לא כך חברי פינק פלויד הנותרים דמיינו שייראו חגיגות ה-50 לאלבום המופת שלהם, The Dark Side of the Moon. במקום לשוב ולדון בחשיבות האלבום שיצא ב-1 במרץ 1973, פרץ את גבולות הפרוג והפך לרב-מכר היסטרי ולציון דרך חשוב בתרבות הפופולרית של המחצית השנייה של המאה ה-20, מזה קרוב לחודש שאמצעי התקשורת - וממש לא רק בישראל - עוסקים בפאזה הנוכחית של הסכסוך ארוך השנים המתנהל בין רוג'ר ווטרס לבין דיוויד גילמור.
הריב בין הבסיסט, כותב הטקסטים של הלהקה, והמנהיג שלה במרבית שנות פעילותה החשובות, לבין הגיטריסט שירש בהמשך את מקומו ליד ההגה לאחר שווטרס נבעט ממנה, נמשך קרוב ל-40 שנה. היריבות בין שני אלו תפרנס את העוסקים במורשת הפינק פלוידית גם בעתיד לבוא. או לכל הפחות בכל פעם שאלבום חשוב שלהם יחגוג יום הולדת עגול.
לכתבות נוספות בנושא פינק פלויד:
עכשיו שני כוכבי הרוק המבוגרים והמאוד-מאוד עשירים האלו רבים בגלל הפלישה הרוסית לאוקראינה. גילמור נקט עמדה חד-משמעית מהרגע שפוטין הורה לחייליו לנוע בכל הכוח מערבה. הוא הקליט שיר שהכנסותיו הוקדשו לעזרת הניצולים והפליטים האוקראינים, והוסיף את הדגל הצהוב-כחול של המדינה המותקפת לתמונת הפרופיל שלו ברשתות החברתיות. ווטרס לעומתו, מיהר לצדד בצאר הרוסי, והאשים את ארצות הברית בערך בכל פשע מערבי שהתרחש מאז תום מלחמת העולם השנייה. ייתכן שבכל נושא שאחד מהם יבחר צד, השני יצדד באופן אוטומטי בעמדה ההפוכה, גם אם השאלה תהיה היכן עדיף לשבת במטוס נוסעים - ליד החלון או צמוד למעבר.
ווטרס מנהל יחסי אהבה-שנאה עם המערב לא מהיום; הוא מרבה לתקוף אותו, תוך שהוא מתפרנס ממנו בהנאה. הצביעות שלו נשמרת גם ביחסו לישראל. אשתו של גילמור, הסופרת פולי סמסון, צייצה לא מזמן שווטרס הוא אנטישמי, ובעלה הדהד את דבריה. אך לא בטוח שכל ביקורת פרועה שלו על ישראל - וברוך השם האיש נכנס בנו דרך קבע - נובעת משנאת יהודים טהורה. ואגב ישראל, ווטרס דווקא הופיע כאן, ואפילו סיפק מופע חד-פעמי מרהיב לרבבות ישראלים שבמהלכו ביצע את האלבום The Dark Side of the Moon - שגם הוא עוסק בדרך החיים המערבית, בעוד גילמור עדיין לא דרך אצלנו.
טרלול פרוגרסיבי או מחווה אותנטית?
נניח לוויכוחים שבין שני הניצים ונשוב לחגיגות היובל לאלבום המיתולוגי של פינק פלויד, שנוצר כשהם עוד עבדו יחד. לקראת סוף החודש תצא מהדורה חדשה של האלבום, עם צליל משופר כמובן. מהדורות כאלו יצאו גם בימי הולדת עגולים לפני 10 ו-20 שנה, אך הפעם יש חידוש נוסף - אלבום המתעד הופעה של הלהקה באצטדיון וומבלי בלונדון מ-1974, שבו היא מבצעת את כל שירי האלבום האולפני על הבמה. ווטרס, שכאמור לא לוקח חלק בחגיגות האלו, הצהיר לאחרונה שהוא הקליט גרסה חדשה משלו לאלבום המדובר (אבל בלי הגיטרות של גילמור והקלידים של ריצ'ארד רייט, לדבריו), והוא אף מתכנן לצאת באביב הקרוב לטור שיתמקד באלבום. לא מזמן הוא הקליט מחדש כמה מהשירים של פינק פלויד, תוך שהוא מנקה מהם את התרומה הכלית של חבריו ללהקה (העיף למשל את סולו הגיטרה האייקוני של גילמור מ-Comfortably Numb). אם זו הרוח שצפויה לנשב גם בפרשנות המחודשת שלו ל-The Dark Side of the Moon, אפשר לוותר מראש על התענוג.
