טעות לעולם חוזר
נעמי וולף, הסופרת האמריקנית-יהודייה, התפרסמה בשנות ה-90 עם ספרה הפמיניסטי, "מיתוס היופי", שהפך לרב-מכר עולמי. לפני כשנתיים היא עלתה לכותרות בנסיבות בלתי נעימות, כשגילתה בשידור חי ב-BBC שספרה החדש Outrages נשען על שגיאה מחקרית (שנדמה שאפשר היה לזהות בקלות רבה), ולאחרונה, לאחר שהתפרסמה המהדורה המתוקנת, היסטוריונים מצאו גם בה טעויות משמעותיות. איך אומרים מחוץ לאקדמיה? חתיכת פדיחה.
בעקבות הסאגה הזו, נדמה ששמה של וולף כחוקרת נפגע באופן רציני - אך רבים ממעריציה קיוו שתצליח בכל זאת להשתקם באלגנטיות ולהמשיך לפרסם ספרים מעניינים ופוקחי עיניים. רק שמיום ליום, נדמה שקורה בדיוק להיפך. השבוע, העיתונאי קן קליפנשטיין הבחין במשהו משונה בטוויטר: וולף שיתפה תמונה עם ציטוט שיוחס לרופא מסוקס בשם ד"ר ג'ו סימס (הציטוט מופיע על רקע תמונתו). אבל היא לא ידעה שמדובר בעצם בתמונתו של ג'וני סינס ("חטאים", בעברית) כוכב סרטי פורנו. "אם החיסון יעיל, למה צריך להפעיל לחץ על אנשים כדי שיקבלו אותו? הסכמה פירושה לאפשר למטופלים לבצע את הבחירה שלהם", קוראת התמונה שוולף שיתפה.
נדמה שמטרת התמונה הייתה להכשיל מלכתחילה מתנגדי חיסונים ולהראות כיצד הם נשענים על מידע בלתי מאומת ומשתפים ידיעות כוזבות - וחוקרת מוערכת (או מוערכת לשעבר) כמו וולף היא הראשונה שצריכה לשים לב ולהיזהר מכך, בוודאי לאחר אירועי החודשים האחרונים. לאחר שצייצנים אחרים הסבו את תשומת לבה לתקלה המצערת, הציוץ שלה נמחק, אבל כבר היה מאוחר מדי וצילומי מסך של התקרית נפוצו בטוויטר. אפילו ג'וני סינס עצמו (שאינו באמת רופא, אם תהיתם) שיתף ציוץ שמותח ביקורת על העצלות המחקרית שלה. ונדמה שהדבר הכי כאוב הוא העקיצה שנשלחה מכיוונה של כותבת מוערכת אחרת, נעמי קליין הקנדית-יהודייה, שהוסיפה בשולי הביוגרפיה שלה בטוויטר "לא נעמי הזאת", למקרה שמישהו יתבלבל.
קפטן, יש לנו בעיה
שמעתם על המושג "גזענות פסיבית"? עכשיו שמעתם. אתרים בארצות הברית מדווחים היום כי אחד מספרי דאב פילקי, מחבר סדרת ספרי הילדים המצליחה (והקורעת מצחוק) "קפטן תחתונים", לא יתפרסם יותר בשל טענות על גזענות. הוצאת הספרים סכולסטיק הגיעה למסקנה כי הספר "הרפתקאות אוק וגלק" משנת 2010 - שראה אור גם בעברית בשנת 2014 - אינו ראוי יותר לפרסום, ועל כן, לא יודפסו עותקים חדשים שלו והעותקים הקיימים ייאספו מן הספריות. לפי האתר "דדליין", גם פילקי עצמו תומך במהלך. "יחד, הגענו למסקנה שהספר מנציח גזענות פסיבית. אנחנו מצטערים עמוקות על הטעות החמורה", נכתב בהודעת החברה. עם זאת, ההודעה לא מפרטת מהן אותן בעיות בספר.
