ליאת דרור וניר בן גל עם משפחת מאיר, מתוך "יצירת חיי" לזכרה של יערה מאיר
אחד ממופעי המחול האחרונים שבהם השתתפה רב"ט יערה מאיר המנוחה, היה במסגרת ערב לזכרה של עפרה חזה. כשירדה מהבמה ניגשה אל אביה, ישי, ואמרה לו: "אבא, כמה עצוב לרקוד לזכרה של מישהי". ישי לא העלה על דעתו שזמן קצר לאחר מכן הוא עצמו ינגן בקלרינט וחבריה של יערה ירקדו לכבודה את הסולו שלה, "שני שושנים", בטקס הלווייה שלה. "אף אחד לא הכין אותי לכך שיום אחד אנגן בהלוויה של הבת שלי. ניגנתי ובכיתי".
המפגש הראשון בין יפה וישי מאיר, הוריה של יערה, לבין ליאת דרור וניר בן גל, מקימי מרכז המחול אדמה בשדרות, מתקיים על רצועת החוף במכללת וינגייט, האתר האהוב ביותר על יערה, וגם המקום בו שהתה זמן קצר לפני מותה. יערה אהבה לסיים על החוף מול השקיעה את יום הפעילות הצבאי שלה כמדריכת ספורט וכושר קרבי של לוחמים בבה"ד 8. ישי ויפה מציגים לליאת ולניר שתי תמונות גדולות וממוסגרות של יערה, ומספרים על נסיבות הצילום שלהן. הם מספרים עד כמה הייתה מיוחדת, "כמו נסיכה, תמיד עם הילה סביבה". הם מתארים את גינוניה, את תנועתה, איך הייתה תמיד מהלכת זקופה וקורנת, גם אחרי יום ארוך, כשכולם כבר עייפים ושמוטים.
שקטה וצנועה ככל שהייתה, כשעלתה לרקוד כסולנית של להקת המחול הורה עפולה, היא הייתה זורחת. בהופעות הייתה תמיד במרכז השורה הראשונה, וגם כשוויתרה על המקום הבולט למען חברותיה, היו מחזירים אותה לאמצע. "רקדנית כזו היא חלום של כל כוריאוגרף", מעירים דרור ובן-גל.
ב-2002, יערה, בת אמצעית בין שני בנים, התגייסה לצה"ל, עברה קורס מדריכי ספורט והחלה לשרת בווינגייט. מפקדיה דחקו בה לצאת לקורס קצינות, אך היא חששה שקצונה תמנע ממנה להקדיש זמן לאהבתה הראשונה, המחול, שכן גם במהלך שירותה הצבאי היא המשיכה לרקוד במסגרת הלהקה.
בל"ג בעומר, ה-20 במאי 2003, ביקשה יערה ממפקדיה לצאת הביתה מוקדם כדי להשתתף במסיבת הסיום של תלמידי השכבה מתחתיה בבית הספר. אחיה הגיע במיוחד לאסוף אותה ברכב מהבסיס, והם התחלפו בנהיגה. בשעה 16:00, כשכבר היו במרחק שני קילומטרים מהבית בכפר תבור, חתך רכב אחר את מסלולם בהפתעה. יערה הגיבה מייד, הטתה את ההגה ימינה כדי למנוע פגיעה, וספגה בעצמה את עיקר המכה.
"אפילו לא היו צריכים לדפוק על הדלת שלנו. זה היה במרחק קילומטר מהבית, ראינו את התאונה מהמרפסת", ישי מוחה דמעה. מייד כשראו את התאונה מביתם, יצאו ישי ויפה אל המקום והספיקו לראות את יערה. "היה לי הכי חשוב להסתכל על הרגליים שלה", נזכרת יפה, "ראיתי שברך אחת שלה מרוסקת, והבנתי שהיא לא תוכל לרקוד יותר. רק אז הסתכלתי על הפנים שלה, והצבע שלה היה שונה. בשלב הזה כבר חלחלה בי ההכרה שהיא כנראה לא תצא מזה. נסעתי איתה באמבולנס והבנתי שזהו. ב-20:00 הודיעו לנו שהיא כבר לא בין החיים". "מייד כשנודע על התאונה התקשר אליי מנהל בית הספר ואמר שהם רוצים לבטל את הטקס", מוסיף ישי, "אבל לא הסכמתי. אמרתי לו 'יערה עוד חיה'. ממש כשהסתיים הטקס הודיעו לנו שיערה איננה. היא כאילו חיכתה כדי לאפשר להם לחגוג".
יערה הייתה חתומה על כרטיס אדי ואיבריה נתרמו. "ביקשתי לראות אותה, אבל לא נתנו לי כי זה כבר היה אחרי שלקחו ממנה את האיברים והקרניות", מספר ישי, "הם אמרו לי 'כדאי יותר שתזכור אותה כפי שהייתה'. מציק לי שלא ראיתי אותה בסוף".
