בשיתוף עברית
קרקוב, פולין
מרס 1942
הכול השתנה ביום שבו הם באו לקחת את הילדים.
הייתי אמורה להיות בעליית הגג של הבניין בן שלוש הקומות שחלקנו עם תריסר משפחות נוספות בגטו. מאמא עזרה לי להסתתר שם מדי בוקר לפני שיצאה עם שאר עובדי המפעל. היא השאירה לי דלי לעשות בו את הצרכים והזהירה אותי לבל אצא משם. אבל כשנשארתי לבד בחלל הזעיר והקפוא ולא יכולתי לרוץ או לעמוד או אפילו לזוז, נהיה לי קר ונהייתי חסרת מנוחה. הדקות חלפו לאטן בדממה שהופרה רק על ידי רחשים שהשמיעו ילדים צעירים ממני בשנים רבות, שהסתתרו מעברו השני של הקיר. הם הופרדו זה מזה ולא היה להם מקום לרוץ ולשחק בו. אבל הם שלחו זה לזה מסרים באמצעות נקישות וחריקות, כמו קוד מורס מאולתר. לפעמים, מרוב שעמום, גם אני הייתי מצטרפת אליהם.
"החופש נמצא במקום שבו את מוצאת אותו," נהג אבי לומר כשהתלוננתי. לפאפא היתה נטייה לראות את העולם בדיוק כפי שהוא רצה שייראה. "הכלא האמיתי נמצא בראש שלנו." לוֹ היה קל להגיד את זה. ההבדל בין עבודת הכפיים בגטו לעבודתו כרואה חשבון לפני המלחמה היה עצום, אבל לפחות הוא הסתובב בחוץ בכל יום, ראה אנשים אחרים ולא היה כלוא כמוני. מאז שנאלצנו לעבור מדירתנו שברובע היהודי הסמוך למרכז העיר אל הבניין בשכונת פּוֹדגוֹזֶ'ה שבתוך הגטו שהוקם בגדה הדרומית של הנהר לפני חצי שנה, בקושי יצאתי ממנו. רציתי לחיות חיים רגילים, להתרוצץ בחופשיות מעבר לחומות הגטו, ללכת לכל המקומות שהכרתי פעם ושהתייחסתי אליהם כמובנים מאליהם. דמיינתי את עצמי נוסעת בחשמלית לחנויות שבכיכר המרכזית, הולכת לקולנוע או מטיילת על הגבעות המדושאות שבפאתי העיר. רציתי שהחברה הכי טובה שלי סטפניה תהיה אחת הילדות שמסתתרות בקרבת מקום. אבל היא גרה בצד השני של הגטו, באזור שיועד לבני המשפחה של שוטרים יהודים.
הפעם לא יצאתי מהמחבוא בגלל שעמום או בדידות אלא בגלל רעב. תמיד היה לי תיאבון בריא, וארוחת הבוקר היום, חצי פרוסת לחם, היתה דלה מהרגיל. מאמא הציעה לי את המנה שלה, אבל ידעתי שהיא צריכה לאגור כוחות ליום העבודה הארוך במפעל.
שעות הבוקר חלפו לאטן במחבוא שלי, ובטני הריקה החלה לכאוב. במוחי עלו מחשבות בלתי קרואות על אוכל שאכלנו לפני המלחמה: מרק פטריות עשיר, בורשט חמצמץ ופּירוֹגי - הכופתאות הממולאות התפוחות ועשירות שסבתי היתה מכינה. בשעות הבוקר המאוחרות כבר הרגשתי חלשה כל כך מרוב רעב, שיצאתי ממקום המחבוא שלי וירדתי אל המטבח המשותף שבקומת הקרקע, שלמעשה היו בו רק כיריים עם להבה אחת פועלת וכיור שממנו טפטפו מים פושרים עכורים. לא ירדתי כדי לקחת אוכל, לא הייתי מעזה לגנוב גם אילו היה שם אוכל, אבל רציתי לבדוק אם נשארו בארון פירורים ולשתות כוס מים כדי למלא את הבטן.
