אבהות. נהייתי אבא לפני שמונה שנים בדיוק, ועדיין אני תופס את עצמי כאב טרי. לא באמת התרגלתי, ואולי אף פעם לא אתרגל. יש אבות שההורות היא טבע שני עבורם, ויש כאלה שלא. אני משתייך לסוג השני. זה לא דבר נעים לגלות על עצמך, במיוחד אם אתה מבלבל הורות עם היכולת להעניק אהבה. לקח לי זמן לפרוע את הפקעת הזאת. לזהות איפה הקושי ואיפה החסד. ברגע שאתה נהיה הורה אתה נאלץ לצאת למסע רוחני, וזה תמיד כרוך בכאב. למה זה כל כך קשה לי? למה אני בורח מזה? למה, גם אחרי מאות פעמים, פעולה פשוטה כמו הכנת ארוחת עשר מרגישה לפעמים כמו נייר זכוכית על עור חשוף?
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ילד הוא הרבה דברים, רוב הזמן הוא פשוט זרקור ענק על החסרונות שלך בזמן שאתה מנסה להיות במיטבך. לפני שמונה שנים נהייתי אבא, ובחיי, שכמעט בכל פעם שאחד הילדים שלי קורא לי "אבא" כבדרך אגב, אני נשטף אימה, התרגשות ופליאה שלא הייתי מוותר עליהן עבור שום הון - או כל חופש מדומה אחר - שבעולם.
"בית פתוח". לפני כשלוש שנים, אחרי תקופה אינטנסיבית של הופעות, לקחתי הפסקה של שלושה חודשים, להתרכז בכתיבה. השירים הישנים חנקו אותי והייתי מותש מלהופיע איתם. ובדיוק כשחשבתי לחזור לשגרת הופעות, הופיעה קורונה, והכל דמם. שמחתי עוד זמן. זאת הייתה תקופה יצירתית, לפעמים אופורית, אבל בלי ששמתי לב כל היבט בחיים שלי התחיל להסתבך ולהתאפלל. פתאום הרגשתי שאני מסתובב בעולם עם גרזן בתוך הלב. התקשיתי לשמוח. הפכתי קנאי יותר, רדוף יותר, ולא הכרתי את עצמי. ניסיתי להיגמל מהרגלים רעים, הצלחתי לרגע, ונכשלתי שוב. חזרתי להופיע, אבל זה היה כמו רולטה רוסית - ערב אחד הרגשתי שאני שוב במקומי, ובערב אחר הרגשתי כמו ליצן נחות. בתוך הסבך הזה נכתבו והוקלטו רוב השירים של האלבום "בית פתוח". הכותרת נפתחה וספחה אליה סיפורים ומשמעויות - בית פתוח לסגנונות מוזיקליים שלא התנסיתי בהם, מפיקים ואורחים מוזיקליים, השראות, מינימום מגננות ומקסימום כנות (ההופעה הקרובה בקיסריה, ב־6 במאי).
גיל. אני עובד עם אנשים צעירים מאוד. הם עד כדי כך צעירים שאני אפילו לא בטוח בני כמה הם. אני בן 46, זה בטוח. מתישהו, לא מזמן, איבדתי את היכולת להבחין בין אדם בן 27 ל־32. אני משתדל לא להביך את עצמי. השאלה הגדולה היא השפה: מתי להפסיק לאמץ את הסלנג שלהם, בהנחה שעוד אומרים סלנג בכלל. המילה האחרונה שהחלקתי פנימה בבושה ובהתרגשות היא "קרינג'". השתמשתי בה כמה פעמים, אבל זה היה מוזר לכולם. בקרוב אפרוש. אסתפק בלהבין חלקית למה הם מתכוונים, ואנעל את שערי שפת השיחה שלי. זה הדבר המכובד לעשות. בקרוב, אבל עוד לא.
דחיינות. הטקסט הזה נכתב כחודש וחצי אחרי שהתחייבתי אליו. אני די בטוח שאמרתי "אני על זה". אני תמיד אומר את זה כשאני לחוץ. אני לא על כלום. כמעט. בלעתי חצי אטנט, ושתיתי שתי כוסות וויסקי, וזה אפילו לא המשקה שלי. אני עובד מול כוחות גדולים ומנוגדים. אני כותב על מחשב חדש, ומדי פעם מגלה שכתבתי חצי פסקה בלטינית. בא לי למות ואני לא יכול להפסיק לצחוק.
