לאחרונה אנחנו נחשפים כמעט ברמה היומית לאירועים חדשותיים שמעוררים בנו גועל. חברי כנסת שמזלזלים בהחלטות של עצמם, או דואגים לעצמם, חבריהם וקרוביהם מבחינה כלכלית בשעה שציבור הבוחרים קורס. נבחרי ציבור שמשקרים ומסיתים זה נגד זה. לאזרח הקטן הייתה כמעט תמיד רתיעה מפוליטיקאים - תמיד דבק בהם ריח של שחיתות ושל אינטרסנטיות, ותמיד כשתהינו למי בכלל אפשר להצביע, היה את זה שאומר "עזבו, כולם אותו דבר". ובכל זאת, בחודשים האחרונים נראה שלחצינו איזשהו רף של תחושת גועל כלפי מיוצגינו (חשוב להדגיש שהגועל הזה מכוון לכל צדדיה של המפה הפוליטית). כעת היא גורפת ואינטנסיבית.
אבל למה מה שאנחנו חשים מול המעשים האלה זו דווקא סלידה? במקור, תחושת הגועל היא רגש מניעתי המופיע בדרך כלל בהקשר ההיגייני. במשך ההתפתחות האנושית רבת הדורות, הגועל סייע לנו לשמור על עצמנו מפני מחלות, חיידקים ווירוסים שנמצאים בצואה, באורגניזמים "מקולקלים", בהפרשות גוף וגם בגוויות. הדברים האלה מגעילים אותנו באופן ישיר ומיידי, פשוט כי יש סיכוי גדול שיהוו מקור לדבר מה שיזיק לנו. מי שנגעל ונרתע מהם במהלך האבולוציה זכה לשרוד, ולהגיע עד הלום (גם אם בתקופה האחרונה זה לא תמיד נראה כמו זכות גדולה).
במשך השנים התפתחו בחברה האנושית דפוסים ומנהגים שנבעו משמירה על ניקיון, אבל קיבלו גם משמעות דתית, כמו מנהגי טהרה, נטילת ידיים, טבילה ואפילו המנהג היהודי של "טומאת מת" (טענה מוכרת, שלא ברור עד כמה היא מבוססת, גורסת שבימי הדבר השחור האשימו את היהודים בגרימת המגיפה, דווקא בגלל שהם נטו לחלות פחות, הודות למנהג נטילת הידיים). לצד המשמעות הדתית, טהרה וערכים דומים לה קיבלו גם תוקף מוסרי, והפרה שלהם החלה לעורר לתחושה של "גועל מוסרי". עד היום בשביל רבים מאיתנו ערך ה"טהרה" נחשב לערך מוסרי לכל דבר ועניין.
מכאן ההתפתחות הייתה טבעית. לצד הזעם המוסרי, גם הגועל המוסרי קיבל תפקיד מרכזי בשמירה על כללי המוסר בחברה האנושית. בעוד שזעם מוסרי מוביל אותנו להעניש את אלו שעוברים על חוקי המוסר, גועל מוסרי גורם לנו להתרחק ממי שנתפס בעינינו כלא מוסרי - בדיוק כמו שאנחנו מתרחקים מריח של צואה או מתפוז רקוב שנשכח בילקוט של הילד. היו אף חוקרים שניסו לתלות בגועל המוסרי את ההבדל בין שמרנים לליברלים בארצות הברית: הם טענו שאצל שמרנים תחושת הגועל המוסרי מפותחת יותר, ולכן הם מקפידים יותר על ערכים כמו טהרה ונוטים להיגעל יותר מהמוסר של קבוצות זרות. נכון לימינו, ממצאי המחקר הזה מוטלים כיום בספק, ונראה שתחושת הגועל המוסרי היא נחלת הכלל.
הימים ימי קורונה, ותחושת הגועל בהקשר ההיגייני המקורי שבה להיות משמעותית בחיים שלנו (חשבו לרגע מה אתם חשים כלפי אדם שמשתעל לידכם בימים אלו, לעומת מה שחשתם כלפי אדם שהשתעל לידכם לפני שנה בדיוק). ייתכן שהמגיפה אף מגבירה את תחושת הגועל המוסרי שלנו, ושהמחלה מתערבבת לנו בראש עם "החולי הפוליטי". חוקרים מבצעים כיום שפע של מחקרים פסיכולוגיים בדיוק מהסוג הזה, אבל את תוצאותיהם, כמו את התוצאות של החיסון המיוחל למחלה, נדע לצערנו רק בעתיד.
בזמן שבחוץ משתוללת מגפה, אנחנו ספונים בבתים ונאלצים, על בסיס יומי, "לסתום את האף" אל מול "הסירחון" שנושב אלינו מהכנסת דרך אתרי החדשות והרשתות החברתיות. לאחרונה, סממנים של זלזול ושל ניתוק מצד נבחרי ציבור מתוארים באופן שקשור אף הוא לחוסר היגיינה: "משתינים עלינו מהמקפצה". תוכלו בטח לדמיין ביטויים דומים נוספים, בוטים אף יותר. החברה האנושית אימצה באופן כה חזק וברור את תחושת הגועל ההיגייני בהקשר של מוסר, שאפילו שפת המוסר היומיומית שלנו גדושה בביטויים שמפגישים בין השניים.
נותר רק לשאול האם זה בעצם טוב או רע. הגועל המוסרי, כמו כלל הרגשות המוסריים (זעם מוסרי, אשמה מוסרית, אמפתיה ועוד) הוא מניע חזק מאוד, שגובר לפעמים אפילו על ההיגיון מוסרי. אם חבר כנסת מסוים סרח, במיוחד בתקופה הזו, ייתכן שנתרחק ממנו כמו מחומר שעלול להזיק לנו: גוויה, מזון מקולקל או הפרשה חשודה. ואם לא ממנו אישית, אז אולי מהפתק שמייצג אותו בקלפי.
ד"ר יאיר בן דוד הוא מרצה וחוקר בתחום הפסיכולוגיה של המוסר ופסיכולוגיה חברתית, ומחבר הספר "איך להיות טוב - המדריך המקוצר לפסיכולוגיה של המוסר".