ייסורי הטרמפיסט
מעטים ונדירים הסופרים שיצהירו שהכתיבה עבורם היא מלאכה זורמת, קלילה ומשעשעת. רבים מעידים על הדבר ההפוך. הם מתיישבים לשולחן, לוקחים מצ'טה ומתחילים לפלס את דרכם בין ספקות והתלבטויות. השבוע גילינו שגם דאגלס אדמס, מחבר "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" (ועוד שלל ספרים מבריקים) היה שותף לתחושות האלה, הודות לפתק בכתב ידו שנמצא בעזבונו, תחת הכותרת "הערה כללית לעצמי".
"הכתיבה באמת לא כל כך נוראית, כשאתה מצליח להתגבר על הדאגה. שכח מהדאגות, פשוט תתקדם במרץ", כתב אדמס לעצמו. "אל תהיה נבוך בגלל הקטעים הרעים. אל תיאבק בהם. כתיבה יכולה להיות דבר טוב. תתקוף אותה, אל תתן לה לתקוף אותך. אתה יכול להפיק ממנה עונג. אתה יכול בוודאות להיטיב עם עצמך באמצעותה!".
הפתק, בכתב ידו של אדמס, יתפרסם בספר עתידי שיעסוק בחייו של אדמס דרך מסמכים שהותיר בעזבונו: מכתבים, קטעי תסריטים, בדיחות, טיוטות, שירים ועוד. אחותו של אדמס, שנפטר בשנת 2001 כשהוא בן 49 בלבד, אמרה ל"הגרדיאן": "אני אוהבת את הפתק הזה, אבל הלוואי שהוא היה קורא את זה לעצמו לעיתים תכופות יותר. אני חושבת שהכתיבה הייתה תהליך מייסר עבורו. לא כל הזמן, אבל כזה היה לו קשה, זה היה לו מאוד קשה".
אגב, פתק נוסף שיפורסם בספר (שייקרא "42", ואם אתם לא יודעים למה - כדאי שתגגלו), כולל בתוכו הצהרה נבואית. כשבע שנים לפני המצאת הספר האלקטרוני, כתב אדמס: "הספר האלקטרוני האמיתי יהיה מכשיר שעומד בפני עצמו, ויתחבר באופן אלחוטי לרשת". וזוהי הוכחה נוספת לכך שכותבי מדע בדיוני הם העתידנים הטובים מכולם.
הפלייליסט של ג'יין
הנה משהו חמוד, לכל מי שמתחשק לו לעצום עיניים ולדמיין שהוא פוסע בגינות מטופחות, לצד בני האצולה הזעירה של אנגליה במאה ה-18 או ה-19. חוקרת הספרות ג'ואן ריי, שמתמחה ביצירתה של ג'יין אוסטן, יצרה פלייליסט של שירים שהסופרת אהבה או הייתה אוהבת, להערכתה. כיוון שהיא עצמה לא ציינה שמות של יצירות כאלה ואחרות בספריה, הפלייליסט מתבסס בכלל על חוברות התווים של אוסטן, שהייתה פסנתרנית חובבת ומהן אפשר להסיק אילו צלילים העשירו את חייה. לקטעים האלה צורפו נעימות מתוך עיבודים מוסרטים ליצירותיה. להאזנה לפלייליסט בספוטיפיי, לחצו כאן.
השבדים עם גרוסמן
ארון הפרסים של דויד גרוסמן אינו ריק, אבל אין כזה דבר "יותר מדי עיטורים". לפני מספר ימים התבשר הסופר, מהאהובים והנקראים ביותר בישראל, כי ספרו "איתי החיים משחק הרבה" זכה בפרס ברמן, שמוענק בשוודיה מאז 2020 ליצירות שנכתבו "ברוח התרבות היהודית". המענק: קרוב ל-300 אלף שקל. הטקס ייערך בסטוקהולם בחודש אוקטובר (וקשה שלא לחשוב על פרס אחר שמוענק באותה עיר). ברכות!
אגודה בת מאה
אגודת הסופרים מציינת מאה שנים להיווסדה, עם שורה ארוכה של חגיגות. הפסטיבל יתקיים בחינם ובאופן מקוון, למעט אירוע אחד שיוקדש למחזאות העברית וייערך בתיאטרון הבימה. בין האירועים הבולטים: מושב המחווה למייסדי האגודה וראשוניה, ואירוע הנעילה שיתקיים לזכר נשיא האגודה לשעבר, המשורר איתמר יעוז קסט, שהלך לעולמו בחודש שעבר.
