איך מבטאים את כאב ה-7 באוקטובר בריקוד? יצירת מחול חדשה של הכוריאוגרף דור אלדר מנסה לענות על השאלה המורכבת הזאת, שבמוקד שלה אינטרפרטציה ייחודית ומכווצת לב לטבח שאירע בפסטיבל המוזיקה נובה, ושגבה את חייהם של מעל ל-360 אנשים. הכוריאוגרף בן ה-32, שבשנים האחרונות עובד עם אמנים רבים - בהם האחיות כרקוקלי ומשה פרץ, מצא את עצמו מנסה לבטא רגשות אחרים מאלה שהוא רגיל להביא לריקודים שהוא בורא. "הרגשתי שאני לא באמת מסוגל ליצור עכשיו משהו שלא קשור למצב", הוא מספר בשיחה עם ynet, "הראש שלי וכל המחשבות שלי הם כרגע על הדבר הזה". צפו בקליפ:
היצירה, שנקראת RAVE ואורכה קצת יותר משתיים וחצי דקות, לא משאירה יותר מדי אוויר לנשימה. כשברקע נשמע השיר Mount Everest של הזמר הבריטי לאברינת', הקליפ נפתח עם אימג' של צעירות המועמסות על גבי טנדר טיוטה לבן - מעין "הצצה" לסוף הידוע מראש, ומשם מגולל את השתלשלות האירועים - מהריקוד הצבעוני והמשוחרר המדמה את המתרחש בפסטיבל, דרך פלישתם של רקדנים לבושים בשחור למקום, ועד רגע המפגש האלים בין השניים - והכול באמצעות סצנות מחול שבהן כל צעד מרגיש כמו בעיטה לבטן של הצופה. מאז שעלה לפני ימים ספורים ברשתות החברתיות, הקליפ צבר כ-200 אלף צפיות ואלפי שיתופים, בהם גם של הכוריאוגרף המוערך בראיין פרידמן, שעבד עם בריטני ספירס ומריה קארי.
את הרעיון הגה אלדר כשבועיים אחרי פרוץ המלחמה. "היו שבועיים של שוק ואז התעורר בי החשק ליצור", הוא משחזר, "החלטתי שאני רוצה לספר דרך יצירת מחול את כל מה שהיה בנובה. זה כולל גם את הדברים המאוד טובים - האווירה, האנשים הכל-כך יפים, התלבושות. ממש להראות מה זה פסטיבל טרנס בעצם. את האנשים האלה שבעצם זועקים לחופש ואז מגיע סיוט והם נרצחים בברוטליות".
הוא אסף 24 רקדנים, ואחרי שתי חזרות בלבד הם כבר התאספו לצלם את הקליפ, כשבחוץ יורד גשם שוטף. האווירה בזמן העבודה על הפרויקט הייתה מלווה בהמון רגש וכאב מצד הצוות, מעיד אלדר. "גם להם לא הייתה עבודה, וגם הם היו במין שוק וטלטלה וחוו דברים בעצמם", הוא מסביר. "היה תהליך מאוד-מאוד מיוחד בחזרות. לרגעים שאלתי את עצמי למה אני עושה את זה בכלל, כי זה נורא קשה לי נפשית, נורא קשה לרקדנים.
"היה לנו המון בכי ביום צילום הזה של הרקדנים. היה לנו קשה לצלם את סצנות, היו רגעים שעצרנו כי זה היה כבר טו מאץ'. אני גם ניסיתי להיות מאוד רגיש כלפיהם. אמרתי להם שאם הם לא רוצים לצלם את הסצנה הזאת של הטנדר, למשל, שהייתה מאוד קשה - אז אני מבין ואקח מישהו אחר. הם אמרו, 'לא. אנחנו רוצים. זה קשה, אבל זה חלק מהעניין'. הם היו כל כך בתוך זה והבינו את החשיבות, זה היה מדהים".
מאיפה הגיעו הכוחות להמשיך ללכת על זה למרות כל הקושי?
"בסוף אמרתי - זו המטרה. אם לי קשה, ולרקדנים קשה - זה מה שאני רוצה להעביר החוצה. אני רוצה להעביר איזושהי טראומה שקרתה לנו. והמטרה היא לא להעביר את זה למי שחי בישראל, אלא להראות לעולם כל מה שקרה כאן בסיפור הזה. אני רוצה נטו לדבר על מה שהיה במסיבה של אנשים שכל מה שהם רצו היה לרקוד ולאהוב, וקרה להם אסון. לא רק להם, אלא לכולנו".
המטרה שלו כעת היא להפיץ את המסר מחוץ לגבולות ישראל. "אני רוצה לשלוח את זה לפסטיבלים בעולם, לעורר מודעות. אני רואה את כל ה'פרי פלסטיין' אצל צעירים ברחבי העולם - אצל להט"בים, אנשים נאורים שאני אומר, 'איך זה יכול להיות?' - אני לא מצליח להבין את זה. ואני רוצה לשנות את זה, אפילו במעט. להחדיר משהו אחר לתודעה".
אתה לא חושש שיראו בקליפ ניסיון לייפות את הזוועה שהתרחשה?
"זה בדיוק הדיסוננס. התגובה שחזרה הכי הרבה היא שזה מזעזע ומדהים בו זמנית. דווקא המקומות שהם הכי אסתטיים תנועתית הם גם הכי מבעיתים, ודווקא בגלל הקונוטציה של הסרטון - אני לא חושב שאנשים רואים בזה רק משהו יפה, אלא הם עושים את הקישור של אסתטיקה והזוועות שקרו וזה יוצר משהו אחר בתחושה".
אתה מאמין שבאמצעות מחול, או אמנות בכלל, אפשר לשנות דעה של מישהו?
"ברור. אני חי אמנות. אני חושב שאמנות זו שפה שאין בה חוקים, היא הכי אמיתית שיש, אין בה פוליטיקה. גם אנשים שלא מתעסקים באמנות, אם הם רואים משהו מאוד מרשים - זה עושה משהו, זה מפעיל איזשהו רגש. בגלל זה זאת בעיניי הצורה הכי טובה להסברה - דווקא להסברה העולמית. כי יש משהו בפוליטיקה שאותי אישית, ועוד הרבה אנשים כנראה, מאוד מרתיע. אנחנו לא סומכים, אנחנו בוחרים למי להאמין וזה אף פעם לא ב-100 אחוז. ובאומנות יש משהו שהוא אמת".
