הרברט צוקורס הגיע לברזיל כשהוא נושא עליו קופת שרצים ענקית. מי שזכה בעבר לאהדה רבה במולדתו לטביה בגלל ביצועיו כטייס הפך בזמן מלחמת העולם השנייה לרוצח מתועב וסאדיסטי במיוחד. הוא כונה "התליין מריגה" בגלל הזוועות שביצע ביהודי העיר, בהן למשל שריפה של בית כנסת על כל יושביו הנעולים במקום. כשהצליח אחרי המלחמה להימלט למדינה הדרום-אמריקאית, צוקורס חשב שיוכל לפתוח כעת בחיים חדשים מבלי לתת את הדין על פשעיו. במשך 20 שנה הוא חי חיים שלווים למדי והחזיק בעסק להשכרת סירות לתיירים. הכול השתנה כשפגש ביוסף (יוסק'ה) יריב.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
יריב עמד באותן שנים בראש יחידת "קיסריה", האגף למבצעים מיוחדים של המוסד. בשנות ה-50 החליט המוסד לבוא בחשבון עם פושעי מלחמה נאצים. הוא גיבש רשימה של פושעי מלחמה שעימם היה מעוניין במיוחד למצות את הדין. צוקורס היה אחד מאותם פושעים.
יריב אומנם החזיק בתפקיד פיקודי, אבל לא ויתר על ההזדמנות לבצע במו ידיו את מה שמדינת ישראל הצעירה ראתה כצו מצפונו של העם היהודי כולו - הוצאה להורג של פושעים נאצים. יריב יזם, ארגן וניהל מבצע חובק עולם שכל מטרתו הייתה חיסולו של צוקורס. במרכז המבצע עמדו פיתיון אנושי דובר גרמנית, סיפורי כיסוי, חברות קש, תעודות מזויפות ומצגי שווא. שנה שלמה נמשך המבצע הזה, קרב מוחות מתוחכם, ששיאו כשצוקורס נכנס לדירה שנשכרה במיוחד לצורך החיסול במונטווידאו בירת אורוגוואי, שם המתינו לו אנשי המוסד. שם הוא פגש, פנים אל פנים, את יריב. כשהבין את מצבו צוקורס עוד ניסה להתנגד, נשך את אצבעו של יריב וכמעט שקטע אותה. זה לא עזר לו. שני כדורים שנורו לראשו סיימו את חייו של רוצח ההמונים האכזר.
גופתו של צוקורס בן ה-64 נמצאה בתוך ארגז עץ. לגופה הוצמד פתק ועליו רשימת הפשעים שביצע בלטביה. על הפתק היה חתום ארגון בשם "לעולם לא נוכל לשכוח". החשד המיידי היה כי מדובר בפעולת נקם שישראל עמדה מאחוריה. בתקשורת פורסמו שמות של חשודים, אך עד מהרה התברר כי מדובר בזהויות לא אמיתיות שהמחסלים אימצו באמצעות דרכונים מזויפים. זמן קצר אחר כך אישרה משטרת אורוגוואי כי האנשים שחיסלו את צוקורס כבר מזמן עזבו את המדינה. המשטרה צדקה. יריב ואנשיו אכן שבו בהצלחה לבתיהם בישראל מבלי שנתפסו.
סיפורו המדהים של יריב ושל יחידת "קיסריה" כולה תועדו ל"דע את היריב", סרט דוקומנטרי בן שני חלקים של הבמאי ירין קימור, ששודר בשבוע שעבר ב-HOT8 וזמין לצפייה ב-HOT VOD. את דמותו של יריב צריך היה יוצר הסרט לפענח באמצעות האנשים שהכירו אותו, שכן יריב עצמו נפטר עוד ב-1998, כשהיה בן 75. "קשה לעשות סרט כזה כשאין לך את הגיבור", מודה קימור, "אבל דרך הסיפורים של אלו שהכירו אותו התגבשה הדמות". קימור הספיק לראיין ולצלם לסרט דמויות מעולמו של יריב שנפטרו מאז כמו אשתו זהבה יריב, ראש המוסד לשעבר רפי איתן, המשורר חיים גורי שהיה חבר קרוב של יריב ואיש הפלמ"ח אברהם דר. "היו כאלה שרצו לשתף פעולה, בגלל שלעת זקנתם הם רוצים הכרה במעשיהם ורוצים גם לתת הכרה ליוסק'ה ברמה החברית. חלק מהם היו מאוד קרובים אליו", מספר קימור.
