כבר 40 שנה, ואולי אף יותר, שהסופרת והעיתונאית פראן ליבוביץ מתפקדת כסמל של תרבות ניו-יורקית. אפילו הוצמד לה הכינוי "האישה הכי מצחיקה בניו יורק". ליבוביץ, הידועה בלוק הקבוע המזוהה איתה - תספורת קארה קצר נצחית, משקפיים, חליפות גבריות וחולצה לבנה, היא פשוט חלק מהנוף של מנהטן, ממש כמו וודי אלן, האמפייר סטייט בילדינג ופסל החירות. אז לא מפתיע שליבוביץ הפעלתנית עצובה לראות את העיר, שאיתה היא מנהלת יחסי אהבה-שנאה, סגורה, שוממת, מתכנסת, נטולת אירועים והופעות.
"פראן ליבוביץ: נגיד שזאת עיר" - טריילר
(באדיבות נטפליקס)
"בתחילת הסגר הראשון, בטח בשבוע או בעשרת הימים הראשונים, כשאף אחד עוד לא ממש יצא מהבית - החלטתי לעשות הליכה ארוכה. כשעברתי את הספרייה הציבורית נשבר לי הלב, כי אף פעם לא ראיתי את הדלתות של הספרייה סגורות במהלך היום", סיפרה ליבוביץ בריאיון שהעניקה לאחרונה לאתר Curbed לרגל עליית הסדרה התיעודית "פראן ליבוביץ: נגיד שזאת עיר" לנטפליקס. "עמדתי מול הספרייה ולא היה שם אף אחד. פשוט עמדתי שם וצעקתי: 'תפתחו את הספרייה! מה עובר עליכם?'. זה ממש העציב אותי. ואז הלכתי במורד רחוב 42, וכשהגעתי לפינה והסתכלתי על הטיימס סקוור חשבתי - הנה מה שחיכיתי לו 20 שנה: הכיכר ריקה מאנשים. אומנם רציתי תמיד שהתיירים יעזבו, אבל לא לזה התכוונתי!".
7 צפייה בגלריה
"רציתי תמיד שהתיירים יעזבו, אבל לא לזה התכוונתי!". מתוך "פראן ליבוביץ: נגיד שזאת עיר"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
כמו גיבורים ודמויות ניו-יורקים רבים, גם ליבוביץ לא נולדה בעיר. היא גדלה בניו גרז'י, בת להורים יהודים שניהלו חנות רהיטים ועסק של רפדות. בשלהי שנות ה-60 הסוערות היא נזרקה מבית הספר התיכון, לנוכח הישגיה הלא מזהירים בלימודים, במיוחד באלגברה. תולעת הספרים הדעתנית החליטה לעזוב את בית הוריה ולעקור לניו יורק. אביה המודאג הסכים לשלם שכירות של חודשיים, בתנאי שבתו המתבגרת תגור בבית מלון שבו רק נשים משתכנות. כדי לשרוד ברחובות הזועמים, ליבוביץ עבדה בשלל עבודות מזדמנות: שוערת, מנקה, כותבת ספרות פורנוגרפית ואפילו נהגת מונית ("לפעמים הנוסעים נתנו לי ג'וינטים בתור טיפ, אבל סירבתי לקחת. העדפתי כסף כדי שאוכל לקנות כריכים").
בגיל 20 אנדי וורהול שכר אותה לכתוב במגזין "אינטרוויו", ובין היתר פרסמה ביקורות קולנוע משעשעות על סרטים טראשיים במיוחד. ליבוביץ מודה שהיא ווורהול לא הסתדרו, אבל היא הצליחה לאחוז במשרתה 11 שנה. במהלך השנים ליבוביץ, לסבית מוצהרת, שנונה, סרקסטית, מבריקה וחדת לשון, הפכה לאייקון של הקהילה הלהט"בית. "הגעתי לניו יורק בתקופה שבה הומואים ולסביות באו אליה כי היא הייתה כיפית וכי הם לא היו יכולים להיות הם עצמם במקומות שבהם חיו", היא אומרת. "הם באו עם קול זועם, וזה היה טוב וחשוב".
