הקורונה הקפיאה את עולם התרבות. ובניגוד לתחומים אחרים, האילוץ – להימנע מלהכניס קהל צפוף לחללים סגורים – תקף עד עכשיו. את הקיפאון הזה צריך ואפשר למנף. זה הזמן לבדיקה עצמית של כל המוסכמות ודפוסי הפעילות המסורתיים בענף התרבות בארץ. צריך לערער עליהם, לבחון אותם מחדש. ולכן הניסיון להשיב הכול לנוהגי עידן הטרום-הקורונה, יהיה פספוס של הזדמנות כמעט היסטורית לרפורמות: רפורמה שתשיב את עולם התרבות ליעדיו המקוריים - לעשות אמנות לשמה ולא לשם השורה התחתונה במאזן; ולבחון מחדש את מערך היחסים שבין התמיכה הציבורית למוסדות המקבלים. כל זה אינו סותר את חובתה של המדינה לדאוג להישרדותם הכלכלית של אנשים שכל פרנסתם על הענף המוקפא. עד יעבור זעם.
מה צריכים לעשות מוסדות התרבות בתקופת הקורונה
ראשית – לא ניתן להכליל, שהרי אין דין תיאטרון או תזמורת עם אולמות ענק, כדין להקת מחול נטולת מבנה; ואין דין תפעול מוזיאון כדין הפקת פסטיבל אמנותי. אך המשותף לכולם הוא שמעבר לסוגיית ההישרדות הקיומית – כולם יכולים וצריכים לנצל את התקופה הזו לבדק בית ולעיתים לתפנית יסודית בצורת פעילותם.
למשל, הקורונה מונעת הגעה ארצה של יוצרים ואמנים מן העולם (זמרים ואנסמבלים מוזיקליים, תערוכות אמנות שיועדו למוזיאונים, יוצרים עצמאיים שהגיעו לפסטיבלים וכדומה). מכאן שגופים מקומיים, שעד כה נשענו רבות על יבוא תרבותי – בעיקר פסטיבלים, מוזיאונים, וחללי מופעים – צריכים לפתח כעת, ובמהירות, קו פעילות שלם שכולו מבוסס על היצירה המקומית. וזה לעצמו לא רק שאינו בעיה, אלא להיפך: האילוץ להתבסס על יצירה מקומית לבדה עשוי להוות מנוף דרמטי ממש להעצמת היוצרים והיצירה מקומית.
תארו לכם את פסטיבל ישראל – שעד כה נשען רובו ככולו על יבוא אמנותי – עולה על טהרת פעילותם של אמנים ישראלים בלבד מתחום המוזיקה, התיאטרון, הפרפורמנס והמחול (תוך שמירה על מדיניות החדשנית, פורצת הדרך לעיתים). תארו לכם את האופרה הישראלית מעלה הפקה על טהרת זמרים ישראלים בלבד, מעצבים ואנשי במה. או מוזיאון תל אביב שירים תערוכות שכולן מבוססות יצירה מקומית. כל זה עשוי להזרים לשדה האמנות והיצירה המקומית אנרגיה עצומה, שלא לדבר על משאבים ואפשרויות חשיפה לטובת יוצרים שעד כה נאלצו לקושש במות בדוחק.
3 צפייה בגלריה
במקום יוצרים מחו"ל, להתמקד ביצירה מקומית. מתוך התערוכה של ג'ף קונס במוזיאון תל אביב
(צילום: אלעד שריג)
דוגמה נוספת: מוסדות שהיו רגילים להציג את מרכולתם האמנותית באותו האופן, כבר שנים, נדרשים להמציא כעת, בשל אילוצי הקורונה, צורות פעילות יצירתיות ואחרות לגמרי. דוגמה נחמדה לכך נוכל לראות החודש בירושלים. "תיאטרון החאן" משיק שורה של הצגות לא באולם הסגור והצפוף, אלא באתרים פתוחים בעיר: "תהלה" (על פי ש"י עגנון) ברחבי שכונת ימין משה, כשהקהל ינוע בעקבות השחקנים בסמטאות התלולות של השכונה; "החולה המדומה" ותעלולי סקפן" (מאת מולייר) בגן הפעמון; ואת "הנשים העליזות מווינזור" (שיקספיר) בגיא בן הינום. "החאן" גם הפגין השבוע יצירתיות שיווקית, כששחקניו החלו לנוע בשכונות העיר - בשיטה דומה למשאיות הברסלבים המזמרים - מבשרים על הצגות הקיץ בחוצות.
