עמיחי שפיגלר, בזוגיות ואב לשתיים, נולד בשנת 1971 וגדל בנתניה. בילדותו חי שנים בפריז ובניו־יורק עם אביו, מוטל'ה שפיגלר, מגדולי ספורטאי ישראל בכל הזמנים. החל לשחק כדורגל במכבי נתניה בגיל תשע, עבר לשנה למכבי ת"א ופרש בשמשון בגיל 17. אחרי גירושי הוריו עבר לתל־אביב עם אמו יודפת. שירת בחיל המודיעין, ואחרי השחרור עבד בשגרירות בפריז. התחיל את הקריירה בערוץ הספורט ב־1998 בתפקידי הפקה ועריכה. תוך שנה החל לשדר את משחקי הליגה הצרפתית ולהגיש תוכניות מגזין. ב־2014 הפך לשדר המשחק המרכזי בליגת העל ברשות השידור והחל לשדר גם את משחקי נבחרת ישראל. בימים אלה ממשיך לשדר את המשחק המרכזי של ליגת העל בכדורגל בערוץ הספורט. ישדר בכאן את משחקי המונדיאל, שנפתחים ב־20 בנובמבר בקטאר.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
מה הזיכרון הכי מוקדם שלך?
"יש לי זיכרונות מגיל ארבע בניו־יורק, כשאבא שיחק בקוסמוס. זוכר את הבית, את הסצנה שאנחנו בארה"ב כשאני ילד מאוד קטן. אני זוכר את הקייטנה, לשם הלכנו אחי גיורא ואני, ובכל פעם שהוא צולל בבריכה אני בוכה. ילד שמפחד שאחיו לא ייצא מהמים".
בנאלי, אבל איך לגדול בבית שהכי מזוהה עם מונדיאל במדינת ישראל?
"זה נהדר. בתור ילד היה לי ברור שהגול השני של ישראל בגביע העולם יהיה שלי, שאני זה שאבקיע. אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא יקרה, ונפטרתי מכל התסכולים שאני לא שחקן בגיל מאוד־מאוד צעיר כי היה לי ברור מהתחלה: או שאהיה השחקן הכי טוב בארץ או שלא אהיה שחקן. שמח שבחרתי נכון כי לא היה לי סיכוי אם הייתי בוחר בדבר השני".
בכל זאת שיחקת לא מעט.
"יצא ככה. התחלתי לשחק במכבי נתניה בגיל תשע, אבל אלה היו שנות הזוהר שלי, מגיל תשע ועד 13. ואז פרשתי. ההורים נתנו לי שתי מתנות לבר המצווה, גירושים ומעבר לתל־אביב. אמא רצתה שאשקיע בלימודים והחליטה שעדיף שאשאיר את הכדורגל בצד, ובמשך שנתיים הייתי בצד".
וברקע הגירושים של הוריך.
"חושב שהתמודדתי עם זה בסדר. כשהגעתי לתל־אביב גיליתי שכמעט כל הכיתה מורכבת מילדים גרושים ובנתניה הייתי חריג, אז בהיבט הזה התאקלמתי מהר מאוד. המשכתי לשחק כדורגל באדיקות ואחרי שנתיים חזרתי לשחק במכבי ת"א. במשחק האחרון של העונה אמרתי לאבא: אני לא אשחק היום אבל בוא תראה את מי שיהיה השחקן הכי טוב בארץ בשנים הקרובות. הוא בא. בסוף כן שיחקתי מחצית וצדקתי. אבי נמני היה באמת אחד הגדולים שהיו פה. עברתי לשמשון, נהניתי מכל רגע. פרשתי מאושר אחרי עוד שנה".
אבא לא התאכזב?
"הוא הבין בגיל מאוד צעיר ששום דבר מהכישרון הכדורגלני שלו לא עבר לבנים שלו. אז אף פעם לא הרגשתי לחץ ממנו שאני צריך להיות שחקן. לרגע השיא שלי הגעתי מוקדם מדי. נתתי צמד במשחק לפני הבוגרים, נגד מכבי פ"ת, כשהיו 8,000 איש בקופסה. הרימו אותי על הכתפיים. נגעתי בשמיים. זה יחבר אותי לזה שבגיל ארבע התמסרתי עם פלה במגרש האימונים של ניו־יורק קוסמוס. אז כשאתה משחק עם פלה בגיל ארבע ונותן צמד מול קופסה מלאה בגיל 12, קריירה לא יכולה לצאת מזה".