אך גם בלי רעשי הרקע שווטרס נהנה לייצר, הפסטיבל הפינק פלוידי הנוכחי נפתח בטונים מעט צורמים. כשהלהקה הכריזה לפני מספר חודשים על פתיחת שנת היובל לאלבום הכי גדול שלהם, הם חשפו את הלוגו החדש שעוצב לרגל האירוע. במקום המנסרה שהופיעה על עטיפת התקליט שעיצב הסטודיו הלונדוני היפנוסיס שבראשו עמד המעצב הגרפי סטורם ת'ורג'רסון (שיצר בחייו עטיפות לאלבומי רוק איקונים נוספים בהם לד זפלין, ווינגס, ג'נסיס ופיטר גבריאל), הופיע כעת משולש לבן על רקע שחור עם המספר 50. בתוך ספרת האפס הופיעה קשת צבעים שיצאה מצדה הימני של הפריזמה המקורית, רק שכעת הם הזכירו לכמה גולשים זועמים ברשת את דגל הגאווה. מכאן ועד לרגע שבו ביטויים כטרלול פרוגרסיבי והומופוביה יזרקו לאוויר, המרחק היה קצר. מכיוון שווטרס אמר בעבר שאחד מהשירים באלבום (Brain Damage, שנכתב על סיד בארט) עסק בזכות להיות שונה, ייתכן שבאמת הייתה כאן מחווה אותנטית לקהילה הגאה. אך מסתבר שכמעט שום דבר שפינק פלויד מנסה לעשות בשנים האחרונות לא עובר לה באופן חלק.
אבל פעם הם החליקו נהדר ביחד. בטח ב-1973 שבזמן שהלהקה כתבה את היצירה הכי גדולה שלה. מאז השתנו כמה דברים במוזיקה (בועלם), וכבר לא כותבים אלבומים כמו The Dark Side of the Moon, ואף הרכב או אמן שפועל היום לא יכול אפילו להתחיל לפנטז על מכירות של למעלה מ-45 מיליון עותקים מאלבום בודד, כזה שגם בילה לא פחות מ-969 שבועות במצעד המכירות של הבילבורד. אבל המוזיקה של הפלוידים, היא לא רק נחלתם של אלו שביססו את טעמם המוזיקלי בתור הזהב של הרוק המתקדם. אחד מרגעי השיא באלבום הקונספט המרהיב הזה - The Great Gig in the Sky, שאותו שרה הזמרת קלייר טורי (היא סיימה את ההקלטה תוך שלוש שעות ואז נאבקה במשך שנים רבות עד שזכתה לקרדיט המוצדק על תרומתה לשיר. בזמנו אגב, היא קיבלה עליו 30 ליש"ט וזוג כרטיסים להופעה של הלהקה) הפך לא מזמן ללהיט ויראלי בטיקטוק, וכנראה חשף לא מעט קהל צעיר ליצירות של הלהקה.
תוסיפו לכך את העובדה שהמנסרה המקורית ממשיכה לככב על טי-שרטים וסניקרס שבני נוער קונים היום בהתלהבות, ותבינו לבד שהאלבום הזה עדיין חי וקיים. עכשיו זהו כבר הדור השלישי של המאזינים שגדלים על עשרת הקטעים שמרכיבים את אחד מרגעי השיא של הרוק - מתקדם וקלאסי כאחד. גם הצעירים שגילו בשנים האחרונות את עולם תקליטי הוויניל, שמחים לשים יד על עותק חדש מהאלבום שההורים ואפילו הסבים שלהם אהבו לשמוע פעם. ולראייה, האלבום הזה של פינק פלויד ניצב במקום ה-11 והמכובד ברשימת האלבומים הכי נמכרים בוויניל ב-2022, הישג לא רע בכלל לתקליט בן 50 (והנתונים האלה הגיעו לפני המהדורה החדשה שתצא בסוף החודש).
תרומה מרובעת ומכרעת של כל אחד מחברי הלהקה
אז איך אלבום קונספט שביקש לעסוק לפני חצי מאה במחזור חייו של אדם, תוך שהוא מנסה לפרק לגורמים מושגים כמו הנורמות החברתיות המשעבדות את הפרט, בהן הרדיפה אחר הכסף, מלחמה, דת ושגעון וגם הזמן החולף, נותר רלוונטי באוזני כה רבים גם בימינו? התשובה הקצרה היא שזהו פשוט אלבום ענק. התשובה המעט יותר ארוכה, נעוצה באופן שבו ארבעת חברי הלהקה יצרו את האלבום הזה. ובניגוד לדעתו של ווטרס היום, זהו בהחלט היה מאמץ משותף. The Dark Side of the Moon הוא לא רק האלבום הכי מצליח (וגם הכי מוצלח) של פינק פלויד, אלא גם היצירה היחידה שלהם שבה לכל אחד מארבעה הצלעות שהרכיבו את הלהקה הייתה תרומה מכרעת להישג האמנותי-מוזיקלי שהוא האלבום הזה. להם ולאורחים הרבים שגויסו לטובת המשימה. ובמובן מסוים גם למייסד ההרכב, סיד בארט, שרוחו השפיעה על האלבום.