הומור. בסופו של דבר, ההתאהבויות הכי גדולות שלי היו באנשים שהצחיקו אותי, גברים ונשים. הומור מגיע עם פגיעות ורגישות, וכשמישהו מצחיק אותי אני מרגיש מחובר ולא מאוים. אני לא אוהב שמצחיקים אותי במפגיע. אני אוהב פאנצ'ים ממולמלים, חסרי ביטחון, עם עדיפות ברורה להומור עצמי. כשהייתי צעיר יותר סמכתי על ההומור שלי כשגריר לחוסר ביטחון שוחר שלום, ויצא שהעלבתי אנשים. זה תמיד הפתיע ובילבל אותי. חשבתי שהמכניזם ברור. עד היום כשאנשים מתייחסים אליי כאל ציניקן, אני מרגיש אבוד. אתה רוצה לשדר פגיעות? שדר פגיעות. אל תצפה מאף אחד לעבוד קשה מדי.
"ולא היה בינינו אלא זוהר". אמרתי: נזרוק פנימה ציטוט אחד, מה יכול להיות.
זרות. אני חי עם אותה האישה כבר 16 שנים. הכרנו, התחתנו, עשינו שני ילדים, עברנו משברים, נפרדנו וחזרנו, ונפרדנו שוב וחזרנו שנית. אנחנו חיים אחד עם השני, וכשאנחנו לא משגיחים בזה, אחד לצד השני. אנחנו קמים וישנים יחד, חולקים את החלומות ואת הפחדים הכי כמוסים שלנו, ופעם בכמה זמן, מתגלעת זרות נוראית. זה תמיד מרגיש סופני, אבוד, בלתי ניתן לגישור. ואז מישהו מושיט יד. לרוב, מישהי. אני מכיר את הריקוד הזה בעל פה, ועדיין, בכל פעם שהזרות חוזרת, היא מרגישה כמו הדבר האמיתי.
חלום חוזר. בזמן הקורונה קיבלתי הצעה להנחות תוכנית טלוויזיה. היא קיבלה את שם הסקסי "חי בגימל היכל התרבות - שלומי שבן מארח" ובשתי עונות ששודרו בכאן 11ראיינתי מוזיקאים וביצעתי איתם שירים. הנה כמה דברים שלמדתי מלראיין הרבה מוזיקאים בזמן קצר.
1. כשאתה מנגן עם מוזיקאי גדול, אתה תמיד לומד משהו חשוב שאי־אפשר ליישם.
2. להיט אמיתי, לא נהיה להיט אמיתי סתם. גם בשירים הפשוטים ביותר תמיד יש איזשהו "סוד". בדרך כלל באגף ההרמוני.
3. אין כמעט קשר בין "פרסונה" לאישיות. קשר הפוך, לפעמים.
4. "קריירה" מוצלחת היא בעיקר תולדה של יציבות נפשית, ופרואקטיביות אסטרטגית, ופחות של ברק וכישרון.
5. כולם מאוד תחרותיים, ומאוד סובלים מזה.
בתחילת התוכנית שאלתי את כל האורחים אם יש להם חלום חוזר. רובם סיפרו על סיוטי במה. גם לי יש כזה. אני אוהב מוזיקאים אהבת נפש. מגלומנים חסרי ביטחון, מוכשרים עד כלות, חשופים ונרעדים, פלאיים ומופלאים לנו ולהם עצמם. ישבתי מולם ומול השירים ולא יכולתי להפסיק להתפעל מכמה הם עיוורים ליופי שהם כל כך נואשים להחצין. כשאני אומר הם, אני מתכוון אנחנו.
טעות. כשהייתי פסנתרן קלאסי ה"טעות" הייתה האויב המר ביותר שלי. הייתי מתאמן שעות, חוזר על הפראזות המאתגרות, כדי שברגע האמת לא אכשל. שנאתי את האקרובטיקה, והיא מה שהרחיק אותי מהרצון לעסוק במוזיקה קלאסית באופן מקצועי. תוך כדי אימון, כדי לנוח, הייתי משחק עם עצמי משחק: עוצם עיניים, מניח את האצבעות על שלושה צלילים אקראיים ומחליט שהם יהיו שלושת הצלילים הפותחים של השיר הבא שאכתוב. אני כותב שירים מגיל שמונה, והרבה מהשירים שכתבתי נוצרו בטכניקה הזאת. הם נכתבו בקלות ובאושר. יותר מאוחר, אצטרך להזכיר לעצמי שזאת אחת הדרכים המומלצות ליצור - מתוך טעות, או לפחות אקראיות, בזמן שאתה אמור לעשות משהו אחר חשוב יותר.