ליבוביץ גם התחבבה על מנחי תוכניות האירוח בטלוויזיה ואף התארחה בסרטים. היו שנים שבהן היה קשה לתאר את חיי הלילה של ניו יורק בלעדיה. "בצעירותי אהבתי ברים ומועדונים. במשך לפחות עשור בחיי, אולי יותר, הייתי יוצאת כל ערב, אבל זה כמובן משהו שלא קרה מזה שנים", שיחזרה ליבוביץ באותו ריאיון.
באחת המסיבות, היא לא זוכרת איפה ומתי, היא הכירה את הבמאי מרטין סקורסזה, ניו-יורקי מבטן ומלידה, שעשה קריירה מסרטים על עיר הולדתו "נהג מונית", "רחובות זועמים", "ניו יורק, ניו יורק", "עידן התמימות" ו"כנופיות ניו יורק". הצאצאית של מהגרים יהודים מרוסיה התחברה עם בן המהגרים הקתולים מאיטליה, שגדל בשכונה של אנשים קשי יום בלואר איסט סייד. "שיחקנו בערימות זבל וקפצנו מעל האלכוהוליסטים המסכנים שמתו ברחובות. גם לרדוף אחרי עכברושים היה פופולארי", סיפר לי בריאיון שערכתי איתו בעבר.
מהחברות הזאת נולד לפני עשור הסרט התיעודי "דיבור ציבורי", שהורכב מהופעות של ליבוביץ בפני קהל ומשיחות עם סקורסזה, שנערכו ב"וייברלי", הפאב הקבוע שלה, שבו גם מתנוססת קריקטורה שלה על אחד הקירות. הוא אך אירח את ליבוביץ גם בסרטו "הזאב מוול סטריט", שם היא גילמה שופטת.
בסוף השבוע האחרון הגיע לנטפליקס פרויקט משותף נוסף של השניים, "נגיד שזאת עיר" - סדרה תיעודית מקסימה, חכמה ומהנה שצולמה לפני הקורונה, ובה ליבוביץ (שחגגה לאחרונה 70) חולקת עם הצופים את השגותיה על הכרך שבו היא נהנית לשוטט: "אני הולכת בגפי המון - בדרך כלל כשעננת כעס מלווה אותי", היא אומרת שם. או כפי שיחצני נטפליקס תימצתו את הסדרה: "פראן ליבוביץ, תושבת ניו יורק בלב ובנשמה שמצליחה להפוך את דיבור הדוגרי לאמנות של ממש, מציירת מתוך הרשמים הבלתי מתפשרים שלה אודות העיר ותושביה דיוקן נוקב שלא חס על אף אחד".
ראשת העיר של הלילה
כבר בפרק הפתיחה ליבוביץ מצהירה: "אני רוצה להיות ראשת העיר של ניו יורק. אבל אחד הדברים הרעים בתפקיד הוא שזה התפקיד השני הכי קשה בארצות הברית. העבודה גם מתחילה מוקדם בבוקר. צריך לחלק את התפקיד לשניים - אני אהיה ראשת העיר הלילית. מישהו אחר יהיה ראש העיר היומי, ואני אתחיל בסביבות ארבע אחר הצהריים ואמשיך כל הלילה. בניו יורק הרבה דברים קורים מאוחר בלילה".
