חצי שנה לתוך הקורונה, ולמרות הזגזוגים הבלתי פוסקים של הממשלה - נדמה שכבר אפשר לומר שהתרגלנו לסוג מסוים של שגרה. גם תעשיית המוזיקה המקומית, מהנפגעות העיקריות של הוראות הריחוק החברתי והמשבר הכלכלי המתמשך, מתחילה להרים את ראשה. את ההופעות בזום של ימי הסגר החליפו בשבועות האחרונים עוד ועוד שירים חדשים ואפילו אלבומים שלמים, שכה חסרו לחובבי המוזיקה. אמנם עדיין לא מדובר במבול, אבל הטפטוף המתגבר הזה מבורך, ובעיקר מראה כי אחרי ההלם הראשוני, ולמרות הייאוש המתגבר שמסביב – היצירה חזקה מהכל, קלישאתי ככל שזה יישמע.
למרות שאפשר לשמוע את ההתעוררות הזו כמעט בכל ז'אנר מוזיקלי, באינדי היא עוצמתית עוד יותר. בניגוד לכוכב הפופ הממוצע, שמתנהל כמו אוגדה צבאית עם מערך תומך וגדול שמאלץ אותו לזוז לאט כדי לייצר רעש גדול, אמנים עצמאים דומים יותר ליחידת קומנדו - הם חושבים על רעיון, כותבים בלי לדפוק חשבון, נכנסים לאולפן ויאללה לפרויקט הבא.
זה גם הסיפור שעומד מאחורי "הגל השני", הפרויקט המוזיקלי החדש שמוביל רועי ריק ובו משתתפים כמה מכוכבי האינדי המקומי, ביניהם תומר ישעיהו, גון בן ארי, שי צברי וגלעד כהנא. בניגוד למה שתקבלו כשתפתחו את תחנת הרדיו הישראלית הממוצעת, ריק דאג גם לייצוג נכבד של זמרות, כמו איה זהבי פייגלין, דורון טלמון מג'יין בורדו, סיון טלמור, אקו ומיקה שדה. הנה עוד הוכחה לכך שבניגוד לסתמיות שאופפת חלקים גדולים מדי מהמיינסטרים הישראלי, באגפי השוליים שלו יש לא רק יותר עומק ומעוף, אלא גם שוויון.
בימים שבהם הקיבוצים הפכו כמעט למילת גנאי, יפה לראות שהאיש שמוביל את הפרויקט הזה הוא אחד שיודע איך לעבוד בצוותא, וכנראה שלא סתם להרכב שהוא חבר בו ביום-יום קוראים "הקולקטיב". על אף ששם האלבום הוא "הגל השני", ריק החל לעבוד על הפרויקט עוד בעיצומו של הגל הראשון, בשיטת חבילה עוברת (ומעניין מה הוא מתכנן לגל השלישי, בהנחה שהוא יגיע). הוא התווה את הדרך או את רעיון-הגג לשירים, שלח הוראות הכוונה לקולגות שנבחרו, וכל אחד מהמשתתפים עבד באולפן שלו עם החבורה שקיבץ, והחזיר לריק את התוצרת. זו ממלאת כעת שני אלבומים בשם "ניקיון" ו"כפיים". אפשר לראות בכך חלוקה סגנונית לאופי השירים שרומזים לכם מתי רק להקשיב, ומתי אפשר גם לרקוד. אך יותר מכך - זו מחאה חכמה על הדרך שבה הדברים מתנהלים במדינה.
הרעיון יפה ומרשים, אך התוצאה, שנפרשת על פני 32 שירים וביניהם קטעי קישור של שדרני רדיו המזוהים עם הסצנה (ובראשם יואב קוטנר) - רחוקה מלהיות אחידה. גם לאחר כמה האזנות לשני האלבומים, הם נשמעים יותר כאוסף תקופתי מייצג, ופחות כמוצר של יחידה מגובשת. אך בעידן שבו מומלץ להימנע מהתקהלויות, הם בהחלט משקפים את רוח התקופה.
כשצוללים לתוך השירים, מגלים שקצת כמו בפיד הפייסבוקי, גם את התגובות המוזיקליות לתקופה המוזרה הזו אפשר לחלק לשניים: חזרה לנוסטלגיה ולעבר מתוק ורגוע יותר, מול מחאה נוקבת על ההווה. בגדול, מוזיקאים בישראל נזהרים מלהוציא אמירה פוליטית מחשש שיאבדו חצי מהקהל שלהם, והבודדים שכן העזו חטפו לא פעם. אמני אינדי, שמראש פונים לפלח שוק מצומצם ומוגדר יותר (וכנראה גם משוכנע מראש), פטורים לרוב מהדילמה הזאת. חלקם עושים זאת גם כאן.