יצירה. לא רק האקרובטיקה והלחץ הרחיקו אותי מהמוזיקה הקלאסית, אלא גם הרצון לכתוב מילים ולספר סיפורים. מתי כספי אמר לי פעם שהוא מפריד בין יצירה לבין כתיבה. יצירה היא משהו שעובר דרכך, והוא בהכרח גדול ונפלא מבינתך, בעוד כתיבה היא מלאכה שאתה עושה ביודעין וכמיטב יכולתך.
הוא אמר לי שמכל השירים האדירים שלו רק אחד "נכתב". השאר פשוט עברו דרכו. כל מי שאי פעם יצר, יודע על מה מתי מדבר - התחושה האופורית שמשהו גדול, חכם ומורכב ממך, עובר דרכך ויוצא ממך. הוא זר לך כשם שהוא מגדיר אותך, ולרגע אחד יש לך מקום נכון בעולם.
"כנען (12 מרגלים)". כשהשיר יצא לפני כמה חודשים, הוא זכה לכמה וכמה פרשנויות ומדרשים, דבר ששימח אותי מאוד. בסופו של דבר, לשיר הזה יש שני לבבות שפועמים בפוליריתמיקה - האחד אומר: "מנהיג גדול צריך לדעת לוותר" השני: "אני רק יהודי נודד, נולדתי כדי להיפרד". למעשה הם אומרים את אותו הדבר: דם יקר מאדמה. "זאת דרך ארוכה לכנען" הוא משפט שבידיים הלא־נכונות עלול להיות מגואל בדם.
לב ראוי. כשאתה פותח את הלב שלך בפני מישהו, אתה נותן לו אקדח. נח בקופסה מהודרת, מלובדת ארגמן. לפעמים זהו טקס החלפת נשקים, לפעמים פעולה חד־צדדית, התאבדותית. מישהו חייב לעשות את הצעד ראשון. אתה ניצב מול בחיר ליבך, לא מתיק ממנו את המבט, כל הרפלקסים שלך מכווננים לתנועה הזעירה והקטלנית ביותר, עד שלאט־לאט, בהיותך בן האנוש שאתה, אתה מרפה. אתה מתפלל שפגשת לב ראוי.
פעם אחת, לא כל כך מזמן, פתחתי את הלב שלי בפני האדם הלא־נכון. לא ראיתי את זה בא. לא ככה. חשבתי שאני מת, ואז גיליתי שאני חי. ושאני לא מצטער.
מיצג. בהופעת הבכורה של "בית פתוח" השתמשנו בהרבה וידיאו. ארבעה סוגים של מסכים ושלוש טכניקות הקרנה. בין שיר שנקרא "תמונה משפחתית עם רוה"מ" שעוסק בנתניהו, לבין שיר שנקרא "דיוטי פרי" המתחיל באשת רופא ונגמר בגופה של חייל, נשמעו שלוש יריות, הוכנס פסנתר עטוף בדגל ישראל, על המסך הקדמי הוקרנו פורטרטים של בן גביר, קרעי, לוין, ולבסוף נתניהו. ברקע נשמע קולו השבור של איתן הבר אומר את המשפט הידוע, בגרסה חסרה - ממשלת ישראל. תדהמה. לא המהלך הכי אנין בעולם, אבל אלו לא זמנים אנינים. אחד הערוצים הימניים מיהר לכנות את זה "מיצג פוליטי". התרעמו על החוצפה שלי לעצור את המופע לטובת פרופגנדה בוטה מול קהל שבוי. זה כמובן שקר, או לפחות אי־הבנה. הקטע אכן היה פוליטי, מחאתי, אבל בשום פנים ואופן לא חיצוני למופע. הדבר היחיד שעמד לנגד עיניי הוא המופע. הרצף. הסיפור. שום דבר לא עוצר את המופע.
קיבלתי כמה הודעות מאנשים שהיו בהופעה, והרגישו שהקטע הזה מסמן להם שהם לא רצויים בה. זה ציער אותי. זאת לא הייתה הכוונה. אף פעם לא שאפתי לשיר או להופיע רק בפני אנשים שחושבים בדיוק כמוני. לקחתי בחשבון שבמהלך הקטע הזה עשויה להתעורר מהומה קלה, וזה נראה לי בסדר.
