על פניו ל"גוף שלישי", שעלתה אתמול (ב') בקשת, יש את כל מה שצריך כדי להפוך לדרמה מצוינת. יהודה לוי ורותם סלע, שני שחקנים מצוינים שהם גם ידוענים סוג א' ומגנטי-קהל, משחקים בה בתפקידים הראשיים יחד עם שחקנית מצוינת אחרת, גל מלכה (חגו, החיילת הסוררת מ"המפקדת"). יצרו אותה דרור משעני ("תיק נעדר") ושירה חדד, צמד יוצרים ואנשי ספר שברזומה שלהם שתי סדרות שזכו להפקה בחו"ל ("חכמת ההמונים" ו"Preso No. 1") יחד עם הצלע השלישית, שי קפון בכיסא הבמאי ("התסריטאי", "מטומטמת"). תוסיפו לזה נושא נפיץ שפוטנציאל הדרמה שלו במדינה כמו ישראל הוא אינסופי כמעט – בני זוג שלא מצליחים להיכנס להריון ומחליטים להיעזר בפונדקאית. מערכת היחסים ביניהם ובינה, שמלכתחילה היא מערכת טעונה ואינה שוויונית, מוקצנת על ידי תנאי הפתיחה של כל אחד מהצדדים.
מתוך "גוף שלישי"
(באדיבות קשת)
אלי ועידו (סלע ולוי) הם זוג נשוי בשנות השלושים המאוחרות לחייהם, שבלית ברירה מוותרים על טיפולי ההפריה הכושלים ומבקשים את סיועה של חן (מלכה), שתשמש להם כאם פונדקאית. שניהם בעלי קריירה מצליחה בתחומם – היא עורכת ספרות והוא עורך דין - ומתנהלים בסביבה משפחתית תומכת יחסית, כלומר פריווילגים. רצה הגורל והפונדקאית ששודכה להם היא אם קשת יום לילד בן עשר שאבא שלו (איתי תורג'מן) שחרר את עצמו ממחויבויות הוריות במשך רוב שנות חייו של הצאצא, אבל עכשיו נזכר שהוא בעצם מעוניין לקחת חלק בחוויה ונאבק עם האקסית שלו על משמורת. הפונדקאית שמתקשה להתפרנס מעבודות מזדמנות מתגוררת עם הבן אצל אבא שלה (מוריס כהן), שממילא לא עושה לה חיים קלים, עד שבעקבות מפגש מקרי היא מחליטה שפונדקאות היא מקור ההכנסה האופטימלי עבורה, שיאפשר לה למצוא דירה משלה ולכלכל את התא המשפחתי הקטנטן והשביר שלה.
עוד ביקורות טלוויזיה:
"גוף שלישי" מסמנת וי על כל הסוגיות המתבקשות במסע הזה. הכאבים על היעדר היכולת "לעשות סקס באיזה כפר באומבריה ושיצא לנו מזה ילד". על השחיקה הזוגית הבלתי נמנעת ועל מערך היחסים המוזר בין בני זוג ואישה שאמורה לשאת את ילדם, עד כמה הם רשאים להתערב לה בחיים, מה הם יכולים לבקש ואיפה היא רשאית להציב את הגבול. לכל זה מתווספים הבדלי המעמד הסוציו-אקונומי בין שני הצדדים, במקרה הזה. חן זקוקה לכסף ולקשרים של אלי ועידו כדי לנצח את חייה העגומים, והחלטה לשמש כפונדקאית שאינה מגובה בציר חזק ובהערכה עצמית יציבה היא מלכודת של טלטלות נפשיות. או כמו שהגדירו את זה היוצרים, הסדרה עוסקת ב"דינמיקות הכוח המתעתעות בין העשירים לעניים, בין הנותנים לבין הלוקחים", שלא לומר ישראל הראשונה והשנייה.
לפחות על פי שלושת הפרקים (מתוך שמונה) שנשלחו לביקורת, "גוף שלישי" היא לא סדרה גרועה. לגמרי לא. לפעמים הבעיה כולה טמונה דווקא בציפיות, ו"גוף שלישי" משתייכת לעדות הדרמה שכמו שאומרים באספת הורים - הייתם מצפים מהן ליותר. היא מדשדשת לה באיטיות יחסית דרך תחנות עלילה צפויות (הקלאש הראשוני בין אלי לחן, שעלול להוביל לסיום השותפות עוד לפני שהתחילה, נפתר בשיחה אינטימית בשירותים. היחסים בינה לבין תומר חמו, ליאור רז, הסלב שהיא אמורה לסייע לו לכתוב את הביוגרפיה שלו הולכים ומתפלרטטים), והדיאלוגים בין הדמויות לא תמיד הגיוניים ולפעמים מאולצים בהקשר של הסיטואציה שהם ממוקמים בה.
אבל למרות כל אלה, "גוף שלישי", שנבחרה להקרנת בכורה בפסטיבל סיריס מאניה בחודש הבא וגם בקשת מפנקים אותה עם שתי פרסומות זהב לאורך כל פרק במקום הפסקת הפרסומות המוכרת, היא דרמה לא רעה, בעיקר הודות למשחק המצוין של כל המלוהקים. רותם סלע מצליחה להעביר היטב את התסכול (שלצערי מוכר לי מגוף ראשון) ואת תחושת הפגימות שנלווית לניסיונות טבעיים וכושלים להפוך לאם. יהודה לוי מתמרן היטב בין הבעל הנוח והמרצה שמכבה שריפות ובין הרגעים הבודדים שבהם הוא רואה את המחיר שהוא עצמו משלם, לא פעם בהבעות או במבטים אם הטקסט לא משרת את המטרה. "בגוף שלישי" הייתה יכולה להיות קצת יותר, בעיקר בגזרת הדיאלוגים, אבל היא בהחלט שווה צפייה ומרגשת בדרכה, והערך המוחלט שלה ביקום הטלוויזיוני שבו אנחנו נמצאים, כשערוץ ציבורי עומד בפני סכנת סגירה ודרמות הן לא בדיוק הבוננזה של הטלוויזיה המסחרית, בהחלט לא מובן מאליו.