אף שחלפו כבר 18 שנה מאז שנהרגה, יפה וישי מספרים על יערה בהתרגשות רבה, מתוך תחושה של פצע טרי, כאילו זה עתה הלכה לעולמה. "אתם יוצרים את הריקוד לזכרה של יערה, אבל זה משהו הכי חי שיש", אומר ישי לדרור ובן גל. "על הקבר של יערה כתוב 'נקטפה מריקוד החיים', ולכן הייתי רוצה להציע שבריקוד יהיה אלמנט של פרח שנקטף. בכל פעם שאני מראה אותה רוקדת בהרצאות שלי אני מרגיש שהיא חיה", הוא מספר. "אני אומר לתלמידים ולחיילים: 'יערה פה. היא לא איתנו, אבל היא עכשיו בגילכם, רוקדת, נשארה בת 20. אנחנו מתבגרים והיא נשארת צעירה'".
12 יערות על שמה
לא פחות מ-12 בנות נקראו על שמה של יערה מאז מותה, לזכרה. החברים שלה ממשיכים להתקשר אל בני המשפחה בחגים ומגיעים לבקר. חלקם כבר עם משפחות, חלקם עדיין רוקדים. יערה אמנם נשארה בת 20, אבל הם כבר בני 35.
יפה וישי הציעו לדרור ובן גל לבצע לזכר יערה את הריקוד האחרון שהיא רקדה כסולנית - הסולו "שני שושנים". שני הכוריאוגרפים ביקשו לצפות בסרטוני הריקוד שלה. "ישבנו לצפות בווידאו שלה רוקדת ופשוט אי אפשר להוריד ממנה את העיניים", מודה בן גל, "זה לא התנועות שלה, אלא איך שהיא הגישה אותן". דרור מוסיפה כי "ההורים דיברו המון על פרחים ועל פריחה. על משהו שמתחיל קטן וצומח לאט. הם שמו את הלב שלהם בידיים שלנו, וזה קצת מפחיד ומאתגר. אפשר להרגיש דרכם מי הייתה יערה, להבין את המהות שלה דרך האנרגיה שלהם. ממה שקלטתי, היה בה הרבה שקט, הרבה נתינה, הרבה אכפתיות. משהו מאוד נקי וטהור".
שני שושנים ופרח שנקטף
כשנה לאחר המפגש בווינגייט, נוכח ההסתגרות הממושכת שכפתה הקורונה על הציבור, התקיים המפגש השני בין ההורים ליוצרים. הפעם הוא התקיים בתל אביב, במרכז סוזן דלל שבנווה צדק, לשם נהגה יערה להגיע להופעות עם הוריה. כאילו לא עברה שנה שלמה, יפה וישי חיבקו את דרור ובן גל ממושכות. אחר כך מיהרו לעדכן בטבעיות אלה את אלה, איך עברה השנה וכיצד השפיעה על כל אחד, כמו חברים שרק משלימים פערים.
דרור מספרת להורים שהחלה לעבוד על ריקוד ההנצחה עוד לפני שפרצה הקורונה, ברוח סרטוני הריקוד של יערה, ואימצה את ההצעה שלהם לדמות אותה לפרח. ההורים הנרגשים פנו לאולם כדי לצפות בריקוד לראשונה. לבמה עולות הרקדניות והשיר "שני שושנים" מתחיל להתנגן. ישי מלווה אותו בשירה חרישית, ומאושר ממנו ומהריקוד. "זיהיתי הרבה תנועות של יערה בריקוד", מחייכת יפה בשמחה. "השיר הזה מאוד מזוהה עם יערה, ומכל הביצועים - זה הכי יפה". וישי מוסיף: "אני מבטיח שאציג את הריקוד הזה בהרצאות שלי. אני אלווה אותו בקלרינט".
"פחדתי לא לקלוע לטעמם", מודה דרור לאחר המפגש. "זה היה תהליך של ליקוט כל הרגשות שלהם, כדי להגיש להם אותם מחדש. הרגשתי שאני חייבת לדייק. המתח העיקרי הוא שפולקלור מתעסק בשמחה, והם עצמם נתונים בכאב. אבל אמנות מתעסקת בעצמה, ואף שזה היה אתגר גדול לעשות את זה, הרגשתי מיפה שיש שם קבלה. אני אדם של תנועות, ולכן ראיתי שהגוף שלהם מקשיב, שהיה שקט. הרגשתי שהם מתחברים לזה".
מאז מות יערה לפני 18 שנה, עובר ישי בין בתי ספר ובסיסים צבאיים ומספר את סיפורה, כדי להעלות את המודעות לנהיגה זהירה. בסוף כל הרצאה הוא מחלק תמונות של יערה, ומבקש מהמשתתפים להעניק אותן לאהוביהם. גם כאן, בסוף המפגש, הוא שלף צרור תמונות מכיסו וחילק לכל אחת ואחד מהנוכחים תמונה אחת, אותה ביקש להעניק לאדם שהם אוהבים.
הפקת הריקוד: מרכז התנועה שדרות אדמה, כוריאוגרפיה: ליאת דרור, רקדניות: עדי גבירץ, אורן רוסו, מוזיקה: "שני שושנים", מארש דונדורמה וליאורה יצחק
בימוי: אסף קוזין, הפקה: מיכאלה חזני וערן רחמני, צילום: ירון שרון, רועי עידן, טל שמעוני וחגי דקל, סאונד: יהב שמש וגילי פרידמן, עריכת וידאו: גיא פוקס, ניהול פרויקט: נועה גליקשטיין-קרן, אריזה גרפית: שי שבתאי
פורסם לראשונה: 12:22, 12.04.21
