"הם" (Them), דרמת האימה החדשה של אמזון פריים, היא המצטרפת החדשה לגל של יצירות מהשנים האחרונות שמתמודדות עם נושא הגזענות נגד שחורים בארצות הברית, בעבר ובהווה, דרך הפילטר הז'אנרי. מדובר בעצם בתת-ז'אנר עולה: "תברח" המצוין של ג'ורדן פיל נתן את האות, ואחריו ראינו את "אנחנו" (גם של פיל), סרט האימה Antebellum בכיכובה של הזמרת ג'אנל מונה, "ארץ לאבקראפט" ו"השומרים" - שבאופן רשמי אומנם משתייכת לז'אנר גיבורי-העל, אך בהחלט לא חסרה אלמנטים שמכניסים אותה לרשימה הזו. בכל היצירות הללו נעשה מאמץ להשתמש במאפייני ז'אנר האימה על מנת להמחיש את הזוועות ההיסטוריות שחוו אפרו-אמריקנים. אלא שלא כולן צלחו במשימתן, בין היתר מכיוון שמדובר במשימה הרקוליאנית: כיצד מחברים באופן אורגני בין הדרישות הז'אנריות והאלמנט הבידורי הנקשר בהם, ובין הרצון להגיד משהו חשוב, אמיתי ורלוונטי על נזקיה המתמשכים של הגזענות?
"הם" – טריילר
(באדיבות אמזון פריים)
הטובות שבין היצירות הללו מצאו את דרך המלך לעשות זאת. ב"תברח", למשל, לקח פיל את הדיון למחוז מרתק וסופר-רלוונטי של ניכוס תרבותי, ובחר להציב דווקא ליברלים "נאורים" כאנטגוניסטים בסיפורו. אבל למרבה הצער, קשה למקם את "הם" ברף העליון שהציב "תברח". אומנם השימוש של הסדרה במאפייני האימה אפקטיבי למדי, והיא בהחלט לא חסרה אווירה מצמיתה וכמה סצנות שיקריפו לכם את הצורה. ועדיין, גם ברמה הזו היא סובלת מעומס שמוציא אותה ממיקוד, והטיפול שלה בנושא הגזענות בוטה, ישיר ואינטנסיבי באופן שלגמרי יעכיר את רוחכם בעת הצפייה בה, אך כושל מלנהל דיאלוג פורה עם הז'אנר שבו היא פועלת. במילים אחרות: "הם" תציג בפניכם סופרמרקט שלם של סוגות האימה למיניהן ותראה לכם גזענות אלימה במלוא הדרה המבחיל, אבל לא תצליח לקשור ביניהם באופן מנומק ומעורר מחשבה. בסוף, מצב הרוח העכור הוא כל מה שיישאר לכם.
הסיפור של הסדרה, למעט כמה גיחות לעבר הקרוב (ובהזדמנות אחת, על פני פרק שלם ובאופן מיותר לגמרי, גם לעבר הרחוק), מתרחש ב-1953 ועוקב אחרי משפחת אמורי השחורה אשר עוברת לפרבר המאוד-לבן קומפטון אשר במחוז לוס אנג'לס (האירוניה המכוונת והניצחון המובנה בבחירה הזו טמונים בכך שהיום האוכלוסייה של קומפטון היא אפרו-אמריקנית ברובה). הפרבר הזה כה לבן, למעשה, עד שתושביו לא מסתפקים בלהביט בתושבים החדשים ולרכל מאחורי גבם, אלא יוצאים חיש מהר בקמפיין אגרסיבי ואלים על מנת לסלק אותם משם. את הקמפיין מובילה בטי וונדל (אליסון פיל), שכאילו יצאה מפוסטר של עקרת בית מהפיפטיז, ופשוט לא מוכנה ש"החיות הללו" יגורו בשכונת החלומות הכל-אמריקנית שהיא מנהיגה ביד רמה.
העוינות הגלויה מוצאת מטרה נאה במשפחת אמורי, שעקרה ללוס אנג'לס אחרי חוויה משפחתית טראומתית שאת טיבה לא נגלה כאן (אם כי כן אפשר לספר שכשמגיעה העת להראות לצופים את האירוע שגרם לטראומה, ייתכן שתרצו לדלג עליו, כי הוא מזעזע לחלוטין ואף מגיע עם אזהרת צפייה). האם לאקי (דבורה איורינדה), האב הנרי (אשלי תומאס) וצמד הבנות רובי (שהאדי רייט ג'וזף) וגרייסי (מלודי הרד הפצפונת והממש מרשימה) – כל אחד מהם נושא את הצלקות שלו מהאירוע, כשלהנרי ישנן כמה נוספות משירותו הצבאי. באופן טבעי, קמפיין השנאה והאלימות נגדם רק מערער אותם יותר, והאיבה המבעבעת בשכונה הפסטורלית עוד עתידה לקחת את המעורבים לנקודת האל-חזור.