השתהיתי במטבח יותר מדי - קראתי עותק בלוי של ספר שהבאתי איתי. במחבוא שלי לא היה די אור לקריאה, וזה היה הדבר שהכי שנאתי בו. תמיד אהבתי מאוד לקרוא, ופאפא לקח איתו מהדירה שלנו אל הגטו את כל הספרים שהצליח לסחוב, למרות מחאותיה של אמי שצריך להשאיר בתיקים מקום לבגדים ולאוכל. אבי הוא שטיפח את אהבתי ללימודים ושעודד אותי להמשיך לחלום על לימודי רפואה באוניברסיטה היָגֵלוֹנית לפני שהחוקים הגרמניים הפכו את החלום לבלתי אפשרי - ראשית כשאסרו על יהודים ללמוד בה, ולאחר מכן כשציוו על סגירתה. אפילו בגטו, בסוף ימים ארוכים של עבודת פרך, אהב פאפא ללמד אותי ולשקוע בדיונים איתי. כמה ימים קודם לכן הוא הצליח למצוא לי ספר חדש, "הרוזן ממונטה כריסטו". אבל המחבוא בעליית הגג היה חשוך מכדי לקרוא בו, ובערב לא היה די זמן לפני שעת העוצר וכיבוי האורות. רק עוד קצת, אמרתי לעצמי, והפכתי דף במטבח.
בדיוק סיימתי ללקק את סכין הלחם המלוכלכת כששמעתי חריקת צמיגים, ומיד אחריה נביחות כלבים. קפאתי על מקומי וכמעט שמטתי את הספר. בחוץ היו אנשי האס אס והגסטפו, מוקפים בעושי דברם, אנשי המשטרה היהודית המתועבת. זאת היתה אקציה - הסיבה שבגללה נאלצתי להתחבא. ברחתי מהמטבח בריצה, חציתי את המסדרון ועליתי במדרגות. מתחתי שמעתי רעש אדיר כשדלת הכניסה לבניין נשברה והשוטרים פרצו פנימה. לא היה לי סיכוי להספיק לחזור לעליית הגג.
במקום זאת רצתי לדירה שלנו שבקומה השלישית. הלב שלי הלם בפראות. סקרתי את החדר הקטנטן בבהילות והצטערתי שאין בו שום ארון להסתתר בו. הרהיטים היחידים בחדר היו שידה ומיטה. ידעתי שיש מקומות מסתור אחרים, כמו קיר הגבס המדומה שבנתה אחת המשפחות האחרות בבניין הסמוך לפני שבוע. אבל הוא היה רחוק מדי עכשיו. מבטי נפל על ארגז המטען שניצב למרגלות המיטה של הורי. מאמא הראתה לי פעם, זמן קצר אחרי שעברנו אל הגטו, איך להסתתר בו. התאמנו בזה כאילו מדובר במשחק. מאמא פתחה את הארגז כדי שאוכל להיכנס אליו ואז סגרה את המכסה.
הארגז, שניצב גלוי במרכז החדר, היה מקום מסתור גרוע - אבל לא מצאתי שום מקום אחר. הייתי חייבת לנסות אותו. רצתי אל המיטה, נכנסתי לארגז וסגרתי מעלי את המכסה. הודיתי לאלוהים שאני קטנטונת כמו מאמא. תמיד שנאתי את מבנה גופי הזעיר ששיווה לי מראה צעיר מכפי גילי. אבל עכשיו בירכתי עליו ועל העובדה העצובה שרזיתי עוד יותר אחרי חודשים של קצובות מזון זעומות בגטו. עדיין יכולתי להיכנס לארגז.
כשתרגלנו את ההסתתרות, מאמא היתה מכסה את הארגז בשמיכה או בבגדים. אבל אני לא יכולתי לעשות את זה בעצמי, כמובן. אז הארגז ניצב גלוי לעיני כול, וכולם יכלו לפתוח אותו. הצטנפתי בתוכו וחיבקתי את עצמי, ומיששתי את סרט הזרוע הלבן שלי שעליו התנוסס מגן דוד כחול.
רעש אדיר נשמע מהבניין הסמוך, קולות של פטיש או גרזן שריסקו קיר גבס. הצבע הטרי מדי הסגיר את המחבוא שמעבר לקיר. זעקה נשמעה כשילד זר נמצא ונשלף בכוח ממקום מחבואו. אילו הייתי הולכת לשם הייתי גם אני נתפסת.
מישהו התקרב לדלת הדירה ופתח אותה בפראות. הלב שלי עצר מלכת. שמעתי קולות נשימה והרגשתי שעיניים סוקרות את החדר. סליחה, מאמא, חשבתי לעצמי, ובדמיוני שמעתי אותה נוזפת בי על כך שיצאתי מעליית הגג. התכוננתי לרגע שבו ימצאו אותי. האם ירחמו עלי אם אצא מרצוני ואסגיר את עצמי? קולות הצעדים התרחקו כשהגרמני המשיך להתקדם במסדרון. הוא נעצר ליד כל דלת.
