לפני קצת יותר מ-45 שנה עלה על המסכים סרט שכה הבעית את צופיו, כה הזדחל אל מתחת לעורם, עד שהדיו ממשיכים להישמע גם היום. ולא סתם להישמע: השבוע עלה על האקרנים ההמשכון השביעי שלו, "רומולוס" שמו, אם לא מחשיבים צמד סרטי קרוסאובר מטופשים למדי שהפציעו בדרך, והבאזז האופף אותו ממחיש היטב שעדיין לא תש כוחו של הזיכיון. אנחנו מדברים כמובן על "הנוסע השמיני", שכמו זיכיונות אימה מקוריים אחרים - "האלווין" הוותיק, למשל, שערך את בכורתו שבעה חודשים לפני כן - הביא משהו חדש לשולחן כאשר הוקרן לראשונה והותיר אימפקט עז מספיק על מנת להביא אותנו לנקודת הזמן הנוכחית, כמעט חצי יובל לאחר מכן.
"הנוסע השמיני: רומולוס"
(באדיבות פורום פילם)
לא מדובר בדבר של מה בכך, כמובן, שפרנצ'ייז יסחוב למשך תקופה כה ארוכה, ולא עם תשואה מצטמצמת אלא בהצלחה, בקו הראשון של סרטי האימה/מד"ב. זה האחרון, אגב, הוא המפתח הראשון להבנת האפיל הנמשך של זיכיון "הנוסע השמיני" - השילוב המבריק בין שני הז'אנרים, אימה ומדע בדיוני, והאופן המיטבי שבו סיפק הסרט הראשון בסדרה את המעריצים של שניהם.
בשבחי הדממה
היו כמובן סרטים ששילבו בין השניים עוד קודם לכן, מ"פלישת חוטפי הגופות" (1956) ועד "זרע השטן" (1977) שבו ג'ולי כריסטי נכנסת להיריון ממחשב (כן, קראתם נכון). היו קודם לכן גם סרטים בני הז'אנר ההיברידי הזה שהתרחשו ספציפית בחלל, בדומה ל"הנוסע השמיני", כמו "הפלנטה האסורה" (1956) הקלאסי (עם לזלי נילסן זצ"ל, לפני שהפך לקיסר הפארודיות הקולנועיות) ו"כוכב הערפדים" (1965) של מאסטר האימה האיטלקי מריו באווה. אבל "הנוסע השמיני" היה הראשון שבו האקשן הוגבל ספציפית לחלל אחד – או, ליתר הדיוק, לחללית אחת – עם צוות מוגבל של דמויות ואווירה דחוסה, קלסטרופובית, מחניקה. ברמה הזו, היה בו משהו כמעט ניסיוני. "הנוסע השמיני" גם היה הראשון שבו נעשה הדבר במקצוענות כה אבסולוטית, נטולת קאמפ או קריצות אירוניות כלשהן, עד שהחוויה הלופתת שייצר גרם לחלק מצופיו - שעד אז טרם התנסו במשהו מזן זה - לנטוש את ההקרנה.
רידלי סקוט הבריטי, שסרטו הראשון "הדואליסטים" (1977) זכה לתהודה נאה (פרס סרט הביכורים הטוב ביותר בפסטיבל קאן), הביא עימו לסרטו השני את הניסיון המשמעותי שרכש במהלך שנותיו כבמאי פרסומות – והפך את סיפון חללית-הגרר "נוסטרומו" לסיר לחץ מבעבע, מעורר-חרדה ומורט עצבים. הוא נעזר בעיצוב תפאורה רב-השראה שהעניק ריאליזם לסביבה העתידנית של ה"נוסטרומו", ובעיצוב פסקול מבריק (עם סיוע מבן ברט האגדי, שחולל נפלאות שנתיים קודם לכן ב"מלחמת הכוכבים"). וכמובן, היה לסקוט גם את חזונו המעוות של האמן השווייצרי ה. ר. גייגר, שעיצב את החייזרים של הסרט ואת פלנטת מוצאם בסגנונו הטכנו-גותי הייחודי - והפך אותם לאלמותיים.