ההצלחה הכי מרושעת של הממשלות האחרונות, היא השרשת האטימות ההדדית בין המחנות. אני מתפלל שנחזור להיות מסוגלים להתווכח כמו בני תרבות. זה לא יקרה כל עוד יעמוד בראשנו מישהו שקוצר זמן על ידי זריעת שנאה ובלבול.
נורי. פעם חשבתי שכשאמן כותב שיר על הילדים שלו, הוא סיים. לפחות סטטיסטית. ערב אחד חיתלתי את נורי, בני הבכור, ובשנייה של היסח הדעת, הוא נפל משידת ההחתלה, והתחיל לדמם מהפה. זה היה מחריד. אשתי התעוררה. טיפלנו בו, עד שנרגע. כשהוא נרדם כתבתי את השיר "נורי" בדמעות. זה אף פעם לא קרה לי. בדרך כלל עובר זמן בין האירוע לשיר, בהנחה שבכלל יש "אירוע". כתבתי את הבית הראשון ואת הפזמון שכולל את השורה, "אני שומר עליך, ואתה שומר עליי". בבוקר שאחרי ישבנו שלושתנו במטבח. נורי הניח עליי את היד ואמר לי משפט שמעולם לא אמר - אבא, אני אשמור עליך. הוא היה בן שנתיים וחצי. להבנתי, יש נוכחות אלוקית בכל רגע ורגע. ברגע הזה היא באה בעוצמה גבוהה.
ספורט. אני אדם מתמכר. לרוב לחומרים מזיקים, לפעמים להרגלים מועילים. אלו שני צדדים של אותה נטייה. תוסיפו או־סי־די בתפקוד גבוה, והתוצאה היא שאני צריך לחזור על פעולה מעט מאוד פעמים כדי שהיא תהפוך הרגל. קל להיכנס, קשה לצאת. בכל בוקר, אחרי שאני נפרד מהילדים בבית הספר או בגן, אני ממשיך לפעילות ספורטיבית. זאת לא שאלה. אני עושה את זה כי זה מרחיק ביני לבין הדיכאון. הרגל מועיל. אני לא מרחיב את תודעתי על בסיס יומי, אם כי הייתי שמח. צריך להפעיל שיקול דעת. אני שואף להיות במצב של הרחבת דעת בכל רגע ורגע, אבל זה קרב אבוד. אפשר להגיע לשם בלי חומר. אבל זה דורש מאמץ, תרגול ומזל. אני כבר יודע איך מרגיש אקסטזי גם בלי לקחת אקסטזי. אני מאמין שרובנו יודעים. העניין הוא שלפעמים אתה רוצה פשוט לסמוך על המדע כדי לשוב אליו על כנפי הדמיון והרוח.
עישון. ההתמכרות הקשה ביותר. קולה זירו - הבזויה ביותר. שילוב מושלם. הלוואי שאשכיל לוותר.
פתוח. הוא היה בן זוג טרי יחסית של חברה קרובה. מבוגר ממני. ובשלב הזה של הערב, מאוד שיכור. הצטבר לו קצת רוק לבנבן בזוויות הפה, וכל הזמן התלבטתי אם להעיר לו או לא. ישבנו על הבר במקום שלא סבלתי אבל הקפדתי לפקוד, כשלפתע הוא הציע לי במילים הישירות ביותר - שנתערבב קלות. אני עם "אשתו", כמו שהוא קרא לה, והוא עם שלי. כאילו מדובר בעסקה שאמורה להיחתם בינינו, הגברים. אמרתי לו שזה לא הקטע שלי, ולמעשה הייתי די בהלם. זה היה מזמן, הייתי תמים, ואף אחד עד אז לא דיבר איתי בכזאת חופשיות על מה שידעתי שקורה סביבי. שאלתי אותו אם זה משהו שהם עושים הרבה, והוא אמר שכן. שאלתי אותו איך הוא עומד בכאב הזה, איך מתגברים על הקנאה. הוא אמר לי שלפני ואחרי הכול בת הזוג שלו היא החברה הכי טובה שלו ושהוא לא היה רוצה למנוע ממנה חוויות שהוא יודע שלא יוכל להעניק לה. הוא כבר היה ילד גדול, והבין דברים. אמרתי לו "תנקה כאן, בצד של הפה". הייתי צעיר, וחשדתי בו. חשבתי שזה רעיון יפה, ושהם לא ישרדו חודש. נפרדנו כידידים.