המלחמה הגיעה לקרקוב ביום סתיו חמים לפני שנתיים וחצי, כשאזעקות שהתריעו מפני תקיפה אווירית נשמעו לראשונה והבריחו את כל הילדים ששיחקו ברחוב. החיים נהיו קשים ואז נהפכו לבלתי נסבלים. המזון נעלם ונאלצנו לחכות בתורים ארוכים כדי לרכוש את המוצרים הבסיסיים ביותר. פעם אחת לא היה לחם במשך שבוע שלם.
ואז, לפני כשנה, בפקודת הממשל הכללי, הגיעו אלפי יהודים מבולבלים לקרקוב מעיירות קטנות ומכפרים, נושאים את רכושם על גבם. בהתחלה תהיתי אם כולם יצליחו למצוא מקומות מגורים בקז'ימיֶיז', הרובע היהודי הצפוף של העיר. אבל התושבים החדשים נדחסו לאזור תעשייתי צפוף בשכונת פודגוז'ה, בגדה הרחוקה של הנהר, שהוקף בחומה גבוהה. מאמא עבדה עם הארגון היהודי המקומי שעזר להם להתאקלם, ופעמים רבות אירחנו חברים של חברים לארוחת ערב לפני שהם עברו לגור בגטו. הם סיפרו סיפורים מזעזעים מעיירות מגוריהם, ומאמא היתה מסלקת אותי מהחדר כדי שלא אשמע.
כמה חודשים לאחר הקמת הגטו, גם אנחנו נשלחנו אליו. כשפאפא סיפר לי את זה, נדהמתי. אנחנו לא היינו פליטים אלא תושבי קרקוב, והתגוררנו בדירתנו שברחוב מַייסֶלְסָה כל חיי. המיקום שלה היה מושלם: בקצה הרובע היהודי, במרחק הליכה ממרכז העיר השוקק. המשרד של פאפא ברחוב סְטרָדוֹמְסקָה היה קרוב אליה למדי ואִפשר לאבא לחזור הביתה לארוחת הצהריים. הדירה היתה ממוקמת מעל בית קפה שכן שבו ניגן פסנתרן בכל ערב. לפעמים היינו שומעים את המוזיקה הבוקעת ממנו, ופאפא היה רוקד עם מאמא במטבח. אבל הפקודות אמרו שיהודים הם יהודים. יום אחד כדי לעזוב. מזוודה אחת לכל אחד. וכך החיים והעולם שהכרתי נעלמו לנצח.
הצצתי החוצה דרך חרך בארגז אל החדר הזעיר שחלקתי עם הורי. ידעתי שאנחנו בני מזל כי יש לנו חדר שלם לעצמנו בזכות זה שאבא מנהל עבודה בגטו. משפחות אחרות, לרוב שתיים או שלוש, נאלצו להצטופף בדירה אחת. ולמרות זאת, לעומת הבית האמיתי שלנו, המקום הזה היה צפוף מאוד. נדחסנו בחלל קטן, וכל המראות, הקולות והריחות של חיי היומיום הודגשו ביתר שאת.
"קינְדֶר רָאוּס!" קראו השוטרים שוב ושוב בשעה שסרקו את המסדרונות. זאת לא היתה הפעם הראשונה שהגרמנים באו לקחת ילדים במהלך היום, כשהוריהם נמצאו בעבודה.
אבל אני הייתי בת שמונה עשרה, כבר לא ילדה, ויכולתי לצאת לעבוד כמו נערות אחרות בנות גילי ואף צעירות ממני. ראיתי אותן מסתדרות בשורות למסדר נוכחות מדי בוקר ואז עושות את דרכן לאחד המפעלים. וגם אני רציתי לעבוד, אף על פי שהליכתו השפופה של אבי, שנראה כמו איש זקן עכשיו, וכפות ידיה הפצועות והמדממות של אמי, הבהירו לי שמדובר בעבודה קשה ואיומה. העבודה היתה הזדמנות לצאת החוצה, לראות אנשים ולדבר איתם. הורי דיברו הרבה מאוד על ההסתתרות שלי. פאפא חשב שאני צריכה לעבוד. אישורי עבודה היו מסמכים חשובים מאוד בגטו. לעבודת הפועלים היתה חשיבות, והסיכוי שיגורשו לאחד המחנות היה קטן יותר. אבל מאמא, שבדרך כלל לא התווכחה עם פאפא, אסרה עלי לעשות זאת. "היא נראית צעירה מגילה. העבודה קשה מדי. היא תהיה בטוחה יותר אם לא יראו אותה." ועכשיו שכבתי במחבואי, עלולה להתגלות בכל רגע, ותהיתי אם היא עדיין תחשוב שצדקה.