עד שהיא תמונה לתפקיד הדמיוני, ליבוביץ חושפת אותנו למקומות מיוחדים בה, ומביעה ביקורת על השינויים שחלו בעיר בשנים האחרונות. היא לא יכולה, למשל, לשאת את האדניות, כיסאות הנוח והקישוטים היקרים שהעירייה פיזרה ברחבי מנהטן. "העיר נראית פתאום כמו הדירה של סבתא שלי", היא רוטנת. וליבוביץ יודעת להיות זועפת ונרגנת, בעיקר על התיירים שלא מפסיקים לעצור אותה, לשאול שאלות ולבקש ממנה לעזור לה עם המפה. "אני לא יכולה לעמוד לשנייה או לעמוד מול מקום, לעשן סיגריה, בלי שעשרה אנשים מיד יבקשו ממני הוראות. זה מפתיע אותי, כי אני תמיד חושבת: 'באמת? אני נראית לך ידידותית?'", היא זועפת.
בתור טכנופובית שעדיין כותבת בעט ומסרבת להצטייד בטלפון סלולרי, ליבוביץ מתעצבנת למראה האנשים שהולכים ברחוב תוך כדי הסתמסות. "האם אנשים ברחוב מפריעים לי? בהחלט, כן. בניו יורק יש מיליוני אנשים ואני היחידה שמסתכלת לאן היא הולכת. אני חושבת שאני צריכה לכתוב מניפסט שייקרא - וזה סוג של אזהרה לאנשים בהם מדובר - 'נגיד שזאת עיר'. כלומר נגיד שזאת עיר שבה יש אנשים אחרים, אנשים שלא באו לראות אתרים. אלה שצריכים להגיע לכל מיני מקומות, לפגישות שלהם, כדי שהם לא יוכלו לשלם על כל הזבל (התרבותי) שבאתם לראות. אני יודעת שכולם כועסים עליי כשאני אומרת את זה, כי 'אנחנו צריכים את התיירים', אבל גם כשפיתו תיירים לבוא לפה בשנות ה-70 כדי להציל את העיר מפשיטת רגל התנגדתי".
הסדרה "נגיד שזאת עיר" מחולקת לשבעה פרקים, כל אחד בן חצי שעה. עכשיו, כשאנחנו תקועים בבית בזכות הסגר השלישי, היא מעלה זיכרונות נשכחים ומאפשרת להיזכר בגעגוע בנפלאות התפוח הגדול או לפנטז על ביקור חלוצי אחרי הקורונה.
בפרקים הראשונים, ליבוביץ משתפת אותנו בתחושותיה לגבי האימה שבהליכה בטיימס סקוור ("השכונה הכי איומה בעולם. אני הולכת לשם רק כשאני צריכה לראות מחזה"), משוחחת על הסכנות שבכתיבה ועל האושר שבצפייה במופעי ג'אז, וגם מתניידת בין נהגי מונית מרושעים לבין נהגי אוטובוסים מרחפים. היא כמובן לא חוסכת את שבט לשונה המושחזת מהרכבת התחתית: "הדבר הראשון שהייתי משנה בניו יורק הוא מערכת הרכבת התחתית. אם הדלאי לאמה ייסע בה פעם אחת, הוא יהפוך לאדם זועם ומטורף".
7 צפייה בגלריה
פותחת בפניו את כל הקלפים. ליבוביץ וסקורסזה מתוך "פראן ליבוביץ: נגיד שזאת עיר"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
ליבוביץ גם חושפת את דרכי ההתפרנסות שלה. היא אומנם שונאת כסף, לא מצטיינת בעסקים ("אני היחידה שגרה בניו יורק זמן רב כל כך ומעולם לא החלטתי נכון בענייני נדל"ן"), ומעדיפה לקרוא מאשר לעבוד, אבל צריך להתקיים ממשהו, מה גם שהיא אוהבת לקנות דברים. אז לא מפתיע שיוקר המחייה בעיר הסופר יקרה מטריד אותה. "ניסיתי לשכנע בת של חברה לחזור לניו יורק מלוס אנג'לס, והיא אמרה: 'אני רוצה לחזור, אבל לא אוכל להרשות לעצמי'. עניתי לה: 'איש לא יכול להרשות לעצמו לגור כאן, ועם זאת חיים בניו יורק שמונה מיליון איש. איך אנחנו עושים את זה? אנחנו לא יודעים! זו תעלומה. אין לנו מושג, אבל אנחנו עדיין כאן".