בשורה התחתונה, מוסדות התרבות בעת הזו לא צריכים לשאוף לחזרה בהולה לשגרה, להיפך: עליהם להשתמש באילוצי התקופה כדי לבחון את עצמם מחדש ולהניע את עצמם למחוזות אמנותיים חדשים. עידן הקורונה אמור להזכיר להם שתכליתם אינה כמה שיותר הופעות וכמה שיותר מבקרים, אלא לעשות כמה שיותר אמנות חדשה ומחדשת. ולשם כך עליהם לנצל את התקופה הזו, נעדרת הפעילות, לסיעורי מוחות פנימיים (קבוצות אוצרים במוזיאונים; קבוצות של שחקנים ובמאים בתיאטראות) – שייבחנו היכן המוסד עומד, האם ראוי להמשיך בדרכם או שאולי יש ללכת לנתיבים אחרים, חדשים.
מה המדינה צריכה לעשות בתקופת הקורונה
ברור שהמדינה צריכה לסייע ככל יכולתה בשימור מוסדות התרבות. והיא אכן עושה זאת (ממשיכה בהקצאות התמיכה של השנה שעברה פלוס תוספת "הצלה"). אבל מעבר למובן מאליו הזה, המדינה יכולה לנצל את תקופת הקורונה לרפורמה כוללת של יחסיה עם מוסדות התרבות, ולרענון יסודי של הפרמטרים לתמיכה ציבורית בעשייה התרבותית בישראל. רב הפרמטרים הנוכחיים – שבהכללה גסה מתעדפים מוסדות על פי מדדים כמותיים כגון מספר רוכשי כרטיסים, מספר הצגות, מספר מבקרים בתערוכה – נדרשים לבחינה מחדש. והקורונה היא תקופה מעולה לעשות את בדק הבית הזה ולהבין לעומק את מקומה של התמיכה הציבורית בתפר שבין תרבות לאמנות ואמנות לבידור, ואת תפקיד מוסד האמנות בקהילה, מעבר להיותו ספק תוכן.
להלן כמה כיוונים אפשריים:
- לגבש פרמטרים איכותניים על חשבון מקצת המדדים הכמותיים. בעקבות זאת יוסט חלק מהתמיכה הציבורית במוסדות שמייצרים מוצרי תרבות מסחריים ומיינסטרימיים בלבד (פעילות ראויה לחלוטין כשלעצמה), לטובת גופים ויוצרים עצמאיים שמייצרים אמנות נטו שאין לה קיום בלא תמיכה ציבורית.
- נדרשת גם בחינה מחדש של הפרופורציה של הקצאת הכסף לקטגוריות הפעילות השונות. למשל – האם לא ראוי להגביר את התמיכה בעולם המחול הישראלי צנום-התמיכה שבשונה, למשל, מהתיאטרון גדוש-התמיכה, יש לו הישגים פנומנליים בסדר גודל בינלאומי?
- האם יש הצדקה להפקת מוצרי תרבות מסחריים – כגון למשל מחזות זמר פופולריים - בתיאטראות הציבוריים שרוב תקציבם בא מכסף ציבורי? מה גם שאת המופעים הללו יכלו להרים תיאטראות פרטיים בלא תמיכה ציבורית.
3 צפייה בגלריה
צריך לבחון את מיזוגם של תיאטרון "הבימה" עם תיאטרון "הקאמרי" וליצור גוף אחד חדש: "תיאטרון תל-אביב"
(צילום: יובל חן)
המדינה גם יכולה לנצל את תקופת הקורונה כדי לבחון מחדש את כלל מערך גופי התרבות ואולי לתבוע ממוסדות התרבות והרשויות העירוניות רפורמה מבנית גורפת. לדוגמה: לבחון האם יש באמת הצדקה להמשך קיומם הנבדל של כמה תיאטראות - הנהנים מתמיכה ציבורית רחבת ידיים - אך מייצרים מוצרים זהים לגמרי זה לזה (וכאמור, לעיתים, גם מסחריים צרופים). כך למשל ייתכן וצריך לבחון את מיזוגם של תיאטרון הבימה המדשדש כבר שנים עם תיאטרון הקאמרי וליצור גוף אחד חדש: "תיאטרון תל אביב". מבחינת עולם התרבות – לא באמת ייגרע דבר, שכן בהכללה גסה הם מפיקים מוצרי תיאטרון דומים. מבחינה כספית – ייחסך ממון רב שניתן להפנותו לאפיקי תרבות נזקקים הרבה יותר.
תקופת הקורנה נותנת למדינה הזדמנות לחשב מסלול מחדש בכמה היבטים הנוגעים ליחסיה עם עולם התרבות. בכיוון של התייעלות מצד אחד והעצמת היצירה האמנותית מצד שני תוך תיעדוף אמנות תרבותית (שהיא לעולם נזקקת באמת) על פני אמנות פופולרית ומסחרית.