מונדיאל שני שאתה משדר. אירוע הספורט הגדול בעולם. יש הכנות מיוחדות?
"זה מונדיאל חמישי שאני נוכח בו. אבל אני חי את המונדיאלים מארגנטינה 1978. כמובן שאתה מגביר את החפירה בנבחרות לקראת המשחקים שאתה משדר בצורה ספציפית. תשמע, אלה החיים שלי. גם פרשן פוליטי לא נכנס לעניינים הפוליטיים רק בשבוע של הבחירות".
מה נקבל לדעתך?
"המונדיאל הזה מזכיר לי את המונדיאל בארה"ב, מהבחינה של הולכים אל הלא־נודע, למדינה שלא מזוהה עם כדורגל, וקטאר בטח לא מעצמת כדורגל. לא חושב שיכול להיות משהו פחות מאדיר וגדול".
"כאן" הולכים למבצע שידורים חסר תקדים בהיקפו.
"אף פעם האולפנים לא מוקמו באצטדיונים עצמם והנוכחות של צוות השידור תהיה הרבה מעבר לשדר־פרשן באופן המסורתי. זה לא מובן מאליו שמאפשרים לי בערוץ הספורט את ברכת הדרך כל ארבע שנים, ואני חייב תודה למנכ"ל תומר תורג'מן".
שנים ששלטו פה שלושת הטנורים, מאיר איינשטיין ז"ל, יורם ארבל, רמי ויץ. עם נבחרת ישראל והמשחק המרכזי של ליגת העל, הפכת לבכיר מכולם.
"חס וחלילה, לא".
אני רק נצמד לעובדות.
"הכבוד שיש לי לשלושתם הוא עצום. חבל לי מאוד שמאיר איינשטיין לא זכה בחייו להבין כמה הקהל אהב אותו וזכר אותו לטובה, כי בחייו היו הרבה שמיררו לו את החיים. בעיני רבים מאיר היה אבי תורת הצעקות בתוכניות רדיו, ולצערי רק אחרי מותו אותם אלה שאמרו את זה כבר סיפרו כמה גדול ומרגש הוא היה כשדר. זה דבר שעצוב בעיניי. יורם הוא אגדה בחייו. אני יכול לספר לך שהבן אדם הראשון שבירך אותי כשקיבלתי את המינוי לשדר את המשחק המרכזי ואת נבחרת ישראל ב־2014 היה יורם ארבל. אני תמיד מתרגש לראות אותו ותמיד נפעם מאהבה שלו לדבר שהוא עושה כל כך הרבה שנים".
נעבור למשחק המרכזי של השבוע: בצלאל סמוטריץ' נגד הכדורגל בשבת.
"אני שונא שפוליטיקאים נכנסים לטריטוריות שלא שייכות להם. הם עושים מספיק נזקים. זה לא מבהיל אותי ואני מקווה שהשכל הישר ינצח גם במקרה הזה, כלומר שימשיכו לשחק פה כדורגל. זה מגוחך, מה שסמוטריץ' רוצה לא יקרה, ואפילו לא צריך להתייחס לזה כאל הצעה שיש להיבהל ממנה. ביום שהכדורגל לא ישוחק כאן בשבת, נהיה במקום לא טוב. אבל אין בי דאגה. עוד שטות שתעבור".
ספגת ביקורות אחרי שידור משחק הנבחרת נגד אלבניה כשעומר אצילי נכנס וקיבל שריקות בוז. אמרת בין השאר שזו “פרשה אומללה", ש"הוא צריך להתמודד עם הרקע הלא־נעים הזה" ושיש גם קהל שמעודד אותו. חלק אף טענו שלמעשה יצאת נגד הקהל ששרק לו בוז.