במערכת יחסים עם המכונית שלה - וזה מספיק
על אף הרושם הפסימי של אופיה, ליבוביץ מתוודה שהיא דווקא אוהבת ליהנות - היא נהנית מסרטים, ממסיבות, מלשוחח עם ילדים. עם זאת, באותו ריאיון התוודתה: "אני מעדיפה להיות בגפי. אני שונאת דומסטיות (ביתיות, א"ק). נראה לי שאחד ההישגים הגדולים של כל לסבית הוא האפשרות לחיות לבד כל החיים. כי נחשו מה? אני שונאת את חיי הבית. אני לא רוצה אף אחד/אחת אחר אצלי בבית, אם אני לא יודעת בדיוק מתי הוא/היא עוזב/ת. אף פעם לא גרתי עם מישהי! אף פעם לא יצא לי. אני אף פעם לא אעשה משהו כזה. אני לא רוצה, ואין לי שום עניין. אני לא אוהבת את הרעיון של חיים משותפים. אני לא אדם שחולק, שמתפשר ומתאים את עצמו, יש לי אפס יכולת או רצון - מערכת היחסים המונוגמית היחידה שהייתה לי הייתה עם המכונית שלי. עדיין יש לי את המכונית הזו - כן, את אותה אחת - והסיבה שהיא עוד אצלי היא שבניגוד לבני אדם, מהמכונית אני לא מתעייפת".
7 צפייה בגלריה
"בניגוד לבני אדם, מהמכונית אני לא מתעייפת". מתוך "פראן ליבוביץ: נגיד שזאת עיר"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
למרות כל השגותיה ועקיצותיה, ליבוביץ לא תעזוב את העיר שלטענתה אף פעם לא משעמם בה. "אנשים שואלים אותי: 'מה משאיר אותך בניו יורק?' או 'למה את עדיין כאן?'. כאילו טוב, אז לאיפה הייתם מציעים שאעבור?", אומרת ליבוביץ בסדרה. "לו הייתי יכולה לחשוב על מקום אחר, הייתי הולכת לשם. אז ניו יורק אומנם לא מה שהייתה פעם, אבל אני לא חושבת שייתנו לי לחיות במקום אחר. אם אלך לעיר אחרת, מועצת העיר תתכנס ותגיד לי: 'את לא יכולה להישאר, עלייך לעזוב'".
כשכל סיפור הקורונה ייגמר, ליבוביץ תשמח לחזור ולשבת במסעדה, להפסיק לפחד מהסביבה הפיזית וללכת בלי מסכה. "אני יודעת שכולם שונאים אותן בדיוק כמוני. זו גם אחת הסיבות שאני כל כך כועסת כשאני רואה אנשים שלא עוטים אותן, ואני רוצה לומר להם: 'נחשו מה? אף אחד לא אוהב לשים מסכה'. זה נורא לעטות מסכה, בעיקר אם יש לך משקפיים. זה סיוט כי בשנייה שאתה שם את המסכה אתה מתעוור. אשמח לא לעטות מסכה יותר, זה משהו שאני מחכה לו בקוצר רוח", היא אומרת. "אחד הדברים שאני הכי הכי מתגעגעת אליהם הוא המקריות. עד הסגר לא הבנתי עד כמה להיתקל באנשים במקרה היה חלק עיקרי בחיים שלי. יש מספר אנשים שאני רואה באורח קבע, כהכרח המציאות, אבל יש המון אנשים שאני מתגעגעת להיתקלות הקבועה בהם מבלי שקבענו להיפגש - אנשים שהייתי רואה במסיבות, במסעדות, בפתיחות של אירועים, בהקרנות, בגלריות ובמוזיאונים, ברחבי העיר או ברחוב. מבחינתי המקריות הזו היא עמוד תווך בחיי, ופתאום הוא נעלם - לפחות לתקופה הקרובה. אני מאוד מתגעגעת לזה".
