטים להשלמת הסטייל. ווטרס מצידו תרם את קולו לתפקיד המספר וערך את הסרט בעליית הגג של ביתו "באמצעים דלים שממש קשה לדמיין אותם. היו רגעים שבהם כמעט איבדתי את שפיותי".
גם חלק מהקהל כמעט איבד את שפיותו ולא עמד במראות שהסרט התריס בפניו. במדינות כמו שווייץ ואוסטרליה הוא נאסר להפצה. "הקהל היה די בהלם, הזדעזע ויצא באמצע. מי שנשאר נהנה, משום שיש בסרט הרבה חדווה וכיף", סיפרה סטול, שנאלצה לשכב בסרט עם ג'יין היל, אישה שחורה ששקלה 180 קילו. "עשינו חיים וניסינו לעשות עבודה טובה, ולא חלטורה. ואז כשזכינו לתהילה, זה באמת היה מדהים".
ו"פינק פלמינגוס" אכן זכה לתהילה - הוא נקנה להפצה על ידי ניו ליין סינמה וההקרנה המסחרית הראשונה שלו נערכה בבית קולנוע בבוסטון, שהתמחה בפורנו הומואי. ווטרס שיווק אותו כ"סרט הדוחה ביותר בכל הזמנים" והוא החל לצבור לאט לאט מעמד כסרט פולחן בהקרנות חצות. הבשורה עברה מפה לאוזן והסרט הפך לשיחת היום בניו-יורק, גם בקרב אנשי האוונגרד, האנדרגראונד והאמנות. ב"ניו יורק טיימס" השוו אותו ל"הכלב האנדלוסי", הסרט האילם הסוריאליסטי של לואיס בונואל וסלבדור דאלי מ-1929. הבמאי ג'ונאס מקאס טען אז ש"פינק פלמינגוס" מעניין פי עשרה מ"הטנגו האחרון בפריז". הסופרת והמבקרת פראן ליבוביץ כתבה ב"אינטרוויו" ש"זהו אחד הסרטים החולניים שנעשו אי פעם. וגם אחד המצחיקים ביותר". כשפדריקו פליני הגיע לביקור בניו יורק, אנדי וורהול המליץ לו לצפות, בטענה שזהו סרט חובה.
כיום, בעידן רודנות תרבות הביטול-ניטרול והתקינות הפוליטית, סרט כזה לא יכול היה בכלל להגיע למסכים, מה גם שתרנגולת כיכבה בסצנת סקס ובסופו של דבר מצאה את מותה מול המצלמות. כשהסרט הוצג בשנה שעברה בסינמטק תל אביב, מישהי העירה בפייסבוק: "אני לא מבינה למה בשנת 2021 ממשיכים לקדם סרט שמציג התעללות בבעלי חיים (יחסי מין עם תרנגולות, בעיטה בחתול)".
"פינק פלמינגוס" זכה במהלך השנים שחלפו לשלל ציטוטים ומחוות. להקות וזמרים סמפלו משפטים מהסרט. אפילו מרילין מנסון סמפל בשיר "dogma" את השורה של מינק סטול: "Burn, you fucker". מלכות דראג לא מפסיקות מאז להתחזות לדיוויין.
ווטרס מצדו ניסה להרים סרט המשך - "פלמינגוס לנצח", שעלילתו מתרחשת כעבור 15 שנה, אבל הניסיון כשל. בסופו של דבר, הבמאי הבין שעליו להתנתק מ"פינק פלמינגוס" וללכת הלאה. "אנשים רוצים שאני תמיד אעשה את 'פינק פלמינגוס', אבל אני לא אעשה אותו שוב ושוב", התוודה בפגישתנו. "אני לא רוצה לחזור על עצמי, כי אני רוצה להתפתח ולהמציא את עצמי מחדש, ועדיין לעשות סרט שהוא של ג'ון ווטרס". ב-1997, לרגל חצי יובל, ווטרס שיגר עותק משופץ, שכלל 13 דקות נוספות, שמצא בעליית הגג. דיוויין מצידו עשה קריירה במוזיקה ובמשחק (ב-1986 הוא אף הופיע בישראל). הדמות שלו שימשה השראה למכשפת הים אורסולה בסרט האנימציה "בת הים הקטנה". לא תמיד הוא לבש בסרטים בגדי נשים, וב"בעקבות הכרך" של אלן רודולף הוא אפילו גילם גנגסטר.