"לא יצאתי נגד הקהל. אני מתאר את מה שקורה ואמרתי שחלק מהקהל שורק בוז ואחרי כמה דקות אמרתי שחלק מהקהל מעודד אותו כי זה מה שקרה. אני יודע שהייתה ציפייה שאניח את המיקרופון כשאצילי נכנס ואני אוציא רובה צלפים. אבל באתי לשדר משחק כדורגל של נבחרת ישראל, ולא באתי לחנך אף אחד. הפרשייה של אצילי היא כתם עבורו, כנראה לכל החיים, והוא צריך להתמודד עם זה. במשחק של נבחרת ישראל אני לא אשרוק בוז, לא לעומר אצילי ולא למונס דאבור. הקהל ישרוק, אני אשדר והשחקנים ישחקו. כל אחד יעשה את תפקידו. מרגיש שעשיתי את תפקידי באותו יום ואין לי שום חרטות".
עניינית אתה חושב שהוא צריך לשחק בנבחרת? הקולגה שלך מהערוץ, אלי אוחנה, אמר כאן שאין בעיה כי הפרקליטות סגרה את התיק. מירי נבו, מאותו בית, אמרה שאצילי ומיכה חייבים להתנצל בפני הנפגעות.
"אני לא אחראי על הזימונים של שחקני נבחרת. אני חושב שההתאחדות והמאמנים הם שיקבעו אם יש לו מקום בנבחרת. מה כל אחד חושב, זה בכלל לא מעניין. אם עומר אצילי היה מטפל בפרשייה הזו אחרת, אם היה מתנצל בצורה אחרת מההודעות שהכתיבו לו דוברים כאלה ואחרים, אם באמת היה מתמודד כמו שצריך מול המצלמות, הוא היה חוסך מעצמו וגם מהקורבנות של הפרשייה הרבה מאוד עוגמת נפש. הוא לא עשה את זה והוא צריך לשאת בתוצאות. הוא היה באמת מעורב בפרשייה אומללה, כפי שאמרתי. אני לא צייצן בטוויטר ובאמצע משחק כדורגל, בדקה 70 ומשהו, כשאצילי נכנס וצריך להשוות, אני לא אתחיל לפרוט את כל המעשים המטונפים שהוא עשה באותה פרשייה. אני לא אכנס להטפות מוסר בשידור על המעשים המטונפים שעשה בפרשייה הזו. זו לא הפלטפורמה. בשביל זה יש אולפנים, תוכניות והפגנות בכיכר העיר, לא במשחק כדורגל".
בוא נדבר על פירוטכניקה. מצד אחד, בשידורים אתם נוהגים לגנות שימוש של אוהדים באבוקות, מצד שני - עושים שימוש בתמונות המרהיבות האלה בפרומואים של הערוץ. זו לא צביעות?
"תראה, אני לא איש כיבוי אש. זה עסק מסוכן, פירוטכניקה. היה עדיף לכולם אם היו מסדירים בצורה נורמלית את העניין, לפני המשחק. זה מיותר כשזה קורה כשהמשחק כבר התחיל וכבר נהיה טרנד שזה עוצר משחקים, וזה מבאס מאוד. אבל משטרת ישראל צריכה לטפל, לא השדרים".
כלומר?
"יש כאן ציפייה שהשדר לא ישדר, אלא שיתעסק כל היום בלהטיף מוסר לאוהדים, לשחקנים, למנהלים. יש גם משחק שצריך לדבר עליו. אני יודע שהכדורגל פה פחות מעניין את כולם ואוהבים לדבר על המסביב, אבל התשוקה שלי היא לכדורגל, לא לכל הבולשיט".
איזו עצה היית נותן לעמיחי בן ה־16?
"יכול להיות שאם הייתי דורש מאבא שלי שיהיה יותר מעורב בקריירת הכדורגלן שלי, גם הייתי יוצא שחקן. לא עשיתי את זה והכל בסדר".
אמרת לו את זה פעם?
"כן, הוא יודע את זה. כבר סגרתי איתו חשבונות על הכל. עצה אחת כן אבא נתן לי בגיל מוקדם, ואני מאושר ששמעתי לו - תמיד תבעט משתי רגליים. הוא לא סובל שחקנים של רגל אחת ואני יכול לומר לך שאומנם לא הייתי שחקן, אבל אני בועט טוב בשתי הרגליים".
מה הפחד הכי גדול שלך?
"בגדול זוחלים, אבל מאז שאני אבא, לפני עשר שנים, אני מקפיד להראות חוסן כשאני נתקל באירועים כאלה כי שתי הבנות שלי הבינו שלא הגיוני שהן צריכות לשמור עליי".
