המלחמה על המטבע
ידוע שכסף מניע את העולם, אבל נדיר שמהומה שלמה נגרמת בגלל מטבע אחד. הסיפור הזה התחיל כמחווה של רצון טוב. חברת המטבעות הממשלתית של בריטניה (The Royal Mint) החליטה לעשות כבוד לסופר המדע הבדיוני האנגלי ה. ג'. וולס, מחבר הרומן "מלחמת העולמות", במלאת 75 שנים למותו והקדישה לו מהדורה מיוחדת של מטבע של שני ליש"ט. עד כאן הכול טוב ויפה. אבל לא בדיוק.
לא חלפו יותר מכמה ימים, והמעריצים החלו להתקומם. ראשית, רבים הבחינו שהמפלצות התלת-רגליות המפורסמות מ"מלחמת העולמות" (שמלבד רומן, עובד גם לתסכית אגדי בניצוחו של אורסון וולס ובהמשך למספר סרטים) התברכו במטבע גם ברגל רביעית. אחרים הצביעו על כך שהאיש "הרואה ואינו נראה" (רומן נוסף של וולס) זכה למגבעת מהודרת, שלא מוזכרת בספרים אפילו פעם אחת. "אם כבר עושים מחווה, אי אפשר לעשות אותה כמו שצריך?", התרעם אחד הגולשים בטוויטר, ואחרת הוסיפה: "באתם לכבד - ויצאתם מבזים". לא פחות. בכל זאת, אם זה היה נגמר בזה, ייתכן שהכול היה נסלח ונשכח במהרה. אבל הייתה זו רק ההתחלה.
פרופ' סיימון ג'יימס, מומחה לספרי וולס, ואדם רוברטס, סגן הנשיא של עמותת וולס, חשפו שנפל פגם גם בציטוט המוטבע על שולי המטבע: "ספרים טובים הם מחסנים של רעיונות". לדבריהם, הציטוט לא מופיע באף אחד מכתבי וולס, ונדמה כי מי שבחר אותו פשוט התעצל בתחקיר. "וולס הוא אחד הסופרים שבאינטרנט מייחסים להם הכי הרבה ציטוטים שגויים או מומצאים", אמר ג'יימס לעיתונאי "הגרדיאן", והוסיף עקיצה: "לא יכול להיות שחברת המטבעות הממשלתית פשוט בחרה ציטוט אקראי מהאינטרנט בלי לבדוק את המקור...נכון?"
מי שהצטרפה בשמחה אל תוך הקלחת הרותחת בשלב הזה היא הסופרת אלינור פיצימונס, שפתרה את התעלומה באמצעות בדיקה פשוטה. היא חיפשה בכל כתבי וולס את המילה "מחסנים" (Warehouses, במקור) ומצאה את מקור הציטוט השגוי ביצירה הנשכחת, בעלת השם הארוך, Select Conversations With an Uncle (Now Extinct) and Two Other Reminiscences. רק ששם הציטוט הוא למעשה: "ספרים טובים הם מחסנים של אידיאלים". ואכן, בין סתם רעיונות (Ideas) לבין אידיאלים (Ideals) קיים פער שאי אפשר להתכחש אליו. בנוסף, טוענת פיצימונס, הציטוט נתלש לגמרי מההקשר שלו, ובסיפור הוא מובא מפי דמות הסבורה כי עקרונות וערכים צריך להסתיר עמוק בין דפי הספרים, הרחק מן החיים עצמם.
סביר להניח שמי שאינם מדקדקים ברזי הספרות והשפה לא ייצאו מדעתם נוכח סדרת השגיאות הקלות לכאורה. מצד שני, אם לא בשביל אותם קוראים אדוקים - אנשים שהספרות חשובה להם לא פחות מהכסף שעליו היא מוטבעת, בשביל מי בדיוק מיועדת המחווה?
אין מו"ל למסיתים
את הקרבות הפוליטיים המתנהלים בימים אלה בארצות הברית אפשר לסקר גם דרך העדשה של שוק הספרים. אחורי הקלעים לבדם מספיקים בשביל למלא כמה רבי מכר. קחו למשל את ג'וש האולי, הנציג הרפובליקני של מיזורי בסנאט, שכיהן עד לא מזמן גם כתובע הכללי של מדינתו והיה אמור לפרסם בקרוב את ספרו "הרודנות של הביג טק" (כינוי לתאגידי הענק הטכנולוגיים ובראשם גוגל, פייסבוק, אפל, מיקרוסופט ואמזון, י"פ). כעת, הוצאת הספרים סיימון ושוסטר הודיעה כי לא תדפיס את הספר, לאחר שהאולי הצטרף בשבועות האחרונים לקריאה להפוך את תוצאות הבחירות לנשיאות ארצות הברית, ובמידה מסוימת, אף תרם להסתת הפורעים שפרצו לקפיטול.