הצמד חמד המשיך לעשות יחד סרטים עד מותו של דיוויין ב-1988, זמן קצר אחרי יציאת "ספריי לשיער". "הפעם האחרונה שראיתי אותו היה במסע היחצנות של 'ספריי לשיער', והוא בדיוק השלים עם הוריו שהתנכרו אליו במשך 10 שנים והיה מאד מאושר מהפיוס", סיפר ווטרס בריאיון שערכתי עמו. "ואז הוא מת בשנתו מבעיות לב בגיל 42. המוות שלו הוא עדיין הלם מבחינתי. הוא חסר לי כחבר. מדי פעם אני עולה לקברו ומוצא שם שמלות ותמרוקים שהביאו מעריצים. הוא היה שחקן טוב וג'נטלמן ביישן. הוא היה האליזבת טיילור שלי. לא מצאתי לו מחליף או תחליף, כי מעולם לא חיפשתי. אגב, פגשתי את אמא של דיוויין ב-1998 בבכורה של הסרט התיעודי 'דיוויין טראש', וניסיתי בכל כוחי להגיד לה משהו נחמד, אז אמרתי: 'אם זה מנחם אותך, כדאי שתדעי שהרעיון של 'פינק פלמינגוס' לא היה של בנך'".
מאז מות המוזה וחברו הטוב, ווטרס התמתן ועבר לעבוד עם כוכבים הוליוודיים, כמו קתלין טרנר ("אמא סדרתית"), ג'וני דפ ("נער שוליים"), כריסטינה ריצ'י ("פקר") ומלאני גריפית ("ססיל בי. דימנטד"). ולמרות זאת, הוא המשיך לחיות בבולטימור, שם מיקם את עלילות סרטיו. "בולטימור מעניקה לי השראה. היא לעולם לא משתנה, המשקאות יותר זולים, אנשים לא מתרגשים מכלום ולא רוצים להיות מפורסמים. וכשהאפיפיור הגיע לשם, זה לא היה אירוע. אבל אני אוהב גם את ניו יורק. זה המקום שבו אני עושה חיים ונהנה ללכת למקומות מפוארים. אילו הייתי צריך לחיות רק בבולטימור הייתי משתגע".
כל סרטיו של ווטרס עוסקים בתהילה וגם הוא הפך לסלבריטי - אורח מועדף ומבוקש בתוכניות אירוח, באירועים, בפסטיבלים, בסרטים תיעודיים ובסדרות טלוויזיה. לעיתים הוא מופיע בדמות עצמו, למשל בפרק של "משפחת סימפסון" שעסק בהומופוביה. בימים אלה אפשר לראות את ווטרס מגיח כשחקן באחד הפרקים בעונה הרביעית של "גברת מייזל המופלאה". למרבה הצער, ווטרס, שיחגוג בחודש הבא יום הולדת 76, הפסיק לעשות סרטים. גם בגלל הקושי שלו להשיג תקציבים. אבל קשה לומר שהוא מתבטל - הוא מרצה, מתראיין ומעלה מופעי סטנדאפ. למזלו, הוא גם איש עשיר, בעיקר בזכות מכירת הזכויות של "ספריי לשיער", שעובד ל"היירספריי" - מחזמר מצליח על הבמות וגם לסרט קולנוע שובר קופות. ווטרס מאושר ש"פינק פלמינגוס" נכלל בשנה שעברה בתוכנית שימור סרטים של ספריית הקונגרס בשל "ייחודו התרבותי, ההיסטורי והאסתטי". ווטרס וכנופייתו האנטי-ממסדית לא דמיינו ב-1972 שיבוא יום והם יזכו לכאלו הכרה והערכה ממסדית מכובדת.