מה ההחמצה הגדולה של חייך?
"פנדל נגד הפועל מרמורק כששיחקתי בשמשון. לפעמים אני מתעורר מזיע ושואל את עצמי למה־למה־למה זה הלך לקורה והחוצה".
מה השמועה הכי מטורפת שהייתה לגביך?
"שאני אוהד את מכבי ת"א, את מכבי חיפה, את הפועל ת"א, את בית"ר ירושלים ועוד עשר קבוצות. אבל יש רק קבוצה אחת שאני אוהד, מכבי נתניה".
כאוהד מכבי ת"א, בקבוצות הווטסאפ שאני בהן, כמו גם בפיד מכבי בטוויטר, יש טענות שאתה מאופק בשידור שערים של הקבוצה לעומת השערים של מכבי חיפה, נניח.
צוחק. “לאלה שאומרים את זה, שאל אותם אם התלהבתי מספיק כשיונתן כהן הבקיע את ה־3:4 בניצחון של מכבי ת”א על מכבי חיפה, ואם התלהבתי מספיק כשערן זהבי הבקיע 35 שערים בשנה. אבל שמע, הטענות האלה די משותפות לכל האוהדים בארץ. כשהם זוכים באליפות, כולם אוהבים אותך. כשזה לא מסתדר להם, גם השדר אשם. לוקח את זה באהבה. אגב, אוהדי מכבי חיפה אהבו את ‘והכדורגל, איזה כדורגל’ וכעסו על ההתלהבות שלי באותו משחק זכור בסמי עופר. אי־אפשר לרצות את כולם”.
נתקלת בקללות במגרשים של אוהדים?
"מכיר את הגועל נפש של מגרשי הכדורגל עוד מעט 45 שנה, ולכן לא נבהל כשאוהדים מדי פעם מקללים אותי. משתדל לא להגיב ברוב המקרים, אבל לפעמים בורח לי הקאנטונה ואז אני גם עונה, ואז המקלל נדהם שגם אני יודע לדבר בשפה שלו".
מה הדבר הכי גרוע שכתבו עליך או אמרו לך?
"אין משהו שנצרב בי בצורה דרמטית. בגיל מאוד צעיר הבנתי שלא צריך לקחת קשה ביקורות וגם לא להאמין יותר מדי למחמאות. גדלתי עם אבא שהיה הכוכב הכי גדול במדינה, ואי־אפשר היה ללכת איתו ברחוב. אז כל מה שקורה לי נראה כמו משחק ילדים".
מתי בכית לאחרונה?
"לצערי הרב בכיתי הרבה בפרידה הקשה ממודי. הוא היה מקור להשראה עבורי ועבור כל מי שזכה לבוא איתו במגע. מודי היה כל כך גדול ומשמעותי, שמשהו ממנו נשאר ויישאר בערוץ הספורט ובכלל, בתקשורת הספורט, לנצח נצחים. כל מי שמחזיק היום מיקרופון או מקליד על מקלדת או נמצא בעולמות האלה ספג ממנו משהו. בא לי לבכות גם עכשיו".
זוכר עצה מסוימת שנתן לך?
"ועוד איך. הפעם הראשונה שנכנסתי לאולפן בערוץ הספורט הייתה יחד עם מודי במחצית של חצי גמר ליגת האלופות, 2004. שידרתי אז כדורגל צרפתי, ובמחצית רצו שאקדם את הליגה ואספר עליה. זוכר שהייתי נרגש, על גבול התקף חרדה, כי זו הפעם הראשונה שלי בלייב באולפן ממש ובליגת האלופות, עם מודי בר־און. אמרתי לו שאני בלחץ, ומה שהוא ענה מלווה אותי עד היום. 'מה אתה נורמלי? אתה הולך להיכנס עכשיו לאולפן והולך לדבר איתי בדיוק כמו שדיברנו בחצי השעה האחרונה כאן במסדרון. אתה לא משנה כלום, הייה אתה’, ועם הדבר הזה אני הולך בכל פעם שאני נכנס לאולפן".
סיפרת לו?