ברמת העיצוב הוויזואלי של הסט והפרופס, הטאץ' הריאליסטי תרם משמעותית להשעיית אי-האמון הנחוצה של הצופים. אנחנו לא מדברים פה על חללית נוצצת ועתירת-טכנולוגיה מהמד"ב הקלאסי: ה"נוסטרומו" היא חללית-עבודה משופשפת עם צוות של פועלים, אנשי צווארון כחול שמעוניינים לסיים את המכסה שלהם ולהתחפף חזרה הביתה. היא מעוצבת בהתאם, כשלבד מחללי המגורים והמטבח המולבנים, החללים שלה מאופיינים באופן המלוכלך, התעשייתי, שאופייני לייעודה של החללית וסוג העבודה של הצוות (גרירה, חילוץ). אזוריה הטכניים הם כבר מבוך של מסדרונות אפלים ומתפתלים, צינורות מתכת חשופים ומים מטפטפים – ועם הגיעו של חלק ה"אלוהים אדירים, יש חייזר טורף על הסיפון", סקוט מפיק מהפוטנציאל הקולנועי שלהם את המקסימום האפשרי.
בכל הנוגע לעיצוב הפסקול, סקוט ושותפיו עשו מלאכה כמעט חסרת-תקדים ביחס לקולנוע האימה של התקופה ובכלל – אחת שבבניית המתח המדוד שבה, נשענת לעיתים קרובות דווקא על שקט, על היעדר סאונד. קחו לדוגמה את הסצנה המושלמת שבה ברט (הארי דין סטנטון הגדול), המכונאי של ה"נוסטרומו", מוצא את מותו – הפעם הראשונה שבה נחשף (בחלקו, סקוט הערמומי ידע היטב שזה המפתח לאימה שהוא בונה) החייזר, ה"זינומורף", שהעניק לסרט את שמו. היא עוקבת אחר ברט בעודו נודד ברחבי המסדרונות המתכתיים הרטובים של החללית בחיפוש אחר חתול-המחמד של הצוות, כשכל מה שמלווה אותו הם צלילי טפטוף מים ונקישת שרשראות. האפקט פשוט מצמרר מכיוון שהוא מעצים את הציפייה לדבר נורא שיתרחש – וקשה לתאר שהסצנה הייתה נהנית ממנו עם איזה סאונד-קיו גנרי של סרטי אימה, במקום הדממה מעוררת-הפלצות שמעניק לה סקוט. מיותר לציין שכל האלמנטים הללו יחד רק מדגישים את המסקנה הסופית, והיא שאלמלא שליטתו המוחלטת של סקוט במדיום, לא היו זיכיון "הנוסע השמיני" וכל תוצריו.
זהירות, אמא כועסת
אבל לא רק בסקוט וכישרונו טמון האפיל הנמשך של הזיכיון, אלא גם בג'יימס קמרון. לסרטו העלילתי השלישי בחר הבמאי, שעתיד כידוע לכבוש את העולם, במשימה בלתי אפשרית: לנסות ולספק המשכון שאיכשהו, כנגד כל הסיכויים, לא יבייש את המורשת העצומה של קודמו. שנים ספורות בלבד אחרי שהגיע למסך, כבר הייתה ל"הנוסע השמיני" של סקוט מורשת שכזו, אם ניתן לשפוט לפי הכמות הלא-הגיונית של סרטים ש"שאבו ממנו השראה" (ופה אנו בוחרים להתבטא בעדינות) - אשר הבליחו מאז צאתו ועד 1986, כשקמרון שחרר את "שובו של הנוסע השמיני".
ובאופן הכי בלתי צפוי, קמרון הצליח באותה משימה. במקום לנסות ולשחזר ביט-ביי-ביט את "הנוסע השמיני" על כל האלמנטים שהפכו אותו למה שהוא, כמו שכל בר-דעת חפץ-חיים אחר היה בוחר לעשות, בחר קמרון לקחת את הזיכיון המלבלב לכיוון אחר - לא סרט אימה קאמרי מלחיץ על סיפון חללית, אלא סרט מלחמה/אימה/מד"ב סוער, אלים וקינטי, אפי בהרבה מקודמו המסוגר והמדוד. הסיפור מתרחש בחלקו בחללית אך גם על פלנטה זרה, ועוקב אחר מאבק ההישרדות של חבורת לוחמי מארינס קשוחים (יחד עם אלן ריפלי, בגילומה האיקוני של סיגורני וויבר) אל מול גדודים של החייזרים הרצחניים. וזה עובד פשוט נהדר.