יחידת "קיסריה", כך מתברר לאורך הסרט מהעדויות של אנשי הצללים הקשישים, מתגלה כאחת הנועזות והמתוחכמות בשירותי הביטחון הישראלייים. מלבד חיסול של פושעים נאצים מספרים המרואיינים על פיגועים שבוצעו מעבר לים, על אורניום שגנבו לשימוש הכור הגרעיני בדימונה, על מעטפות נפץ שנשלחו למדענים במצרים ועוד כהנה והנה מבצעים, מהמעט שניתן לספר עליו היום.
כדי לשמור על איפול ביטחוני ולקבל את האור הירוק מהצנזורה הצבאית לפרויקט, קימור היה זקוק לעיתים לתחכום. קחו לדוגמה את הניסיון לחיסול אלויס ברונר, מעוזריו הבכירים של אדולף אייכמן ואדם שסייע לגירושם של יהודים רבים למחנות השמדה. "ראיינתי את רפי איתן בנושא, אסור היה אז להגיד שישראל שלחה את מכתבי הנפץ לברונר. כששאלתי את איתן מי שלח את המעטפות, הוא ענה בקריצה: 'אני בטוח שזה לא השירות הבולאי'. בלי להגיד כלום הציבור קיבל את שלו, ועוד עם הומור ושנינות, והצנזורה אישרה את זה".
"יצאתי לפרויקט הזה בניסיון להתחקות אחר תשובה לשאלה אם המוסד הוא באמת ארגון הביון הטוב בעולם או שזאת רק סיסמה, ואם כן, מהם המרכיבים שהופכים אותו לכזה", מעיד על עצמו קימור. "מצאתי כמה מרכיבים כאלה. קודם כל, זהו ארגון הביון היחיד שהוא לא רק שליח של מדינה אלא של עם ולאום. לראיה, ההגנה שלו על יהודים ברחבי העולם. דבר שני שייחודי למוסד הוא היחס של הארגון לכישלון. כחלק מהחופש המחשבתי שהארגון הזה מיוחד בו, אם מישהו נכשל יחבקו את הכישלון שלו - כי אין סתירה בין כישלון לבין מצוינות אלא להיפך, מי שלא מפחד להיכשל מעז יותר. מי שמפחד עלול לעשות בדיוק את מה שהאויב מצפה ממנו לעשות. הכישלון הוא עוד שלב בדרך להצלחה.
"דבר נוסף שייחודי הוא שהמפקד, ראש המוסד או כל בכיר ברמה של יוסק'ה, נמצא בשטח. זה כמו שהרמטכ"ל יֵצא עם אלוף פיקוד צפון ועם עוד שלושה חיילים למבצע. דבר אחרון הוא ההבחנה בין מפקד למצביא. הם לקחו מסיירת מטכ"ל את האבחנה הזאת. יש מפקד שטח, מפקד מבצעי, ומעליו יש מפקד שיש לו ראיית-על. לכאורה מדובר בחיכוך מבני שיוצר בעיית אגו, אבל למעשה זה לא כך, אלא שיש מישהו שרואה את ההיבטים השונים ויכול לתכלל, מבלי לפגוע במפקדים שבשטח. איך אמר לי פעם ראש מוסד? 'הרבה יותר קשה לעצור סוסים מאשר לדרבן אותם'. הסוסים הדוהרים רוצים להמשיך לדהור. תפקיד ראש המוסד הוא לפעמים לעצור את הסוסים הדוהרים – וזה הרבה יותר קשה".