"לפני שנה סיפרתי לו את זה, לפני שחלה, והוא נורא התרגש. שמח שיצא לי להגיד לו בחייו הבריאים לחלוטין כמה הוא עזר לי בתחילת הדרך ולאורכה. הוא תמיד היה שם בשבילי ובשביל אחרים. לפעמים רק מילה או מבט שלו היו מספיקים".
מה הרגע הכי מביך שהיה לך בשידור?
"לפני שנה שידרתי משחק בגביע הליגה הסקוטית ובסוף השידור הכרזתי על שוויון ונפרדתי מהצופים בבית. כשהייתי בדרך למעלית, צעקו לי מהחדר שיש פנדלים. אבל כבר ירדנו משידור והיה מאוחר מדי. אז אני מתנצל בפני אוהדי קילמרנוק בישראל, שלא זכו לראות אם הקבוצה שלהם עלתה שלב".
אבא שלך אמר פה שייעץ לך לא לרדת על שחקנים שמחמיצים - כי הוא החמיץ הרבה בעצמו.
"ואני שידרתי הרבה שמחמיצים וגם אם אני ביקורתי, אני משתדל לשמור על כבוד המחמיצן ולא לפגוע באף אחד. אם עשיתי את זה, כלפי שחקן, מאמן, אולי שופט שעשה טעות איומה, אז אני מתנצל למפרע. לא מרגיש שהשארתי הרבה קורבנות מאחור".
קיבלת פניות משחקנים, ממאמנים, משופטים?
"טל בן חיים, החלוץ, פעם כעס עליי שביקרתי אותו במשחק חצי גמר הגביע של סכנין מול מכבי ת"א, כשהוא לא הוציא כדור כששחקן של סכנין נפצע ומכבי ספגה גול. הסברתי לו את עמדתי, הוא הסביר לי את עמדתו. התחבקנו והמשכנו הלאה. אני לא מעליב. גם אם אשדר את ברק בכר מפסיד 6:1 לבנפיקה לא אגיד שהוא צריך לשים את המפתחות כי אני מבין שהוא שיחק מול קבוצה טובה בהרבה ולבקר את המשחק של חיפה אפשר - אבל גם לא לשכוח ממי היא קיבלה את השישייה".
מה תהיה השורה האחרונה בביוגרפיה שלך?
"מי יכתוב עליי? יהיה מישהו שיצייץ. ואני סבבה עם כל מה שיצייצו עליי".
מה ההישג הכי גדול שלך לדעתך?
"המשפחה שלי, האישה שלי דפנה ושתי הבנות שלנו. אחרי כל שידור, טוב או רע, הן יגרמו לי להבין את הפרופורציות, ובאמת מה חשוב בחיים. זה כולה כדורגל חבר'ה".
מה הריח האהוב עליך?
"של דשא ביום גשום. אני בכלל בן אדם שאוהב גשם. משחקים בגשם זה הדבר שאני הכי אוהב".
מי היה משחק בתפקיד עמיחי שפיגלר בסרט על חייך?
"יש אחד שהייתי חולם שישחק אותי כי כל חיי הערצתי אותו. אריק קאנטונה".
מה הגילטי פלז'ר שלך?
"שווארמה ב־12 בלילה אחרי משחק. קשה לי להגיד לא. יש גם מקרר ארטיקים בערוץ הספורט שהוא מוקש מאוד רציני בעיניי".
מה האלבום הראשון שקנית?
"של מדנס ודיוויד בואי. אני ילד של שנות ה־70־80".
מה הדבר שהכי משגע אותך כרגע?
"הביורוקרטיה לקראת הנסיעה לקטאר. שלחתי מאה תמונות ובסוף לקחו את זו בלי המשקפיים".
האם עברת אי פעם חוויה על־טבעית?
"קל להתבלבל ולחשוב שלפעמים יש לך חלק בתוצאה שאתה משדר, אבל אני משתדל לא ליפול גם למלכודות האלה".
ריהאנה או ביונסה?
"ריהאנה. אבל שתיהן נהדרות. קשה להכריע".
מוטל'ה שפיגלר או ערן זהבי?
צוחק. "שניהם אדירים. מאחל לילדים של ערן זהבי שערן הוא אבא כמו מוטל'ה. מאחל לנבחרת ישראל שהוא יבקיע עוד, כי אחרת מוטל'ה עוד יעבור אותו".
פורסם לראשונה: 06:54, 11.11.22