מבחינת מכירות פינק פלויד היא ככל הנראה להקת הרוק מתקדם הכי מצליחה ועשירה בהיסטוריה. מבחינה מוזיקלית גרידא, היא דווקא בחרה בגישה מעט שונה מהמקובל אז בז'אנר, בטח בהשוואה ללהקות כמו ג'נסיס או יס, שהיו אז בשיאן הפרוגרסיבי. למרות ש-The Dark Side of the Moon הוא אלבום קונספט שבו אין הפרדה בין הקטעים המוזיקליים, פינק פלויד היטיבו לבנות את המתח שהוא מייצר בהדרגה, ובכך תרמו להעצמת התחושות שהיצירה המעגלית שלהם, שמסתיימת בדיוק באות והאופן שבו היא נפתחת - עם פעימות לב, מייצרת מתח אצל כל שמתיישב להאזין לאלבום בפעם הראשונה, או בפעם ה-200.
בניגוד להרכבי פרוג אחרים ששאבו השראה ממוזיקה קלאסית, ג'אז או פולק בריטי, ושילבו באלבומים שלהם כלי נגינה לא רוקיים כמו חליל, פינק פלויד של 1973 בחרה בשירים בעלי מבנה קצר יחסית, והשתמשה במכפילי כוח שכבר הוכיחו את עצמם ברוק המיינסטרים של הימים ההם: קולות ליווי נשיים, סקסופון (דיק פרי ב-Money) וכמובן סולו גיטרה אייקוני מבוסס סולם בלוזי (גילמור באותו השיר). לא בכדי, Money היה אחד משני הסינגלים שנועדו לקדם את האלבום, למרות אורכו - שש דקות ו-22 שניות. הסינגל השני, Us and Them, היה ארוך אפילו יותר (שבע דקות ו-49 שניות), אבל כנראה שבסבנטיז היה לאנשים הרבה יותר זמן להאזין למוזיקה.
כל ארבעת החברים בפינק פלויד של אז היו מוזיקאים טובים ומוכשרים. למעט גילמור (שמציג שיא נוסף באלבום גם בסולו שלו ב-Time), אף אחד משלושת האחרים לא היה נגן-על על מלא. אלא שבניגוד לווירטואוזיות שאפיינה חברים בלהקות רוק מתקדם אחרות באותם ימים, המינימליזם הטכני היחסי של פינק פלויד דווקא שיחק לטובתה. למעשה, הוא הצליח לקרב לחיקה מאזינים רבים שלא חיפשו פרשנות חדשנית למוזיקה קלאסית עם גיטרות חשמליות וקלאסיות ומגדלי סינתיסייזרים. בראיון שהעניק פעם ווטרס על יצירת האלבום, הוא אמר בציניות מסוימת, שהמטרה של פינק פלויד של תחילת הסבנטיז הייתה להפוך את חבריה לעשירים ומפורסמים, והם עשו זאת דווקא באמצעות אלבום שאחד מרגעי השיא שלו מותח ביקורת על השתעבדות האדם לכסף. זו לא תהיה הפעם האחרונה שהאירוניה תגיע לביקור אצל פינק פלויד.
4 צפייה בגלריה
ייתכן שבכל נושא שאחד מהם יבחר צד, השני יצדד באופן אוטומטי בעמדה ההפוכה. מימין: דייויד גילמור, רוג'ר ווטרס
(צילום: gettyimages)
ווטרס אומנם כתב את כל הטקסטים פה, וברגע נדיר של נדיבות העניק למייסון קרדיט על כתיבת הלחן לקטע הקצר הפותח את האלבום (Speak to Me), אך נגינת הבס שלו לאורך מרבית האלבום היא די מינורית. החבר שבאמת זורח כאן כנגן הוא גילמור, שהפך בעקבות האלבום הזה לאחד מהגיטריסטים הגדולים והאהובים בתולדות הרוק. לצידו היו אלו הקלידים של רייט וגם קולות הרקע שהוא סיפק פה ושם לאורך האלבום לגילמור ששר את מרבית השירים, והעשירו את העומק הצלילי. השימוש של רייט במכשיר הסיקוונסר הדי מוגבל שניצב אז באולפני אבי רואד בלונדון בכמה קטעים באלבום, היה גם מעין מבוא למוזיקה האלקטרונית. הצלילים שרייט הפיק מסט הקלידים שלו השתלבו נהדר עם המוזיקה הקונקרטית שטכנאי הסאונד אלן פרנסוס (כן, ההוא מאלן פרסונס פרוג'קט) הוסיף לאלבום – כמו למשל צלצולי השעונים שהקולטו בחנות עתיקות ב-Time או המטבעות המצלצלים והקופות הרושמות ב-Money.
