חלפו כמעט 240 שנה מאז שהסופר הבריטי סמואל ג'ונסון השתמש בביטוי "כלב שחור" כדי לתאר את הדיכאון שממנו סבל. למעשה, סביר להניח שהוא מזוהה יותר עם וינסטון צ'רצ'יל, שדיבר אף הוא על "כלב שחור" שפוקד אותו מדי פעם, אם כי היסטוריונים עדיין מתווכחים ממה הוא באמת סבל. גם ללד זפלין, כידוע, הייתה גרסה שלהם לצמד המילים. ואז, בחודשים הראשונים והמבהילים להולדתה של מגפה שמתרחשת פעם ב-100 שנה, כשהכל מסביב משנה צורה במהירות מסוכנת וקירות נראים ובלתי נראים התחילו לסגור על מרבית תושבי העולם, הופיע "כלב שחור" חדש.
Black Dog לא היה השיר הראשון שהוציאה ארלו פארקס. כבר ב-2018 היוצרת הבריטית המוכשרת לכדה כמה וכמה אוזניים בבריטניה בזכות קטעים שהעלתה לפלטפורמה של ה-BBC, שנועדה לעודד כישרונות עצמאיים. בתחילת 2020 כבר הצטבר סביבה הייפ משמעותי לקראת אלבום הבכורה שלה, שיצא ביום שישי האחרון.
Black Dog, שיר רגיש ויפה להפליא שכתבה בגיל 16(!) לחברתה הטובה ביותר שסבלה מדיכאון, הפך למשהו גדול יותר. "השיר הכי הורס (Devastating) של השנה" כינו אותו ב-NME. "זה כל כך אכזרי, מה שהמוח יכול לעשות בלי סיבה", שרה פארקס ומצליחה לנסח פרט כל כך דרמטי ועם זאת חמקמק בנוגע לדיכאון. לא פלא שהתגובות לקליפ ביוטיוב הפכו לכותל של וידויים מטלטלים על התמודדות עם כלבים שחורים שרצים אחריך ולא עוזבים. החברה, אגב, מרגישה טוב יותר. "התכתבנו במהלך הסגר", סיפרה פארקס, "דיברנו על כמה שהתבגרנו ודברים השתנו והתקדמנו מעבר לכאב. כמובן שלא תהיה נקודה שנהיה לגמרי 'בסדר'. זה חלק מלהיות בן אנוש".
להקשיב לארלו פארקס כשהיא מדברת על השירים שלה זאת חוויה חריגה: היא לא רק מסוג האמנים והאמניות שלא נרתעים מלחשוף את הרקע וההשראה מאחורי השירים (שלום לך אלכס טרנר); הבגרות, הבשלות והאינטליגנציה שלה חורגים בהרבה מסך 20 שנותיה. אולי גם בשל כך, בילי אייליש ציינה אותה כאחת המוזיקאיות האהובות עליה כרגע, בריאיון השנתי (והמתוק) שהיא מעניקה ל-Vanity Fair.
כשמאזינים ל-Collapsed In Sunbeams, אלבום הבכורה המרשים שלה, מבינים שאין ממש מרחק בין המרואיינת והאמנית. הכתיבה של פארקס פשוטה וחכמה, ישירה, ועם זאת לא נטולת שכבות. בין אם היא צופה בריב של זוג ב-Caroline, או מספרת על זוגיות שהתפרקה בגלל לחץ של ההורים ב-Green Eyes, יש למילים של פארקס את הניצוץ שמקפיץ אותה דרגה מעל רוב היוצרים והיוצרות בז'אנר שבו היא פועלת, על התפרים הדקים שבין פופ, סול ואר אנ' בי. במילים אחרות, בלתי אפשרי שלא לראות שחשוב לה לקרוא ספרים של זיידי סמית' (ממנה לקחה את שם האלבום) ואת השירה של סילביה פלאת', לא פחות מאשר להתעדכן במוזיקה חדשה.
גם בלחנים ובהגשה היא מתמרנת בין השפעות כגון רדיוהד (הריף של Eugene ממש מזכיר את Reckoner הנפלא מתוך In Rainbows), פרנק אושן וסופיאן סטיבנס, שלוש דוגמאות לאמנים שהגיעו מתוך מסורת אחת אבל היו סקרנים ויצירתיים מספיק כדי לפרוץ גבולות ולחצוב לעצמם טריטוריה בלעדית, כמעט בלתי ניתנת להעתקה. פארקס אמנם הרבה יותר נגישה (ווקאלית ומוזיקלית) ויש באלבום שירים שיעבדו בגלגלצ (כמו Green Eyes, שאכן נכלל בפלייליסט) וגם באזורים אלטרנטיביים יותר, אבל הפרסונה מבשרת על תופעה שעומדת בפני עצמה. והיא רק התחילה.
עוד במוזיקה:
ארלו פארקס, ששמה האמיתי הוא אנאיס אולוּוואטואין אסטל מרינו, נולדה במערב לונדון. היא חצי ניגרית, רבע קנדית ורבע צרפתית - תמהיל אופייני לדור המרתק שמשנה את התרבות הבריטית. כמו שניתן לדמיין, הרגישות הייתה שם כמעט מההתחלה: "אני חושבת שלחיות את החיים בצורה שהיא מאוד תצפיתנית ורגישה היה מלחיץ לפעמים, אבל זה עשה אותי למי שאני", אמרה ל"ניו יורק טיימס". בנוסף היא מדברת בפתיחות על היותה ביסקסואלית, מסיבות שהובילו אותה גם לעסוק לא מעט בבריאות הנפש: הצורך להגביר את המודעות בקהילה השחורה. "חשוב לי להראות לאנשים שזה בסדר. יש אנשים שמבועתים מזה ואני מבינה", אמרה בריאיון.
את Collapsed in Sunbeams היא הקליטה עם המפיק גיאנלוקה בוקלאטי בכמה דירות אייר בי אנ' בי (פול אפוורת', מפיק-על ואיש מפתח במכונת הלהיטים של אדל, השתתף בשני שירים). נטען שזה עוזר לאנרגיות, או משהו כזה, אבל עם התוצאה קשה להתווכח. וממילא סיבובי הופעות בוטלו ותוכניות אחרות הושלכו לפח, כך שלפחות פארקס עוד זוכרת איזושהי תחושה של תנועה. בינתיים היא "יושבת עם אבא שלי בבית ומשחקת 'שבץ-נא'", כפי שתיארה את הפער בין הבאזז שמתעצם לעומת חוסר היכולת לממש אותו.
אבל זה דווקא הזמן השבור הזה שמסמן את פארקס בתור קול משמעותי ואפקטיבי, שמצליח לחדור את הרעש, לבודד אותו ואז להשפיע באמת. ב-Hope, שיר נוסף שמוקדש לחברה שסובלת מבדידות ומחנק, היא כותבת You're not alone like you think you are"", והסבירה שהיא "מדמיינת הופעה במקום מלא באנשים, שאולי הרגישו לבד בנקודה מסוימת בחיים שלהם, שרים ביחד". אם נשארה עוד מידה של צדק, ארלו פארקס עוד תזכה להיות שם. הכלבים השחורים רק יקשיבו בדממה.