אם יוצרה של הסדרה ליטל מרווין (זוהי הבכורה שלו ככותב ושואוראנר) היה מסתפק בזה, דיינו. ייתכן שכך, בלי להעמיס עוד ועוד על הקונספט שלו, הבוטות והישירות של העונה הראשונה של "הם" (Them: Coven הוא שמה המלא, מאחר ומדובר בסדרת אנתולוגיה, והעונות הבאות יטפלו בסיפורים אחרים) היו עובדות דווקא לטובתה של הסדרה, מחדדים אותה, מייצרים כוח מפשטותה. אבל מרווין מעמיס עליה עוד ועוד, ואז עוד קצת. הוא לא מסתפק בניצול קבלת הפנים האיומה שמחכה למשפחת אמורי בביתם החדש על מנת לייצר רגעי מתח ואימה, אלא זורק פנימה עוד חצי מיליון אלמנטים ז'אנריים.
סיפור רפאים עם דמויות מפחידות האורבות בפינות חשוכות? צ'ק. חבר/ה דמיוני/ת מאיימ/ת לילדה הקטנה? צ'ק. בית חולים פסיכיאטרי? מכשפות? פלישה ביתית? הזיות פסיכדליות מטרידות? צ'ק, צ'ק, צ'ק, צ'ק. אבל כל אלו, גם אם הטיפול הז'אנרי בהם הוא מקצועי ואפקטיבי, רק מסיחים את הדעת מהסיפור המרכזי – והסיפור המרכזי עוסק במשפחה שחורה שמגיעה לפרבר לבן ומגלה שהיא לא רצויה שם, ושהתושבים יעשו הכל על מנת לסלקה. זה מספיק, זה אמור היה להספיק, אבל - כפי שקורה לעיתים קרובות מדי בעת האחרונה - יש הזמנה של 10 פרקים שצריך למלא. אז צריך למלא, איכשהו. מה לעשות.
מרווין גם חוטא לקונספט הבסיסי המצוין באופנים אחרים. "הם" כמעט ונעדרת הומור, למשל, משהו שעזר מאוד להקל על הזוועות של "תברח" ו"ארץ לאבקראפט", למשל, וחסר פה מאוד. רמת הלחץ, החרדה והתעוקה שמייצרת הסדרה נשארת גבוהה לאורך כל הסדרה ומקשה מאוד על הצפייה בה, בטח בפורמט הבינג'י שבו זו אמורה להתבצע (הסדרה עלתה כולה, על עשרת פרקיה, לשידור). מעבר לכך, קיימות גם תצוגות המשחק של השחקנים, שהינן מרשימות ומחויבות, אך גם מוגזמות ונעדרות ניואנסים. איורינדה ופיל, ספציפית, מאכלסות את הדמויות שלהן באינטנסיביות שבשלב מסוים כמעט ונראית פארודית. והשלב הזה מגיע מוקדם מאוד. במשך רוב הזמן, נראה שהוראת הבימוי העיקרית לה זכו שתיהן היא "קחו את זה ל-11, ותישארו שם". האפקט הנוצר הוא של צפייה בפרפורמנס ארט, לא תצוגת משחק, וזה מנכר את הצופה ומחליש את השהיית אי-האמון הדרושה ליצירות מעין אלו. קצת קשה להאמין לדמות שעל המסך, כשכל מה שאתה עושה זה להתפעם מכמה שהיא Too Much.
וחבל על כל אלו, כי כאמור, בהחלט יש פה את הבסיס למשהו מוצלח. פה ושם מגיעה סצנה שמדגימה את הפוטנציאל של מה שעלול היה להיות, לו רק יוצר הסדרה היה מרסן את שאפתנותו, ומבין מהו הנכס העיקרי והחשוב ביותר שלו. למשל, הסצנה שבה אנו מקבלים הצצה למאחורי הקלעים של השיקולים הכלכליים - לא הדמוגרפיים, כמובן - שהביאו להתיישבותם של שחורים בשכונות לבנות כמו קומפטון, ולניצול המזעזע של הבנקים את המשפחות הללו. בדרכה, הסצנה הזו מפחידה ומצמררת לא פחות מתועפות ההארדקור שהסדרה מפילה כמקבת על ראשי צופיה בשאר הזמן. אבל שלל הזוועות האחרות הן שמקבלות פה את הבכורה, ופשוט יש יותר מדי מהן, ובעצימות כה גבוהה, עד שבשלב מסוים אתה מגלה שהפכת קהה חושים. "הם" אולי תספק את חובבי הז'אנר התרים אחר ריגושים קיצוניים חדשים, אבל תנכר את כל היתר. היא נעדרת סאבטקסט של ממש, אך לא מצליחה להפוך את בוטותה ופשטנותה ליתרון. אפשר רק לקוות שבעונותיה הבאות של הסדרה - שכאמור, יתקלו סיפורים אחרים - המיקוד, הדיוק והחסכנות ינצחו.