פרסונס והמפיק כריס תומס, שחתום על המיקסים באלבום, דאגו שההקלטה תהיה מדויקת ומרשימה, אך הם גם הקפידו שהיא תישאר מספיק אוורירית כדי שהמאזין הממוצע יוכל להקשיב ולהתפעל מהמניפסט החברתי-אנושי הישיר שווטרס ניסח כאן. מכיוון שהיה חשוב ללהקה - ובוודאי לכותב הטקסטים שלה - שאנשים יקשיבו הפעם גם למילים ולא רק יתפעלו מהמוזיקה, זו הייתה הפעם הראשונה שבאלבום של פינק פלויד הודפסו המילים, במקרה הזה - בתוך העטיפה הפנימית הנפתחת של התקליט. למרות שיש משהו מעט פשטני באופן שבו ווטרס מנסח את ההיגדים שלו על העולם, כמין צודק מוחלט שמבין טוב יותר מכולם מהי הדרך הנכונה לחיות, The Dark Side of the Moon הוא בדיוק אחת מיצירות התרבות האייקוניות שילדים בני 15-17 שמחים לחזור ולאמץ כדי להיות מיוחדים, בדיוק כמו צפייה ב"תפוז מכני" או קריאת "התפסן בשדה השיפון" ואת הספרים של איין ראנד.
פינק פלויד עבדו על האלבום הזה במשך למעלה משנה. באופן סימבולי, הם שרו על הצד האפל של הירח פחות או יותר באותה התקופה שבה האמריקאים החליטו להקפיא את תוכנית אפולו שלהם. Us and Them אומנם נכתב כבר ב-1969, אך יתר השירים נוסו וגובשו במהלך סיבוב ההופעות של הלהקה שנפתח בינואר 1972. חלק מהשירים שנחשפו בהדרגה במהלך שנת 1972 בפני הקהל זכו לשמות שונים מאלו שהופיעו לבסוף באלבום, אך מרבית החומרים נותרו כמעט ללא שינוי עד לרגע שבו הלהקה סיימה להקליט אותם באולפני אבי רואוד בינואר 1973. התגובות שהלהקה קיבלה במהלך הסיבוב אותתו להם שהם בהחלט בכיוון הנכון. אבל אפילו בחלומות הכי וורודים שלהם, חברי פינק פלויד, שהיו עד אז בסך הכול עוד הרכב פרוג מסקרן שמחפש את דרכו ומבקש לזכות בהכרה, לא יכלו לדמיין הצלחה מסחרית רחבת היקף שכזאת.
ההשקעה ביצירת והקלטת האלבום הייתה עצומה, אך לרשות פינק פלויד של 1973 עמדו כל האמצעים הטכניים וגם אנשי המקצוע הטובים ביותר בתעשייה, שהתגייסו על מנת להשלים את הפרויקט הגרנדיוזי הזה. לא מעט אנשים הסתובבו סביב הלהקה באולפן ובמהלך סיבוב ההופעות ההוא, וחלקם גם הוקלטו באלבום, מתוך רצון לשלב "אנשים אמיתיים" ביצירה העוסקת במהות האדם. החיבור בין קולות העולם שבחוץ לבין אלו שהופקו באולפן היה ונותר מושלם.
גם The Dark Side of the Moon נשאר אלבום רוק מושלם, גם 50 שנה לאחר שיצא לראשונה. הוא עדיין הישג מוזיקלי מזהיר שנוצר בתור הזהב של הסטריאו, ולא בכדי הוא תפקד במשך שנים כאחד מהאלבומים שנועדו לבדוק מה מערכת שמע טובה באמת מסוגלת לעשות. גם באוזניות שתחברו בימים אלה לטלפון הסלולרי שלכם הוא יישמע טוב, בדיוק כמו בימים שבהם שינה את עולם המוזיקה לפני חמישה עשורים, וכשהאיש שכתב אותו עוד לא היה בצד האפל.