יוסק'ה יריב היה בדיוק אחד שכזה שידע לשלב את כל הערכים הללו שקימור מדבר עליהם. הוא היה מהראשונים שהפכו את המוסד לטוב בעולם בתחומו. הסרט משרטט אותו כמפקד כל-יכול, אמיץ, נועז, יצירתי ומתוחכם. אדם שידע להישאר בין הצללים ולשמור על המבצעים הסודיים חובקי העולם בשקט בשקט, אך מנגד גם נמשך לבוהמה הישראלית, ניהל קשר קרוב עם שלישיית "הגשש החיוור" וחיפש להתחכך באליטה, בקצה הפירמידה של הידע, החוכמה והכישרון, של מי שבילו את חייהם בקדמת הבמה. זאת הייתה כנראה הדרך שלו ''לפלרטט עם תהילה מוארת של אחרים בלי להידבק בה", כפי שמתאר קימור בסרט. "הוא היה סוג של אינטלקטואל", מספר עליו בסרט גברי בנאי, "הוא הבין את השפה שלנו ואת הראש שלנו".
יריב היה בעל יכולת יוצאת דופן לחשיבה מחוץ לקופסה. היכולת הזו היא שכנראה אפשרה את הוצאתם לפועל של כמה מהמבצעים היצירתיים ושוברי השוויון במלחמות ישראל. ליריב היה חלק חשוב בתפנית של מלחמת יום העצמאות. במרץ 1948, כשמצבה של ישראל נראה כמעט אבוד ללא נשק ותחמושת, יריב וחבריו מהפלמ"ח מצאו דרכים לעקוף את הסגר הימי שהטילו הבריטים על חופי ישראל ולהשיג נשק צ'כי. הרעיון של יריב היה להסליק את הנשק בתוך מכונות חקלאיות באונייה "נורה" ולהסוותו כמטען לגיטימי. בזכות יריב, לראשונה, לכל חייל היה נשק אישי. בסרט אף נשמע ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון טוען כי לדעתו הנשק הצ'כי היה זה שהציל את ישראל: "בלעדיו לא היינו נשארים בחיים".
כפי שניתן להבין מהמבצע לחיסולו של צוקורס, יריב היה מומחה לחיסולים. הוא לא התרכז רק בנאצים. הוא ואנשיו הציבו לעצמם למטרה לחסל קצינים ואנשי מפתח בצבאות ערב. יריב היה אמון על השגת המודיעין והתכנון, בעוד איש הביצוע שלו היה נתן רהב שהכין את מטעני הנפץ. אחד מאותם אלו שחוסלו במבצע של יריב הוא מוסטפא חאפז, קצין בצבא המצרי שעסק בהחדרת חוליות טרור רצחניות מרצועת עזה לישראל. חאפז מצא את מותו כשפתח ספר ממולכד שהכין עבורו רהב.
הצד הפחות מדובר של מבצעים מהסוג הזה הוא הפגיעה באזרחים חפים מפשע, אך גם הוא למרבה הצער קיים. ב-1962 נודע לישראל על מדענים גרמנים בעלי עבר נאצי המפתחים טילים חדשניים עבור מצרים, כאלו שטווח הפגיעה שלהם מציב איום קיומי על דרום ישראל. המוסד החליט לפעול נגד אותם מדענים, ושלח להם מעטפות נפץ תמימות למראה. המבצע היה מורכב, וכלל חדירה למשרדי חברת התעופה המצרית Egyptair בגרמניה - משרדים ששימשו כיסוי למודיעין המצרי. את המעטפה הממולכדת החדירו אנשי המוסד אל שק דואר דיפלומטי, ומשם היא עשתה את דרכה אל המדענים הגרמנים.
רק שלאחד המשלוחים האלה היה מחיר לא צפוי, כשמעטפה שנשלחה למדען הגרמני וולפגנג פילץ נפתחה על ידי האדם הלא נכון. מזכירתו חשבה כנראה שמכתב מעורך הדין של אשתו של הבוס שלה, שמעיד שהוא סוף-סוף מתגרש מאשתו, הוא עניין שלה. היא פתחה את המעטפה, והפיצוץ פצע ועיוור אותה.
עשרות שנים אחרי, לא נראה שהמצפון של המעורבים באירוע מציק להם, במיוחד כשבמבחן התוצאה הם הצליחו: פרויקט הטילים המצרים נפסק. "המזכירה הייתה במשלחת של הרעים. זה סיכון שהיא לקחה. אין מה לעשות", אומר בסרט רהב, בעוד רפי איתן מציין: "אני אף פעם לא התחרטתי על שום דבר שהייתי מעורב בו, גם אם נכשלתי. סיימתי את העבודה והלכתי לישון".
