מודי בר-און היה אדם אהוב. אנשים שלא הכירו אותו אהבו אותו, אנשים שהכירו אותו אהבו אותו עוד יותר. אהבו את מודי כי כל חייו, מימי הסטנד־אפ שלו ועד השידור האחרון בערוץ הספורט, הוא לא עשה דבר מהדברים שאנשים עושים כדי שיאהבו אותם - הוא לא שינה את השפה שלו או את הגמגום שלו כשחיפש את המילה הנכונה או את המצלמה הנכונה, לא את השיער ולא את הלבוש. וכל אחד קלט מיד, דרך המסך או בחיים, שלפניו עומד איש שאין לו תחפושת ואין לו פוזה, אדם במלואו. אין דבר שמעורר אהבה יותר מזה.
מודי אמר לי הרבה פעמים שהוא "איש של 50 מילה". זה לא נכון, כמובן, כי הוא כתב לחמישייה הקאמרית כמה מהטקסטים הכי מצחיקים בעברית, ואנשים מצטטים אותו מדי יום בלי לדעת שזה הוא. הוא כתב את קטעי ההגשה וההרהור הנפלאים לסדרות התעודה שעשה עם ענת זלצר, ואת ההובלות לשידור החד־פעמיות לשידורי ליגת האלופות, אותם יצר בדמותו. וזה נכון להפליא, כי מודי ידע שבסוף, כל מה שאתה רוצה להגיד מתנקז לכמה מילים מזוקקות, שהוא עמל עליהן וליטש אותן במוסר עבודה שאין כמוהו, ואחר כך הגיש אותן כאילו חשב עליהן רק עכשיו.
ב"כטוב בעיניכם" של שייקספיר, מחזה שיש בו שתי דמויות שהן מודי בר-און - אבן בוחן המצחיק וז'אק המלנכולי - אומר הראשון ש"הטיפש חושב שהוא חכם, אבל החכם יודע שהוא טיפש". בכל מה שעשה, מודי שיתף אותנו בגורל האנושי האחד הזה, באופן שכל אחד יכול היה להזדהות איתו ואי אפשר היה שלא לאהוב.
מודי בר-און מתוך "שיעור מולדת"
(באדיבות HOT8)
למופע הסטנדאפ שלו הוא קרא "מודי בלוז". זה שם נפלא, כי כשמודי העלה אותו המודי בלוז כבר היו להקת עבר, וכי מודי היה מצחיק נורא ותמיד קצת עצוב, כמו החיים. הוא היה שייך מאוד לזמן ולמקום בהם גדל, הפריפריה של חיפה בשנות ה-60, ומלחמת לבנון הראשונה וחסרת התהילה של דורנו. הוא זיקק מכל זה ישראליות ללא נוסטלגיה, מהורהרת וחכמה ומודעת, ששרדה ושיגשגה ונגעה בלבבות גם בעידן הצווחנות הטוויטרית, ואיפה נישא אותה עכשיו בלעדיו.