אבל בסרטו קמרון פיתח גם תמה שהיום, מקץ שבעה סרטי "הנוסע השמיני", שורה מעל הסדרה כולה – ומעניקה לה נופך אינטלקטואלי, פרובוקטיבי ומרתק, שהפך לחלק מסוד קסמה הנמשך. "שובו של הנוסע השמיני" העצים באופן משמעותי את המוטיבים של לידה ואימהות שהסתתרו מתחת לפני השטח בסרט הראשון (כפי שזו התבטאה בין היתר בסצנה המיתולוגית של פריצת החייזר מבטנו של ג'ון הרט, או בעובדה שמערכת האינטליגנציה המלאכותית של ה"נוסטרומו" מכונה "אמא"). הוא הציב זו מול זו שתי אימהות קשוחות: ריפלי, שמצאה לעצמה בת בדמותה של הילדה היתומה ניוט (קארי הן), והזינומורפית-המלכה, המגדלת מושבה של ביצים מגעילות על אדמת הפלנטה שאליה מגיעים ריפלי וצוות החיילים, ובחלקו האחרון של הסרט תרה אחר נקמה לאחר שריפלי מעלה אותן באש. שתיהן מייצגות אימהות לוחמת, מגוננת ועזת-נפש. שתיהן צדדים של אותו המטבע, אולי אף אותו צד בדיוק. קל לדמיין את הזעם העיוור של הנקמה שהיה מנחה את ריפלי, אם כמו המלכה הייתה מאבדת גם היא את צאצאיתה (המאומצת). מעבר לכך שהסרטים הבאים בסדרה רק המשיכו לפתח את מה שהפך לאחד מסימני ההיכר שלה, גם באחד מסרטיו הבאים, "שליחות קטלנית 2: יום הדין", המשיך קמרון לחקור את המוטיב של האם הלוחמת והמגוננת - וביתר שאת.
איפה "אי.טי 2"?
להצלחה שלה זכה "שובו של הנוסע השמיני", שהפך למיתולוגי כמעט כמו קודמו, היו הרבה מניות בשרידותו ארוכת-השנים של המותג – בעיקר בכך שהדגים לצופים את פוטנציאל ההתרחבות של הזיכיון גם לז'אנרים ותתי-ז'אנרים אחרים. עד היום מוזכר הסרט בשורה הראשונה של ההמשכונים הטובים ביותר שנעשו, לצד "הסנדק 2", "האימפריה מכה שנית" ועוד. עדות לשירות שעשה לזיכיון תמצאו בכך שאף אחד מסרטי "הנוסע השמיני" שהגיעו אחריו לא זכה להצלחה זהה מאז – ובכל זאת התעשייה ההוליוודית ממשיכה לנפק אותם, נישאת על אותה רוח של גילוי שנשא עימו הסיקוול המוצלח והמצליח של קמרון, וכמובן, על הנתח המשמעותי שתפס הסרט הראשון בתרבות הפופ.
וזה אולי הוא הסעיף האחרון בבואנו לבחון את סוד ההצלחה הנמשך של "הנוסע השמיני" – עצם הצלחתו, העובדה שהפך לנכס צאן ברזל של תרבות הפופ והצליח להנכיח את עצמו במהלך השנים כזיכיון מדיה משגשג (ההמשכונים הישירים, הקרוסאוברים של "הנוסע השמיני נגד הטורף", משחקי וידאו, ספרים, חוברות קומיקס, מתקני שעשועים ותעשיית מרצ'נדייז שעדיין מתקתקת). שוב, לא מדובר בדבר של מה בכך – לא רק מחמת הפרופיל הגבוה וההצלחה של "הנוסע השמיני" לאורך השנים, אלא גם מאחר שבסופו של דבר, מדובר בזיכיון שתוצריו הם ניהיליסטיים עד לשד עצמותיהם.
חשבו-נא לרגע על חייזר מפורסם אחר שבעוד מספר שנים יחגוג גם הוא יובל להיווסדו: אי.טי של סטיבן ספילברג. הרי נדיר שסרט ז'אנרי, אשר היה לשעתו הסרט המצליח ביותר בהיסטוריה, לא זוכה בהמשכון – רק תשאלו את "מלתעות", "מלחמת הכוכבים", "פארק היורה" או "אווטאר" (שניים מאלו, אגב, של ספילברג עצמו). ובכל זאת טרם קיבלנו, ולא רק בשל חוסר העניין של יוצרו, את "אי.טי 2" – המשכון לסרט אולטרה-מצליח שתיאר בצורה אופטימית וסנטימנטלית מפגש משוער בין בני אנוש וחייזר. לעומת זאת, קיבלנו שישה המשכונים (אנד קאונטינג) של סרט המתאר באופן המזוויע ביותר האפשרי את תוצאותיו של מפגש שכזה, כמו גם גדודים על גבי גדודים של חקיינים (פה ושם גם נרשם חיקוי סביר, אגב, כמו במקרה של "סימן חיים" מ-2017).