אלברט סופר קורא ב"סחבי" הסוחף לקום ולהתעורר כנגד הממשלה שמשפילה, הורסת ומוחצת את האזרח. גון בן ארי עושה את זה יפה על רקע היפ-הופ אולד סקול סטלני סטייל טונה ב"הנחיות חדשות", ומסכם יפה את הבלבול שהפך לחיינו בחודשים האחרונים ("החיים הם מה שקורה לך בזמן שאתה מקשיב ליונית לוי"). דווקא גלעד כהנא, איש הג'ירפות, ואולי הדמות הכי מוכרת לציבור הרחב בפרויקט, מציג את אחד השירים היותר חלשים בו ("אמא"). קצת חבל שמהאיש שכה מיטיב לכתוב, ושהשורה שלו "מי שלא חולם, כועס" הפכה לשלט מחאה שמונף שוב ושוב בבלפור, יצא שיר סתמי עם הפקה מוזיקלית מוגבלת, שנשמעת כמו ניסוי כלים שיצא משליטה. ב"שניים מזה" הנוקב ממנו, שבו הוא משתף פעולה עם קוואמי וסופיה טון, הדברים קצת משתפרים, כולל עקיצה מתבקשת לשני ראשי הממשלה. אך התרומה האמיתית של כהנא לפרויקט היא השיר "כולנו אותו הדבר" הזועם על מצב האבטלה ויכול להפוך להמנון התקופה.
נדמה כי לחלק מהמוזיקאים שמשתתפים בפרויקט, לא רק המחאה בוערת בהם, אלא גם התשוקה לבריחה מהמציאות. כשההווה לא ברור ואת העתיד די קשה לדמיין כרגע, זה רק מתבקש לחזור לעבר. או ליתר דיוק, לתור הזהב של הפופ העברי שבין שלהי שנות ה-70 לתחילת שנות ה-80. זה לא אנדמי לחלק ממשתתפי ה"גל השני", אלא מאפיין לא מעט כוחות שפועלים במוזיקה הישראלית בשנים האחרונות.
"בוסה ישראלית" המקסים של יובל וילנר שנכתב עם ריק ("יש לה חיוך שאף מסכה לא תכסה / כל בוקר בתור, בין אורז לקנור / היא מחכה לי / אולי זה תורי לאהבה"), מהדהד את האווירה הברזילאית של יהודית רביץ הצעירה. "סיבה" הנהדר של יוגב גלוסמן מזכיר במשהו את שלמה גרוניך המהורהר של הסבנטיז, עם הפקה נינוחה ומרחפת וטקסט יפה של אודי שרבני ("האתמול, בישר לך רעות / האתמול, מתנחל בתוך ריאות"). גם "אם הכל נגמר" של איה זהבי פייגלין מיטיב לשלב בין אווירה נוסטלגית משהו עם המון גיטרות נוגות לשירה אגבית עכשווית ("יש פה כוח, יש פה מוח ובכל זאת זה אבוד / כי כולנו מה כולנו אם כולנו בבידוד"). ובעוד אלו שואבים השראה מהעבר המוזיקלי הקרוב, תומר ישעיהו הרחיק אף יותר בחיפושיו, וב"טוב לאדם" הוא בחר בטקסט יפה של זלמן שזר. שי צברי, שתמיד מדייק כשהוא פותח מיקרופון, מונה ב"שיחות סלון" הנוגה והיפיפה את כל סימני התקופה ("אבא שלי התמוטט לו העסק, ואמא איבדה מניה"), ורושם את אחד מרגעי השיא של הפרויקט.
אמנם "הגל השני" הוא לא פרויקט שייצאו ממנו להיטים שייסחפו את הרדיו (למרות שהשדרנים שמככבים כאן בטח יידחפו אותו), אך אם צריך לנסות ולהמר על אחד שבכל זאת יכול להפוך לכזה - אז הבחירה היא ב"אני מאבד את זה" של אקו ורועי ריק (וכבעל-הבית, הוא מעורב בכל השירים הטובים בפרויקט), שמשדך היטב בין גרוב מזרחי נוסטלגי לביטים היפ הופיים ויגרום לכם לזוז ולחייך, גם אם אתם תקועים בין סגר לייאוש.