"לא קיבלנו את ההחלטה הזו בקלות. כהוצאה לאור, המטרה שלנו תהיה תמיד להשמיע מגוון של קולות והשקפות עולם. בה בעת אנחנו לוקחים ברצינות את האחריות הציבורית שלנו כלפי האזרחים, ולא יכולים לתמוך בסנאטור האולי, שלקח תפקיד במה שהפך לאיום מסוכן", נכתבה בהודעה הרשמית של ההוצאה. האולי עצמו הגיב בטוויטר שביטול ספרו מהווה הפרה של הסעיף הראשון בחוקה האמריקנית. "זה לא היה יכול להיות יותר אורווליאני מזה", כתב וקשר בינו ובין מחבר של "1984", שהוזכר כאן בשבוע שעבר הודות למאבקו למען האמת (וקל להמר שלו היה חי כיום, לא היה רץ להצביע להאולי).
הסנאטור מאיים בתביעה, אך אנשי סיימון ושוסטר טוענים כי פעלו בהתאם לחוק וכי הם עומדים מאחורי החלטתם. זוהי לא פעם ראשונה שהם עובדים (ומסתבכים) עם פוליטיקאים, וכחברת ענק כבר פירסמו בעבר שלל ספרים מאת אנשי ציבור, חלקם שנויים במחלוקת. באופן טבעי, איפה שנכנסת הפוליטיקה - נכנסות הצרות. כך, למשל, בשנת 2017 הם ביטלו את החוזה של מילו יאנופולוס, כוכב עולה בימין בארצות הברית, לאחר שבועות ארוכים של לחץ ציבורי. ולא רק הם נאלצים להתמודד עם לחצים כאלה, אלה כל הוצאת ספרים באשר היא. בחודשים האחרונים דיווחנו בין היתר גם על ביטול ספרו של וודי אלן (שפורסם לבסוף), והקריאות לגנוז את ספרו של ג'ורדן פיטרסון. וזוהי רשימה חלקית בהחלט.
בתוך כך, בזמן שהמטקבקים ממשיכים להתכסח, סופר המתח דון וינסלו הודיע כי יעניק מענק כספי שמן במיוחד לכל מי שיפרסם את שמו של השוטר שבמהלך הפריצה לקפיטול נעתר לבקשתם של פורעי החוק והתייצב לתצלום סלפי. "אני מציע 10 אלף דולר במזומן לאדם הראשון שיזהה עבורי את השם של השוטר שהצטלם לסלפי בזמן שחמישה אנשים נהרגו - ומידע שיאפשר לי לאמת את זה", כתב בהתחלה, ואחר כך עדכן את הסכום: "20 אלף דולר. אני רוצה את השם של האיש הזה".
(ודבר אחרון באותו עניין: כותב הטור מהמר שהפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יז'ק עומל בימים אלה ממש על ספר שיתייחס לניסיון ההפיכה הכושל - אבל המטריד בהחלט - של אנשי טראמפ המוסתים. שם אפשרי: "ולהאלה בקפיטול". בספר ז'יז'ק יכתוב "אמרתי לכם" במאה ניסוחים שונים ויסביר למה האירוע הזה הוא הדבר הכי גרוע - אבל, כמובן, גם הכי טוב - שקרה לארצות הברית מאז מלחמת האזרחים. גזרו ושמרו).
גטסבי הבינוני
בתחילת החודש פקעו הזכויות של שלל יצירות מופת, מהסיבה הבנאלית של התיישנות, ובהן גם "גטסבי הגדול" מאת פרנסיס סקוט פיצג'רלד שפורסם ב-1925, והפך במרוצת השנים לאחד מהספרים האהובים ביותר על ידי הקוראים בארצות הברית. מי שחיכה לרגע הזה הוא מייקל פריס סמית', שממש בתחילת ינואר פירסם את "ניק", ספר המתרחש לפני עלילת "גטסבי הגדול" (בקולנוע קוראים לזה "פריקוול"), בזמן מלחמת העולם הראשונה והמביא את סיפורו של המספר, ניק קארוויי.
לדברי סמית', מטרתו הייתה להסביר כיצד ניק הפך לדמות המוכרת לנו מהרומן של פיצג'רלד. "לכולנו יש סיבות לכך שאנחנו רואים את העולם כפי שאנו רואים אותו. ידעתי שבטח יש לניק כמה צלקות מעברו, וזה מה שרציתי למצוא. יש כמה 'פירורי לחם' (כלומר, רמזים, י"פ) ב'גטסבי', אבל מצאתי את עצמי סקרן מאוד לגבי החוויות והרגשות שהפכו אותה למה שהוא", אמר ל-NPR. נזכיר כי הרומן המקורי מספר על הקשר שנרקם בין ניק קארוויי, סוחר צעיר ובעל שאיפות, לבין שכנו העשיר ג'יי גטסבי, בעל העבר המסתורי - איש אינו יודע כיצד עשה את הונו - והחשק הבלתי נדלה לקיים מסיבות קוקטייל מפונפנות. בלי סיבוכי עלילה אין ספר, ועל כן מתברר שדייזי, הבחורה שבה מאוהב גטסבי מזה שנים, היא בת דודתו מדרגה שנייה של ניק.