"אני שמאלני. גדלתי בתל־אביב. אני אמן. אני נגד הרפורמה, וחושב שאיתמר בן גביר הוא סכנה ממשית לציבור. אבל מה לעשות שאני גם מאמין באלוהים, לא מופיע בשבת, חצי מזרחי, וקשור למדינה ולשפה שלי בעבותות?"
בשנים שעברו מאז פגשתי כל מיני מודלים של זוגיות, ושמעתי כל נימוק ותיאוריה בנושא קץ המונוגמיה, ועדיין, המשפט ההוא על חברות לא עוזב לי את הראש. הייתי רוצה להיות בן הזוג הזה, אבל אף פעם לא הצלחתי לעשות את הקפיצה המחשבתית. הרכושנות, וחוסר הביטחון, איכשהו תמיד מנצחים.
הבר שישבנו בו באותו הערב החליף בעלים ושמות עד שנסגר. הבחור ההוא עזב עם החברה שלי את הארץ, עשה איתה ארבעה ילדים, ולפי מה שהבנתי הם עדיין פתוחים, אוהבים ונדיבים אחד כלפי השני.
ציידי השראה. למשך שלוש שנים הייתי הפסנתרן של חוה אלברשטיין. הכרנו כשהקלטתי איתה את "תרגיל בהתעוררות". לא הרבה אחרי הצעתי לה להעלות מופע שבו היא תשיר ואני אנגן. זה היה חלום ישן שלי. לחזור לעמדת הפסנתרן והמעבד. חוה אמרה: לאט־לאט. יום אחד, משום מקום, קיבלתי הודעה מהמשרד שמייצג אותי, שחוה בעניין. נקבעו עשרה תאריכים. התחלנו להתכתב לגבי הרפרטואר, אף פעם לא משימה פשוטה - בטח כשהאמן הקליט כ־60 אלבומים הכוללים קלאסיקות רבות, אך מתעב נוסטלגיה. אחרי פינג פונג קצר, קיבלתי מחוה הודעה שהיא מוותרת. כתבתי לה מייל (עבדתי עליו לילה שלם, כמו מחזר מהמאה ה־19) והצעתי לה שנעבוד בלי דדליין, ובלי מחויבות. מה היה לי להפסיד? במקרה הכי גרוע אפגש עם חוה ועם שיריה, ובזה יסתכם העניין. ניגנו במשך שנתיים בסלון שלי, ולבסוף עלינו עם המופע "חוה שרה ושלומי מנגן".
חוה שרה כל הזמן. בהסעה, מאחורי הקלעים, בדרך מהבמה ולבמה. שירים שלה, של אחרים, שירי עם, בעברית, אנגלית וכמובן ביידיש. היא לא מפסיקה לשיר. כמו אמא שאוהבת לשיר ולפזם, כל הדרך אל המיקרופון. רק ששם קורה דבר אחר. הטבעיות, הפשטות, אהבת השיר, חוכמת הפיסוק, מתנפצות ברכות מכעיסה אל תוך הממברנה של המיקרופון - ומתקבל ביצוע של מאסטרית.
ישבתי מאחורי הפסנתר ערב־ערב ונשמתי את הגדולה הזאת עמוק. משהו חשוב, מהותי, שאי־אפשר לייישם. בסופו של דבר, הנס שמתחולל כשחוה מול המיקרופון הוא תערובת של עבודה קשה ומתנה שחוה עצמה מבינה ולא מבינה באותה המידה.
זכיתי לעבוד מקרוב עם כמה מאסטרים. חוה, שלום חנוך, יוני רכטר. מה שמאפיין את כולם הוא הציד. חוה קוראת בקדחתנות ומחפשת טקסטים פוטנציאליים בכל כתוב שנקרה בדרכה. שלום כותב כל לילה. האיש שכתב את "לילה" בגיל 16. יוני עדיין לוקח שיעורי פסנתר, ולומד גרמנית כדי להשאיר את המוח חי. אני כותב את זה בדמעות. ציידי השראה מעוררי השראה. תודה.