קולות הצעדים נדמו, ובבניין השתרר שקט סוף סוף. אבל לא זזתי. זאת היתה אחת השיטות ללכוד אנשים שהסתתרו: להעמיד פנים שהם הולכים ולארוב לכל מי שיצא החוצה. נותרתי קפואה על מקומי ולא העזתי לצאת מהמחבוא. הגפיים שלי כאבו, ואז נרדמו. לא היה לי מושג כמה זמן חלף. מבעד לחרך ראיתי איך החדר הולך ומתקדר, כאילו השמש שקעה מעט בשמים.
כעבור זמן מה שוב שמעתי קולות צעדים. הפעם אלה היו צעדיהם הכבדים של הפועלים ששבו שותקים ומותשים מיום עבודתם המפרך. ניסיתי לצאת מהארגז, אבל השרירים שלי היו תפוסים וכואבים ותנועותי היו אטיות. לפני שהספקתי לצאת נפתחה דלת הדירה שלנו בפראות ומישהו רץ פנימה בצעדים קלים. "סיידי!" זאת היתה מאמא, והיא נשמעה היסטרית.
"אני פה!" קראתי. עכשיו היא חזרה, והיא תוכל לעזור לי לצאת. אבל קולי נשמע עמום בתוך הארגז. כשניסיתי לפתוח אותו, הסוגר נתקע.
מאמא יצאה בריצה למסדרון. שמעתי אותה פותחת את הדלת של עליית הגג, רצה במעלה המדרגות ומחפשת אותי. "סיידי!" היא קראה. ואז צעקה "ילדתי! ילדתי!" שוב ושוב כשלא מצאה אותי, וקולה נשמע כמו צווחה מבוהלת. היא חשבה שנעלמתי.
"מאמא!" צעקתי. אבל היא היתה רחוקה מכדי לשמוע אותי, והצווחות שלה היו רמות מדי. ניסיתי שוב לצאת מהארגז, ללא הצלחה. אמא חזרה בריצה לחדר. היא עדיין מיררה בבכי. שמעתי את החלון נפתח. הטחתי את הכתף שלי בכל כוחי במכסה הארגז והצלחתי סוף סוף לפתוח אותו.
קמתי על רגלי במהירות. "מאמא?" היא עמדה בתנוחה משונה ביותר, עם רגל אחד על אדן החלון, וצלליתה הדקיקה הצטיירה על רקע דמדומי הערב. "מה את עושה?" לרגע אחד חשבתי שהיא מחפשת אותי בחוץ. אבל פניה היו מעוותות בכאב, ואז הבנתי למה היא עומדת על אדן החלון. היא חשבה שלקחו אותי עם הילדים האחרים ולא רצתה להמשיך לחיות. אם לא הייתי מספיקה להשתחרר מהארגז בזמן, מאמא היתה קופצת מהחלון. אני הייתי בתה היחידה, כל עולמה. היא העדיפה להתאבד ולא להמשיך לחיות בלעדי.
צמרמורת עברה בי ורצתי אליה. "אני פה. אני פה." היא התנודדה על אדן החלון ואני תפסתי בזרועה כדי שלא תיפול. רגשי אשמה איומים תקפו אותי. תמיד רציתי לרַצות אותה, להעלות חיוך על פניה היפות. אבל עכשיו, בגלל הכאב הנורא שגרמתי לה, היא כמעט עשתה מעשה בלתי נתפס.
"כל כך דאגתי!" היא אמרה אחרי שעזרתי לה לרדת וסגרתי את החלון, כאילו זה מסביר הכול. "לא היית בעליית הגג."
"אבל מאמא, התחבאתי במקום שהראית לי." הצבעתי על הארגז. "במחבוא השני, זוכרת? למה לא חיפשת אותי שם?"
מאמא נראתה מבולבלת. "לא חשבתי שעוד תצליחי להיכנס לשם." שתיקה קצרה השתררה, ואז שתינו פרצנו בצחוק. הקולות נשמעו צורמניים ויוצאי דופן בחדר העלוב הזה. במשך כמה שניות הרגשתי כאילו חזרנו לדירתנו ברחוב מייסלסה וכל זה בכלל לא קרה. אם אנחנו עדיין מוצאות סיבות לצחוק, הכול בטח יהיה בסדר. נאחזתי במחשבה הבלתי סבירה הזאת כאילו היא גלגל הצלה בלב ים סוער.