לכתוב ספר בהשראת אחד הספרים המפורסמים, האהובים והנקראים ביותר אי פעם - ולא סתם בהשראתו, אלא ממש בכיכובן של אותן דמויות - זה הימור שיכול להתברר כאמיץ או כמטופש. בינתיים, לצד הסקרנות הגדולה, הרומן זוכה בעיקר לביקורות אוהדות, המחמיאות על עצם השאפתנות והכבוד המורגש לפיצג'רלד, אך רוב הכותבים מסתייגים בדרך כזו או אחרת מהאפשרות לקרוא את הספר כיצירה העומדת בפני עצמה. במובן הזה, נדמה כי נגזר על "ניק" להיות "גטסבי הבינוני", לטוב ולרע.
לידיעת המתרגמים: הפרס ע"ש סוניה ברשילון
סוניה ברשילון הייתה מתרגמת מצוינת ומבטיחה שנפטרה לפני ארבע שנים מסרטן, כשהיא בת 41 בלבד. בין היתר, תרגמה מספרדית את "בורחסטיין" מאת סרחיו ביסיו, "בבשר החי" מאת ורה ג'אקוני (הוצאת תשע נשמות) ו"אני באה משם" מאת אמה רייס (בהוצאת זיקית), וערכה את התרגום של "מכתבים למורה" מאת פאולו פריירה (הוצאת דרור לנפש).
כעת החליטה משפחתה לתרום פרס שנתי על שמה למתרגמים ולמתרגמות בתחילת הדרך. הפרס יוענק באדיבות המשפחה ואיגוד אנשי ספר, בו הייתה חברה סוניה, והמענק לזוכה יעמוד על 5,000 שקלים. הפרס הראשון יוענק בספטמבר 2021 ובראש ועדת השיפוט תעמוד פרופ' ניצה בן ארי. מתרגמים מתבקשים לשלוח קו"ח וקטעי תרגום עד סוף חודש יוני, לפי התקנון. בהצלחה.
מרוסיה, באהבה
אילו רגעים משמחים במיוחד חובבי תרבות? כשמה שנראה להם טוב ואיכותי זוכה גם לפופולאריות והערכה מקיר אל קיר. זה המקרה עם הסופר ג'ורג' סונדרס, זוכה פרס בוקר על ספרו "לינקולן בבארדו", שבשנים האחרונות מעמדו הולך ומתקבע כאחד הסופרים הגדולים של ארצות הברית בימינו (פראנזן, מאחוריך). אם טרם יצא לכם, מומלץ מאוד להתחיל מקובץ סיפוריו המופתי "עשרה בדצמבר", ומשם להתפזר. נדירים הסופרים שמצליחים לשרטט מציאויות קודרות כל כך ובכל זאת להצליח להצחיק את הקוראים לפחות פעם בפסקה, או לצייר רעיונות עתידניים ומשונים מבלי להתחייב לקטגוריה הצרה של מדע בדיוני. אבל מעל לכל, סונדרס הוא הומניסט שאפילו בסיפוריו העגומים ביותר מורגשת אהבתו לבריות.
עכשיו הוא מוציא ספר חדש באנגלית (אנא הצטרפו לתפילה שיתורגם לעברית בעתיד הנראה לעין) - ודווקא על ספרות רוסית. A Swim in a Pond in the Rain (בתרגום חופשי, "שחייה בביצה בגשם") כולל אוסף סיפורים של גדולי הספרות הרוסית - צ'כוב, טורגנייב, טולסטוי וגוגול - ומאמרים שמפרקים אותם לגורמים. נשמע משעמם? אפשר להיות בטוחים שלא, כי סונדרס פשוט אינו יודע לשעמם. זה בדוק. הספר עתיד לראות אור רק מחר (ג'), אך הביקורות כבר מהללות ואפילו מהראיונות המקדימים אפשר ללמוד שיעור או שניים על קריאה ועל כתיבה ולא רק עליהן. הרבה יותר מזה.
סונדרס מתעקש שהספרות לא רק רלוונטית, אלא גם יכולה להפוך את העולם למקום טוב יותר. נשמע נאיבי? אז מה, לא מתים מזה. "נדמה שהכותבים הרוסים התייחסו לספרות לא כאל קישוט, אלא ככלי מוסרי חיוני", הוא מסביר בספרו, ובריאיון ל"וול סטריט ג'ורנל" מוסיף כי דווקא המגפה העולמית, שבאה בזמן העבודה על הספר, הוכיחה לו עד כמה הם צדקו. לדבריו, הספרות הבדיונית מסייעת לנו להעמיק את האמפתיה שלנו ולחדד את מה שהמינגוויי כינה "גלאי החרא" (Shit Detector). הסיפור הוא מעין מעבדה קטנה, שבה הקורא יכול לשים לב לפרטים הקטנים ולדינמיקות - ואז לשוב לחייו עם מודעות גדולה יותר למה שמתרחש בקרבו ובקרב אחרים. "אנחנו לומדים לברור טוב יותר את האמת כשאנחנו נכנסים למערכת יחסים קרובה יותר עם השפה", הוא אומר. אז קדימה, קוראים מסורים. זרקו איזה גוגול לתיק, למען הסדר טוב והשפיות של כולנו.
