"אף פעם לא מאוחר" הוא השם שניתן בישראל לקומדיית הסקס הקאמרית ששמה המקורי הוא "שיהיה לך בהצלחה, ליאו גרנדה" (Good Luck to You, Leo Grande). עלילת הסרט עוסקת בסדרת מפגשים בין אלמנה בת 55 לבין גבר שעוסק בזנות. בעוד השם המקורי, המובן בקונטקסט של הסרט, רומז על הטון הקומי שאליו הוא חותר, מי שהגה את השם העברי לא בזבז זמן וחתך ישר לפואנטה הפוזיטיבית - אף פעם לא מאוחר למצוא/להשיג/לקנות סיפוק מיני - מסר חיובי כשמדובר באישה מבוגרת וגבר צעיר, ולרוב פחות חיובי כשהמצב הוא הפוך.
אף פעם לא מאוחר - טריילר
הספקטקל של המיניות, ובראש ובראשונה של המיניות הנשית, היה מאז ומתמיד מניע רב עוצמה באטרקטיביות המסחרית של הקולנוע. מאז "ריקוד הקוצ'י קוצ'י של פטימה" ו"הנשיקה" (שניהם צולמו ב-1896 עבור אולפני אדיסון) שוב ושוב הוכחה היכולת לעורר סערה ולפתות צופים באמצעות גוף נשי נאה, או אקט בעל ממד מיני. הקולנוע לימד אותנו אינספור פעמים להגיב לגירויים שבהם הגוף הנחשק מוצב להנאת מבטם של הצופים והצופות. המיניות הרווחת והשטוחה שקל לצרוך אותה כפנטזיה.
לביקורות סרטים נוספות:
אם זו צורת הצריכה המקובלת, לא מפתיעה נדירותם של הסרטים שמנסים לעסוק במורכבות הפיזית והפסיכולוגית של הסיטואציה המינית. בין אם הדבר מתרחש בדינמיקה המתקיימת לכל אורך הסרט כמו ב"הטנגו האחרון בפריז" (ברנרדו ברטולוצ'י, 1972) או בסצנה בודדת ומטלטלת כמו סצנת הפיתוי האגרסיבי ב"לאחותי" (קתרין ברייה, 2001). עיסוק מורכב במיניות לוקח את הצופים מעמדה של שליטה מדומיינת למקום שבו הם עצמם חשופים.
אולם הדיכוטומיה בין סרטים שמשתמשים בגירוי למטרות הנאה לאלו שמעזים להציע עיסוק מורכב ומאתגר היא פשוטה מדי. גם כאשר סרטים מציעים לנו בחינה מאתגרת של מיניות הדבר נעשה, ברוב המוחלט של המקרים, תוך שימוש בשחקנים בעלי תכונות פיזיות נחשקות. כך, למשל, ב"בושה" מ-2011, שעוסק בהתמכרות הרסנית למין, הבמאי סטיב מקווין משתמש בשחקן הנאה מייקל פסבנדר ובשלל נשים יפות שאיתן הוא בא במגע.
הצגת הגוף "הלא נחשק" (הזקן, הנכה, כבד המשקל, "המכוער") כגוף מיני היא טאבו מאתגר הרבה יותר. נכון שאפשר לעשות בו שימוש קומי או גרוטסקי ("הפנטזיה של הל" של האחים פארלי מ-2001) אבל מעטים הסרטים שמעזים להציגו כראוי למגע כמו גם למבטם של הצופים. דוגמה קיצונית, רחוקה מרחק רב מכל מה שניתן להגדיר "קולנוע מסחרי", הוא הסרט הבדיוני-תיעודי "אל תיגע בי" (2018) של הבמאית הרומנייה אדינה פינטילי, שנראה כמו ניסיון לתקוף חזיתית את הטאבו הזה באמצעות הצגה רבת פנים של מיניות בפיזיות "חריגה".