ייתכן אם כך שאנו פשוט כאלה, ביסודנו: צרכנים של אפלה, קדרות וחידלון. ייתכן שהמסרים המייאשים של החייזרים האכזריים שהנחילו לנו רידלי סקוט וג'יימס קמרון פשוט תפורים לפי מידותינו - בריות שסועות וסוערות שתרות אחר הקתרזיס המזכך של אימה וחרדה, כשזו מוגשת לנו במנות הקטנות, הניתנות לניהול, של בידור קולנועי. למרות איכותם המשתנה של סרטי "הנוסע השמיני", כולם, עד כה, נגמרו באקורד שחור-משחור שרוקן את הצופים מכל קמצוץ של תקווה שניטע בהם קודם לכן במהלך הסרט, באמצעות פסבדו-סופים שמנסים לשמוט את הקרקע תחת רגליהם. אולי אפשר לקבוע שהצלחתו הנמשכת של הזיכיון ממחישה עד כמה כבר התמכרנו לזה.
אז מי הסרט הטוב ביותר? הדירוג שלנו (עם כמה הפתעות בדרך)
6. "פרומתאוס" (2012)
ייתכן שהייתה זו הציפייה הנרגשת לסרט חדש בסדרת "הנוסע השמיני" - ולא סתם אלא בבימויו של רידלי סקוט, ששב אל הזיכיון בפעם הראשונה מאז המאסטרפיס שביים. ייתכן שהייתה זו עובדת היותו של הסרט פריקוול, שהתעניין יותר בחקר האירועים שהובילו לנקודת הפתיחה של הסרט הראשון בסדרה, ופחות בליטרת האקשן והזוועה שלהן התרגלו הצופים. וייתכן גם ש"פרומתאוס" הוא פשוט סרט משמים למדי, למרות ויזואליה מרשימה וכמה רעיונות מעניינים.
אותה שליטה אגדית של סקוט ברזי הקולנוע הפכה בערוב ימיו למקצוענות קרה כקרח, נעדרת אופי של ממש לבד מהקליניות המנוכרת שלה, מרוחקת ומרחיקה. אין ב"פרומתאוס" ולו דמות אחת שמעוררת שמץ מההזדהות שעוררה סגן אלן ריפלי, כולל הגיבורה המרכזית בגילומה של נומי ראפאס. אפילו סצנת ההפלה-העצמית שהיא עוברת (מוטיב האימהות והלידה עדיין כאן, כמובן) מעוררת יותר גועל מאהדה ודאגה, והחוויה כולה נרשמה כיומרנית, ריקנית וכושלת. להוציא את צמד סרטי "הנוסע השמיני נגד הטורף" השטותיים, זהו הסרט החלש בזיכיון כולו.
5. "הנוסע השמיני: קובננט" (2017)
"קובננט", הסרט השני בטרילוגיה המתוכננת של פריקוולים בבימויו של סקוט, טוב מקודמו "פרומתאוס" רק ברמת העובדה שיש בו יותר אקשן וחייזרים, ולפיכך הוא נרשם כמבדר וזריז יותר. סקוט גם מפגין פה מעט יותר אמפתיה כלפי גיבוריו, ואפילו מצליח לצייר כמה מהם כאנושיים למדי - אבל בשם האל, יש פה כמה סצנות מטומטמות באופן בלתי נסלח. למשל, זו שבה דייויד האנדרואיד (מייקל פסבנדר) מלמד את האנדרואיד וולטר (גם פסבנדר) לנגן בחליל, כשסקוט מקנה לכל העניין נופך אירוטי תמוה ומטריד ולחלוטין לא נחוץ. מה לעזאזל.
הסרט גם לא ממש בונה באופן מעניין במיוחד את המיתולוגיה שסקוט ביקש לברוא לזיכיון שיצר, ולא לחינם החליט סקוט לוותר על חלק שלישי בטרילוגיית הפריקוולים ולפנות את מקומו לבמאי פדה אלוורז, אשר לקח את "הנוסע השמיני: רומולוס" לידיו. לפעמים, גְּדוּלָה אמיתית היא לדעת מתי לסגת.