"רגש, כפי שאומר בסרט שייק'ה דליות (צייד נאצים מבכירי המוסד - מ"ש), זה לא במשחק", מסביר קימור כיצד נפשם של אנשי המוסד פועלת. "זה לא שהם אנשים חסרי רגש, אבל זה פקטור שלא מתחשבים בו ככוח מניע. הכוח המניע הוא אך ורק נאמנות למטרה ושיקול דעת קר לגבי האמצעים בדרך אליה. אם יש רגש, הוא לא יכול לבלום. הדבר היחיד שיכול לבלום זה המוסר. יש הבדל בין מוסר לרגש.
"כששאלתי את שייק'ה איך יוסק'ה הגיב לגבי העובדה שהפקוד שלו אלי כהן (המרגל הישראלי שהוצא להורג בסוריה ב-1965 - מ"ש) נתפס, ואם הוא היה בדיכאון, הוא אמר 'אצלנו אין רגש'. והוא אמר את זה בצורה בוטה מאוד, ולא כי לא היה רגש, אלא כי הרגש הוא לא פקטור".
אז אפשר לומר שאלו לא אנשים חסרי רגש, אלא כאלו שמסוגלים לנטרל אותו.
"ההגדרה נכונה, ואני אגיד יותר מזה: בכל הפרויקטים שעשיתי עד היום עם המוסד יש התחשבות דרמטית ברגש המשפחתי. קרה שראש המוסד ביקש לדבר עם הילד בן הארבע שלא רוצה להיפרד מאבא שלו בדרך למבצע קשה. הוא יכול להגיד לפקוד שלו 'עזוב את ההכנות למבצע ולך הביתה למשפחה'. זה חלק מהייחוד של המוסד. מייחסים שם תשומת לב רבה מאוד לגיבוי המשפחתי".
אברהם דר המחיש זאת היטב בסרט: "האלימות הייתה יום-יום. היינו יחידה עם יוזמה. פעלנו באכזריות. כל מי שהיה לי חשבון איתו חוסל. הדבר היחיד שפחדתי ממנו זאת האישה. אנשים שואלים אותי, 'איך זה שאתה נראה צעיר?'. אני מסביר להם, התחת שלי התכווץ מפחד כל כך הרבה פעמים שזה מתח את העור".
באופן מפתיע שהדהים אפילו את יוצר הסרט, אנשי המוסד לא הסתפקו בפעילות עבור המדינה, אלא פעלו גם בשירות מדינות אחרות בתמורה לרווח כלשהו עבור ישראל. "הייתה למשל עסקה עם צרפת. סיפקנו להם מודיעים ומבצעים באלג'יריה. לא היה לנו שום עניין שם, אבל היינו כל כך תלויים באספקת הנשק מצרפת ובגיבוי המדינה, שהיינו מוכנים לשלם גם במשימות של קבלנות משנה של משימות מעוררות מחלוקת. בין המשימות היו שליחת גדוד צה"לי למלחמת קוריאה, או פעולות שביצעו לוחמי מודיעין במדים צרפתיים באלג'יריה", מספר קימור.
יריב, הכוכב הראשי של הסרט, פיקד אומנם על מבצעים נועזים ונחשב לאיש מוסד מצוין, אך מעולם לא עמד בראש הארגון. ב-1967 הוא עבר לפריז ושימש נציג ראש המוסד באירופה, וב-1972 פרש מן הארגון. "יש אנשים שראו בו ראש מוסד. היו לו יכולות, אבל בסוף זה תמיד מגיע לפוליטיקה, לא זו של הכנסת אלא זו של מאבקי כוח", מסביר קימור מדוע יריב לא מונה לראש המוסד. "ליריב הייתה חסרה הגרוש ללירה מבחינת התמיכה בו כדי להיות ראש המוסד. הדברים שהיו ביריב צריכים להיות הבסיס לכל מנהיגות ביטחונית".