הקומדיה "אף פעם לא מאוחר מדי" רחוקה מאוד מההעזה המאתגרת של סרט כדוגמת "אל תיגע בי". היא ממוקמת היטב במסגרת עשייה קולנועית מסחרית – לפחות כזו המותאמת לקהל בוגר. אופייה התיאטרלי מבוסס בעיקר על לוקיישן בודד – חדר במלון שבו שתי הדמויות הראשיות מתראות, ועל דיאלוגים ארוכים ביניהן. עיסוקו ביחס המורכב של אישה בוגרת כלפי מיניותה, לא מונע ממנה מלהיות פנטזיה על אפשרות תיקון של יחס זה.
3 צפייה בגלריה
רבים יכתירו את הופעתה של תומפסון פה כ"אמיצה". מתוך "אף פעם לא מאוחר"
(צילום: באדיבות הולו)
רבים יכתירו את הופעתה של אמה תומפסון (בת 62 בזמן הצילומים) כ"אמיצה", בגלל האופן שבו דמותה מבטאת חרדות נשיות שרחוקות מאוד מעולם הזוהר. היא נדרשת כאן למראה "פשוט" ולרגעים, לא רבים מדי, אף של חשיפת גוף לא אופיינית לשחקניות בגילה ומעמדה. כשחשיפה זו תתרחש במלואה זה אמור להיות רגע שמבטא את השינוי שהדמות עברה מפתיחת הסרט. לטעמי, האופן האיטי והמחושב שבו הסרט מכין אותנו לקראת רגע זה, כאילו עומדת להתבצע כאן קפיצה של אופנוען-פעלולן מעל תהום, הופך אותו לרגע המתהדר ב"הפגנת האומץ" מצידה של תומפסון (עם עין הצופה לעבר עונת הפרסים הבאה), ופחות לרגע אותנטי של הדמות.
ננסי סטוקס, הדמות שאותה מגלמת תומפסון, הייתה מורה לחינוך דתי שלא חסכה את עמדותיה המוסרניות מתלמידותיה. בחיי הנישואים שלה, עם הגבר היחידי שאותו ידעה בחייה, היא חוותה רק מין ללא סיפוק, וגם כשהייתה לבד עם גופה, האביונה נותרה במחשכים. כעת, שנתיים אחרי מותו של הבעל, היא עושה את הבלתי נתפס עבורה ומנסה לגלות את מה שהיה נסתר.
דריל מקורמק (בן 29 בזמן צילומי הסרט) מגלם את ליאו גרנדה. גבר ממוצא אפרו-אמריקאי ואירי, נאה, שחום ושרירי. הוא מעוצב כפנטזיה אולטימטיבית של המיניות שבה הגיבורה לא התנסתה מעודה. מלבד המראה הוא נבון ושנון ובנוסף גם איינשטיין של אינטליגנציה רגשית. הוא מוצג יותר כמטפל מיני בעל מיומנות הגובלת בקדושה מאשר אדם שמוכר את גופו. שילוב תכונות שמאפשר לו להכיל את מצבור החרדות וניסיונות ההסטה של ננסי שבחששה מהאקט המיני מעדיפה לדבר על חייה עם בעלה, יחסה לילדיה, עבודתה, או להתעניין בחטטנות לא מבוטלת בחייו של ליאו. עד הרבע האחרון הוא נותר דמות שטוחה למדי, בגלל היותו מוגדר בראש ובראשונה לפי צרכי הפנטזיה הנשית המניעה את הסרט. כאשר דמותו תקבל גוונים נוספים, זה יהיה קצת מאוחר ומעט מדי.
לכתבות נוספות בנושא:
"אף פעם לא מאוחר" היה אמור להיות מוקרן בבתי הקולנוע בארצות הברית, אבל באקלים של תקופת הקורונה והפלטפורמות הביתיות הוחלט להציגו רק בהולו. בישראל יש מי שמאמין שנוכחותה של תומפסון תמשוך מספר מספק של צופים, בדמות שמאפשרת לבטא את נקודות החוזק של תומפסון - אישה מאוד דברנית, לפרקים מעוררת רגש אמפתי, ולעיתים עולה על העצבים. חובביה של השחקנית, בעיקר בהופעותיה בעבודות אינטימיות ותיאטרליות כמו Wit (2011), עשויים למצוא סיפוק רב בסרט.