אבל אז הרעידה זעקה את הבניין, ואחריה עוד אחת, והצחוק שלנו נדם. אלה היו אמהות של ילדים אחרים, שנלקחו על ידי השוטרים. קול חבטה נשמע בחוץ. ניסיתי להתקרב לחלון, אבל מאמא עצרה אותי. "אל תסתכלי," היא ציוותה עלי. אבל זה היה מאוחר מדי. הספקתי לראות בחטף את הֶלגָה קוֹלבֵּרג, שהתגוררה בהמשך המסדרון, שוכבת על השלג המפויח שכיסה את המדרכה למטה. ידיה ורגליה היו מוטלות בזוויות משונות, והחצאית שלה נפרשה סביבה כמו מניפה. היא הבינה שילדיה נלקחו וגם היא, כמו מאמא, לא רצתה להמשיך לחיות בלעדיהם. תהיתי אם כל האמהות חולקות את הדחף הזה, או שקיבלו החלטה משותפת להתאבד אם הגרוע מכול יקרה.
אבא שלי התפרץ לחדר בריצה. אמי ואני לא אמרנו מילה, אבל הבעתו הקודרת הבהירה לי שהוא כבר יודע מה קרה למשפחות האחרות. הוא התקרב אלינו וכרך את זרועותיו הארוכות סביבנו בחיבוק הדוק במיוחד.
ישבנו קפואים ודוממים ואני הסתכלתי על ההורים שלי. מאמא היתה אישה יפהפייה, רזה וחיננית עם שיער בלונדיני כמעט לבן, כמו של נסיכות נורדיות. היא נראתה שונה לחלוטין משאר הנשים היהודיות, ולא פעם שמעתי אנשים לוחשים זה לזה שהיא לא נולדה פה. היא יכלה לצאת מהגטו ולחיות כאישה לא יהודייה אלמלא היינו איתה. אבל אני נראיתי בדיוק כמו פאפא - תלתלים כהים ועור בגון הזית, שלא הותירו ספק באשר לזהותנו. אבי נראה כמו עובד כפיים שיכול לשאת על כתפיו הרחבות צינורות גדולים או משטחי בטון. הוא היה רואה חשבון עד שהחברה שבה עבד לא הורשתה עוד להעסיק אותו. את מאמא רציתי תמיד לרַצות, אבל פאפא היה בעל הברית שלי, האדם שאיתו חלקתי את סודותי וחלומותי, זה שבשעות הלילה המאוחרות לחש לי סודות שליוו אותי בחיפושי אחר אוצרות ברחבי העיר. עכשיו נצמדתי אליו והשתדלתי להתמסר לחיבוקו.
אבל החיבוק של פאפא לא היה מסוגל להגן עלינו מפני השינוי המתרחש. הגטו, למרות תנאי המחיה הנוראים, נראה פעם בטוח יחסית. גרנו עם יהודים, והגרמנים אפילו הקימו את היודנראט, שהיה אחראי לניהול ענייני היומיום שלנו. אולי אם נשמור על פרופיל נמוך ונציית להוראות הגרמנים הם ייתנו לנו לגור בין החומות האלה עד שהמלחמה תיגמר, אמר פאפא שוב ושוב. אבל אחרי ההתרחשויות של היום כבר לא הייתי בטוחה בזה. סקרתי את הדירה בסלידה מהולה בפחד. בהתחלה לא רציתי להיות פה. אבל עכשיו נחרדתי מהמחשבה שניאלץ לעזוב.
"אנחנו מוכרחים לעשות משהו!" הכריזה מאמא בקול צווחני מהרגיל, ששיקף את מחשבותי.
"אני אקח אותה מחר לקבל אישור עבודה," אמר פאפא. הפעם מאמא לא התווכחה איתו. לפני המלחמה היו לילדים חיים טובים. אבל עכשיו הדרך היחידה שלנו להינצל היתה לעבוד ולהביא תועלת.
אך מאמא לא דיברה רק על אישור עבודה. "הם יחזרו, ובפעם הבאה לא יהיה לנו כזה מזל." היא לא טרחה לברור את מילותיה כדי להגן עלי. הנהנתי בשתיקה. דברים משתנים, אמר קול בתוכי. לא נוכל להישאר יחד לנצח.
"יהיה בסדר, יקירה." ניסה פאפא להרגיע אותה. איך היה יכול להגיד דבר כזה? אבל אמא השעינה את ראשה על כתפו והיה נדמה שהיא סומכת עליו, כמו תמיד. גם אני רציתי להאמין בזה.
"אני אחשוב על משהו," הוסיף פאפא, ושלושתנו נצמדנו זה לזה. "אנחנו עדיין ביחד." המילים שלו, בחלקן הבטחה ובחלקן תפילה, הדהדו בחדר.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"גם לנו יהיו פרחים", פאם ג'נוף, ידיעות ספרים, 328 עמודים.
בשיתוף עברית
