"כל יום אני מודה שאין לי גבר לצדי שיבלבל לי את המוח. אני רווקה, אני חופשייה וזה נפלא", מכריזה דונה, האמא ב"מאמה מיה!". בסצנה אחרת נזכרת חברתה: "זוכרות מה היה כתוב לנו על החולצות כשהיינו צעירות? 'נישואין זה מוסד ואני לא משוגעת'". המרד הזה כנגד הממסד הוא הקצר ביותר שנראה במחוזותינו, שכן עד סוף המערכה השנייה חתונה אחת כבר נרשמה. זה כוחם של להיטי להקת אבבא כשהם מאוגדים במחזמר אחד – גם אם האישה משוכנעת שעדיף לה לבד, הם ירקידו אותה כל הדרך אל החופה.
"מאמה מיה!", הגרסה הישראלית למחזמר המצליח מברודוויי, עלתה בתיאטרון הבימה בבימויו של משה קפטן, מצוידת בכל השירים המוכרים של הלהקה: Money, Dancing Queen, Gimme! Gimme! Gimme! The Winner Takes It All, Mamma Mia ועוד רבים וטובים – כולם שם בתרגום לעברית של אלי ביז'אווי ובליווי להקה חיה בניהולו המוזיקלי של ליאור רונן.
העלילה מתרחשת באי קטן ביוון. סופי (רוני דלומי) בת יחידה לאימה דונה (מיקי קם), עומדת להתחתן. לקראת החתונה היא קוראת ביומנה של האם ומגלה כי סמוך לתקופה שבה נולדה היו לאימה שלושה מאהבים פוטנציאליים – כל אחד מהם עשוי להיות אביה. בניסיון לגלות את זהות האב כדי שיוביל אותה בטקס החתונה שלה, היא מזמינה לאירוע את שלושת המאהבים (יגאל שדה, שרון אלכסנדר ודורון אורן). לאורך העלילה הם מבינים שכל אחד מהם עשוי להיות האב, וגם מתרפקים, כל אחד בדרכו, על המפגש המחודש עם האם, מאהבתם משכבר הימים. לצד דונה נמצאות חברותיה הטובות (חני נחמיאס ואורנה דץ), שלושתן היו חברות בלהקה בצעירותן, וההכנות לחתונה הן סיבה טובה עבורן לחזור לשיר כמו בימי הזוהר.
המחזמר הזה הוא קצת כמו לצפות היום בקומדיה רומנטית מהניינטיז – יש בו רגעי כיף, הוא מתוק ונוסטלגי, אבל בכל מה שקשור לסיפור העלילה ובעיקר לדיבור על זוגיות ואהבה, ארומה מיושנת עולה ממנו. לא מפתיע, שכן המחזמר באמת עלה לראשונה בברודוויי ב-1999, ויש בו להיטי פופ ישנים הרבה יותר אם כי עדיין אהובים מאוד. אין הדבר ייחודי לגרסה הישראלית, זו הכלה מה שנקרא. אבל עולה התהייה האם חייבים להיצמד למקור או שאפשר היה לעשות איזה טוויסט קטן בסוף, קריצה עדכנית. הרי גם אבבא בעצמם עשו ניסויים עם הקידמה כשהוציאו אלבום חדש לאחרונה ואף הכריזו על הופעת איחוד שכוללת בחירה תמוהה להופיע כהולוגרמות בדמותם הצעירה. בסופו של דבר כמו אבבא, גם דונה, חברותיה וגם הדמויות הגבריות – כולם מתרפקים על משהו שהיה פעם ומבקש לצוץ ולחיות מחדש.
עלילה בצד, הסיבה האמיתית שלשמה התכנסנו היא השירים. לקחת את המקור המוכר והאהוב ולתרגם אותו לעברית זו מלאכה מאתגרת, ואכן היו מקומות שבהם התרגום פחות עבד, למשל שורות כמו "מאני מאני מאני, מה נפלא לי – מה נפלא לחיות", או "תודה למוזיקה, תודה לך על שאני אני" או "בסיבוב הקודם כבר שברת לי לב, ונשבעתי - אליי אתה לא תתקרב" - האם אפשר לתרגם את זה ככה שיישמע באמת טוב בעברית ולא ייחטא למקור? בחלק מהשירים זה עבד יותר.
קשה להתעלם מפשלת הסאונד שליוותה את סצנת כניסת הגברים לבמה, כשאחד המיקרופונים שבק חיים. פדיחות קורות ואפשר לסלוח עליהן, אך אמש (ב') תקלת סאונד נגררת השאירה את הבמה יתומה משחקנים דקות ארוכות, ואת הקהל בתחושה לא נעימה ואף קרינג'ית. למען האמת מפתיע שהשחקנים הוותיקים לא הצליחו להתמודד טוב יותר עם אי הנעימות הזו, אולי לאלתר בתוכה או ליצור חיבור עם הקהל, שבהתחלה הביע אהדה. אך אחרי חמש דקות של המתנה כולם - הקהל ובטח גם השחקנים - התחילו לאותת S.O.S.
זכור לטובה הביצוע של מיקי קם ל"אחד זוכה בכול" (The Winner Takes it All) שהיה מרגש במיוחד. שיר נוסף שלחלח את העיניים היה זה שבו האם עומדת מול בתה היחידה הלבושה בשמלת כלה ולפתע הבמה מסתובבת ומגלה ילדה, כמו בפלאשבק לילדה הקטנה שהייתה – זה היה רגע עדין ונוגע; נאמברים מסוימים, כמו Voulez-vous (השורות לא תורגמו) או !Gimme! Gimme! Gimme עבדו יותר מבחינת כוריאוגרפיה ואנרגיה, אבל ככלל, יש להודות, היו מקומות רבים בהם הכוריאוגרפיה נראתה מסומנת, הסאונד לא היה חזק מספיק ורמת האנרגיה של השחקנים דשדשה.
מיקי קם הייתה נפלאה בתפקיד דונה, וגם הליהוק של אורנה דץ וחני נחמיאס היה טוב, אבל כשהשלוש הופיעו יחד הכל נותר בגדר חביב ותו לא. דווקא בנאמברים שביצעו בנפרד כל אחת הצליחה לבלוט ולשדר משהו קליל יותר. מעל כולם זרחה רוני דלומי שהקסימה בקולה, בכישרונה ובנוכחותה.
אחד החלקים הכיפיים בהצגה היה בסוף, כשהשחקנים שרו באנגלית מחרוזת של Mamma Mia, Waterloo ו-Dancing Queen והזמינו את הקהל לקום ולרקוד. זה, יחד עם התלבושות המרהיבות, היה בדיוק מה שביקשנו – מסיבת סרוטונין שבה כל הקהל שר בקול את השירים של אבבא. חבל שמזה לא נתנו עוד.
