מזמן לא נצפה סרט ישראלי אינטנסיבי כל כך כמו "עיניים שלי". למין הסצינה הראשונה ועד סופו זהו סרט שאין בו רגע של הפוגה, ונדמה כאילו הוא מתנהל בתוך סיר לחץ. זוהי יצירה בעלת יומרות אמנותיות ורעיוניות לא מבוטלות – למעשה, היא חלק מטרילוגיה ששני פרקיה הנוספים צפויים לצאת לאקרנים בהמשך השנה – ואם לרוב קביעה כזו מלווה במידה של תהייה על עצם השאפתנות וההישג, הפעם חייבים לומר שהתוצאה עומדת במה שהציבה לעצמה, ודאי בפן הרגשי.
הטריילר של "עיניים שלי"
הבמאי-תסריטאי-עורך ירון שני, שסרטו "עג'מי" (אותו ביים עם סכנדר קובטי) היה מועמד לאוסקר הסרט הזר הטוב ביותר בשנת 2010, פיתח את "עיניים שלי", כמו גם את שאר סרטי "טרילוגיה על אהבה", בתהליך ייחודי. במהלך העבודה על התסריט ועם השחקנים ביקש להגיע לרמה גבוהה במיוחד של אותנטיות, כך שייטשטשו הגבולות בין בדיון ותיעוד. השחקנים נכנסו לדמויותיהם מבלי שקראו תסריט, מבלי שקיבלו הוראות בימוי, ואף מבלי שידעו בחלק מהמקרים מה צפוי לקרות. בדפי העיתונות שלו, הסרט מוגדר כ"דרמת מתח ניאו-ריאליסטית", ואכן האפקט הרגשי של ההתרחשויות והתגובות להן מצד הדמויות, נובע מאותו טשטוש שיוצר הסרט בין השחקן והדמות שהוא מגלם, ומהבחינה של התנהגויות אנושיות בסיטואציות קיצוניות שמתקיימת פה.
"עיניים שלי" זכה בפרס הסרט הישראלי המצטיין בפסטיבל ירושלים וכן בפרסי אופיר לבמאי והשחקן הטובים ביותר, והוא עוקב אחר דמותו של רשי מלכה (ערן נעים), קצין משטרה הנשוי לאישה (סתיו אלמגור) שלה בת מנישואים קודמים (סתיו פטאי), ויחד הם מנסים ללא הצלחה להביא ילד משותף. בתחילת הסרט נתקל רשי בתוצאותיה של אלימות משפחתית – אב שמתעלל בבנו, ומקרה מזעזע של גבר שהשליך את שני ילדיו הקטנים אל מותם והתאבד (אירועים שאכן התרחשו במציאות). שתי הסיטואציות הללו אינן מקריות, והן מבשרות על המקום הקיצוני שאליו יידחק גם רשי עצמו במהלך הסרט.
במהלך פשיטה על קבוצת נערים שנחשדת בסחר בסמים, מבקש מהם רשי להתפשט. בהמשך מתברר שאחד הנערים הוא בנו של בכיר בשב"כ, נגד רשי נפתחת חקירה בעוון הטרדה מינית, והוא מושעה מהשירות. האירוע הזה, יחד עם הכישלון להביא ילד והקושי להתמודד מול בתה בת ה-13 של אשתו המתנגדת לסמכותו ההורית – מערערים את מעמדו ודימויו העצמי של רשי. מכאן והלאה משרטט הסרט את דיוקנה של גבריות בקריסה, שמובילה בתורה לאלימות.
על פניו, "עיניים שלי" הוא עוד סרט שמקומו בדיונים במחלקות לסוציולוגיה, בעיקר בימי עיון העוסקים באלימות נגד נשים. אגב כך, אם אכן ישנו פגם מסוים בתסריט, הרי שהוא קשור בעיצוב דמותה של האישה שנדמית כלא יותר מאשר קורבן של קריסתו של הגבר מאשר נוכחות של ממש. איננו יודעים עליה כמעט דבר, והפרט שמתברר כמשמעותי – בני הזוג מתגוררים בדירת סבתה שמחליטה משום מה, בהתראה של שבוע, לשפץ אותה מן היסוד – צץ באופן לא לגמרי משכנע.
מצד שני, מזמן לא צפינו במעקב אכזרי ותובעני כל-כך אחר דמות, בקולנוע הישראלי ובכלל. ערן נעים (שאכן היה בלש במשטרת ישראל במשך 15 שנה, וחווה אף הוא משבר מקצועי ששינה את חייו) מתמזג אל תפקידו באופן שלא מאפשר לנו להתיק ממנו את העיניים. זהו סרט שהופך את האינטימיות שנוצרת עם הדמות הראשית למעיקה, שכן דמותו של רשי נעה על גבול האלימות והקיצוניות, כך שאנו מתבוננים בה באהדה ובאימה. אפשר בהחלט לתהות לגבי הזיקה שיוצר הסרט בין זהותו המעמדית והעדתית של רשי ובין האלימות העצורה בו. אבל, בתבונה רבה, שני מטשטש את הדיון הזה כדי שלא לגלוש לסטריאוטיפיזציה. הסרט גם מערפל את השאלה אם רשי הוא קורבן של נערים פריבילגיים, או אכן מואשם בצדק בהטרדה מינית. מכל מקום, איברי המין החשופים מטושטשים בסרט במכוון, כדי שלא לייצר אמירה מפורשת בהקשר זה.
הסיפור מתקדם אמנם אל עבר פואנטה צפויה למדי, ואולם שני משכיל שלא להפוך את דמותו של רשי למעוררת הזדהות – וכמובן שלא להצדיק בשום צורה שהיא את מהלכיה הקיצוניים. אדרבא, הוא מקפיד לחשוף את צדדיה האינפנטיליים והמרתיעים של הדמות הזו. מזמן לא צפינו בסרט שמקפיד להלך על קו כה דק בכל הנוגע ליחסו אל הגיבור שלו. הוא מבודד אותו אמנם מהמציאות הישראלית, אך בה בעת הופך אותו לשיקוף ומייצג שלה. זהו סרט שמשרטט מציאות יומיומית אלימה, נוראה, מכוערת – כזו שנובעת מהבית ופורצת החוצה, ולא כמקובל להיפך. הבית הוא המקום המאיים, וחלליו המעיקים משמשים תפאורה הולמת לחיזיון של חידלון וחוסר תקווה.
קשה להגדיר במילים את הופעתו של ערן נעים בתפקיד הראשי, בסרט שבו המצלמה (בעבודת צילום מעולה ומדויקת של שי סקיף וניצן לוטם) לא משה מפניו ולו לרגע אחד בלבד. זוהי הופעה שכולה נוכחות. כזו שפורצת את המסך, ומספקת אותה תחושה נדירה שאפשר להגדיר אותה כאותנטיות. בדפי העיתונות של הסרט מספר שני על סצינות שלמות שנבנו, כפי שכבר צוין, מבלי שלמשתתפים יהיה איזשהו מושג לגבי מה שעתיד לקרות. לרוב אני מתייחס בחשדנות לניסיונות כאלה, שנדמים בעיניי כתרגיל זול באימפרוביזציה. אבל ב"עיניים שלי" זה פשוט עובד. זהו סרט שנעשה מתוך כבוד והערכה לאמנות הקולנוע, ולעוצמה השמורה לסרטים שהם קולנוע טהור.
פורסם לראשונה: 08:09, 03.01.20