צביקה ניר, יושב ראש האגודה בהווה, מספר: "תקופת הקורונה הוכיחה עד כמה הספרות העברית בעלת משמעות, עניין וצורך. מאות פעילויות שקיימנו בשנה האחרונה, בכל אמצעי המדיה השונים, הביאה אלפי מתעניינים אל אירועי האונליין אוהבי השפה ושוחרי היצירה העברית. הדבר מעיד על העניין והתשוקה בקהל לספרות העברית, ומצדיק את עצם מטרת קיומנו".
היה אדם ואיננו
אדם זגייבסקי, מגדולי משוררי פולין, הלך לעולמו החודש בגיל 75. הוא נולד בלבוב בשנת 1945, חודשים ספורים לפני סיום מלחמת העולם השנייה, ונחשב לאחד המשוררים הבולטים בדור שכונה בפולין "דור 68'" או "הגל החדש הפולני". לאורך חייו זכה בפרסים רבים, ונודע ביכולתו לשלב בין עיסוק בהיסטוריה (ובכאב הרב שכרוך בה) לבין תובנות על נפש האדם. מבחינה צורנית, היה כותב מודרניסטי למדי שדגל בחרוז חופשי ובשפה פשוטה למדי.
בשנת 2016 התראיין לכתב העת הספרותי הישראלי "דחק". ראיין אותו יהודה ויזן, לצד המתרגם קז'ישטוף בארטניצקי. האחרון אמר לזגייבסקי: "הייתה תקופה שבה האמנת כי יש בכוחה של השירה לשנות את העולם. כיום נדמה כי יש בכוחו של העולם לשנות את השירה - לעשות אותה לנישה עבור מתי מעט או להפוך אותה לחלק מתרבות הפופ. מהו עתידה של השירה? האם השירה אינה אלא פריבילגיה של אותם אלו שיכולים להרשות לעצמם עצלות ופנאי?". ועל כך השיב זגייבסקי בישירות: "כן. שירה מיועדת לאלו שיש להם פנאי ושיכולים להרשות לעצמם להתעצל; זה תמיד היה הבסיס לחיי הרוח, לאמנות. הרומאים קראו לזה Otium. מצד שני, נדמה שכיום המון אנשים יכולים להרשות לעצמם המון זמן פנוי, בוודאי שבחברות העשירות יותר. ורבים מהם, הרוב הגדול, מבזבזים את זמנם על שתיית בירה, צפייה בסרטים טיפשיים או ישיבה במסעדות או בקניות או בדברים אידיוטיים אחרים. עתידה של השירה? עוד מאותו הדבר. אלו שמתעניינים בשירה הם מעין מיעוט נצחי שלעולם לא ייעלם ולעולם לא יגדל באופן משמעותי".
ובתשובה לשאלתו של ויזן כיצד זגייבסקי בן ה-70 מרגיש כשהוא קורא את כתבי זגייבסקי הצעיר, השיב המשורר: "זו שאלה טובה. אני קורא את עצמי לעיתים רחוקות - רק כאשר אני מכין ספר (כמו 'מבחר שירים') או בהקראות פומביות". הוא הוסיף: "הדור שלי עוצב בידי סקפטיציזם עמוק ומחשבה אוטופית. נותרנו אלמנות (אלמנים) לאחר דרך החשיבה הזאת. כשאני חושב על שיריי המוקדמים אני אוהב אחדים מהם, ומתכחש לאחדים. אני מוכרח לומר שרבים מהם מקובלים עליי, במיוחד שירים שנכתבו לאחר 1980, כשהדחף הפולמוסי שלי נחלש. מה שאהוב עליי בלהביט לאחור היא העובדה שרבים מאותם שירים מכילים מסרים אוטוביוגרפיים מוצפנים. יש בהם נטייה לדיכאון, אף פעם אין בהם עושר, הם אינם שייכים לחברה הגבוהה, הם אינם מרובי תהילה ובכל זאת, בסוף היום, יש בכוחם לומר: משהו נשאר".