4. "הנוסע השמיני 4: התחייה" (1997)
על אף שהוא בהחלט נופל מקודמיו, "התחייה" נהנה מהחזון של יוצרו - הבמאי הצרפתי הייחודי ז'אן פייר ז'נה, שמביא לפה מעט מהסוריאליזם הגרוטסקי, החלומי, שאפיין אותו בעבר ביצירות נפלאות כמו "דליקטסן" (1991) ו"עיר הילדים האבודים" (1995).
הבעיה פה היא פחות בבימוי ובלוק ויותר בתסריט המחורבש, שתופר טלאים-טלאים סיפור המתרחש 200 שנה אחרי אירועי "הנוסע השמיני 3" ומחבר בין שיבוט של סגן ריפלי (שוב בגילומה של סיגורני וויבר) ובין אנדרואידית (ווינונה ריידר), על סיפון חללית מחקר מלאה בשכירי חרב קשוחים (רון פרלמן האדיר מגלם את המעניין שבהם) וזינומורפים רצחניים. למרות כמה סצנות אקשן מרהיבות והמוג'ו הוויזואלי של ז'נה, כל העניין נותר נשכח ומיותר למדי.
3. "הנוסע השמיני 3" (1992)
רבות דובר על ההפקה המסויטת של הסרט, שגרמה לבמאי שלו - דייויד פינצ'ר בסרטו הראשון באורך מלא, לפני שפנה ליצירות כמו "שבעה חטאים" ו"מועדון קרב" - להתכחש לו. אבל במבט לאחור, ועבור מתי-מעט גם בזמן אמת, ניתן להעריך את הגישה הלא מתפשרת של פינצ'ר, שאחראי ליצירה האפלה, הקודרת והניהיליסטית ביותר של הזיכיון, עם סצנת שיא בלתי נשכחת.
הסיפור, שמתרחש על פלנטה כעורה המשמשת בית סוהר לטיפוסים המסוכנים ביותר בגלקסיה, רואה את ריפלי - האישה היחידה במקום - מתמודדת לא רק עם מיזוגניה מתמדת, אלא גם עם סכנת המוות הנשקפת מהאנסים והרוצחים הממלאים את המקום, כמו גם החייזרים תאבי-הדם שהגיעו עימה בספינה שלה (וברחמה). זה קשוח, מדכא ומכוער, וזה טוב בהרבה מאיך שאתם זוכרים את זה.
2. "שובו של הנוסע השמיני" (1986)
כאמור, אחד מהסיקוולים המצליחים והמוצלחים ביותר שנעשו, סרטו של ג'יימס קמרון לוקח את כל מה שעבד ב"הנוסע השמיני" - ומגדיל אותו אקספוננציאלית. אבל קמרון גם עושה משהו אחר, משהו כמעט חסר תקדים: הוא מרחיב את אפיונו הז'אנרי של קודמו, והופך אותו לסרט מלחמה עתיר אפקטים ופירוטכניקה, מופע סוחף של כאוס אלים ומבוצע לעילא. במובנים מסוימים, וזאת למרות התקציב הלא-גדול שעמד לרשות קמרון והפקה מורכבת, בלשון המעטה (צפו בפרק המרתק עליו ב"הסרטים שעשו אותנו" בנטפליקס), "שובו של הנוסע השמיני" אפקטיבי ומרשים אפילו מהסרט הראשון בסדרה.
במובנים אחרים - בעיקר בכל הנוגע לבניית מתח ול-Shock Value, אותו הלם ממגנט שלפת את צופי "הנוסע השמיני" בגרונם ברגע שהחייזר ההוא פרץ מבטנו של ג'ון הרט, ולא עזב אותם עד לכותרות הסיום - ובכן, הוא לא הצליח לשחזר את ההישג. אבל למי אכפת? Get away from her, you bitch!
1. "הנוסע השמיני" (1979)
יאללה, יאללה - תגללו מעלה, כתבנו עליו 1,500 ומשהו מילה. אנחנו מדברים פה על יצירת מופת, ואחד מהסרטים המשפיעים והמצוטטים ביותר בהיסטוריה של המד"ב, אם לא המשפיע והמצוטט מהם. נקסט.