קובי שלומי. כשאח של אבא שלי, קובי, היה בן 13 הוא אובחן כחולה בניוון שרירים, ודי מהר הפך למשותק בפלג הגוף התחתון. לבסוף הוא יכול היה להזיז אצבע אחת בלבד. אבי לקח אותו כמשימת חיים, וכשהוא נושא אותו על גבו (מילולית) עזר לו לסיים את לימודי המשפטים בהצטיינות, ולהפוך לעורך דין מצליח. קובי היה, באמת, הבן אדם הכי אופטימי שפגשתי. זאת לא מליצה. היו לו את כל הסיבות לזעוף, והוא בחר לחייך אל החיים. תמיד היו לו חברות, ובסופו של דבר, מצא אהבה גדולה והתחתן עם דנה.
מאז שאני זוכר את עצמי אבא שלי קורא לי קובישלומי. במיוחד כשהוא מתרגש או כועס. הוא רוצה לפנות אליי, מתחיל בקובי ומיד מתקן. התוצאה היא ההלחם המוזר הזה. בשנים האחרונות, כשמצבו הבריאותי של קובי הידרדר, הוא קרא לי ככה יותר. הילד הזה היה תמיד בראש שלו. לא כעסתי ולא קינאתי. אהבתי אותו על האדם הטוב שהוא, ואני יודע שהוא אוהב אותי.
כשקובי נפטר, לא מזמן, חששתי לאבי מאוד. פחדתי שיתרסק. אבל לשמחתי, טעיתי. שני דברים בולטים השתנו בו: הוא צוחק בלי שליטה במצבים לא נעימים (מעין מחווה בלתי רצונית לאחיו הקטן והאופטימיסט), ולראשונה בחייו, כשהוא בן 80, הוא קורא לי פשוט "שלומי".
ראשונה. כשהייתי בן 17 התאהבתי בצורה נואשת בפעם הראשונה. למדתי בתלמה ילין, ובשנתי השנייה ללימודים, נכנסה לחצר בית הספר, ביום הראשון ללימודים, הברייה השמימית ביותר שראיתי מימיי. העולם השתתק, ומאותו רגע ועד שסוף־סוף היינו יחד, כשנתיים אחרי - לא ראיתי או שמעתי שום דבר שלא הכיל באיזשהו אופן את עיני השקד הנבונות שלה, שיחד עם הצחוק המתגלגל הכי יפה ששמעתי בחיים, הפכו לכל עולמי. היא והמוזיקה.
היינו יחד חצי שנה, והייתי צריך לנסוע ללונדון ללימודי פסנתר. הימים היו ימי הפקס המוקדמים, ולשמור על קשר בשלט רחוק היה מסובך. זה היה אבוד מראש. אם לסכם את הזמן שלי בלונדון: התאמנתי על הפסנתר, וקיוויתי שהיא לא תעזוב אותי.
כמובן שהיא עזבה. היא כתבה מכתב ובו סיפרה שפגשה מישהו. מיד הבנתי שמדובר בחבר הכי טוב שלי והפסקתי לדבר איתו. יותר מאוחר הבנתי שמדובר בבחירה פרוזאית יותר - אם זה היה סרט קולג' הוא היה שחקן פוטבול, אבל זה היה תלמה ילין, אז הוא היה שחקן.
איזה עצב טהור, גולמי, נהדר. אם הייתי יודע כמה חד־פעמי הוא, הייתי סובל ממנו פחות.
"הרבה פעמים קראתי על עצמי שאני מתנשא. בהתחלה זה הכאיב לי. למה אני מקרין התנשאות? אולי זו מגננה שמחפה על חוסר ביטחון? וישנה כמובן האפשרות המתבקשת והלא־נעימה, שאני מתנשא ופשוט לא יודע את זה. דברים כאלה קורים"
בתקופה ההיא התחלתי לכתוב כל יום, לפעמים שניים או שלושה שירים ביום. קורבניים, יללניים, מצחיקים, צודקים, ובוסריים. חלקם התגלגלו לאלבום הבכורה שלי. אחד מהם היה "שרמוטה פוריטנית".
סיפור האהבה שלנו לא נגמר שם ונמשך, בדרך זו או אחרת, כשבע שנים.
לפני כמה חודשים נפגשנו, אחרי 20 שנה. זאת הייתה שיחה כנה, מטלטלת, עמוסת רגשות. בין השאר דיברנו על הכאב שהשיר הזה גרם לה. הצטערתי, והתנצלתי על הכאב. אני לא מי שהייתי אז. שיר, כמו כל יצירה, הוא טקס במעמד חד־צדדי.
ב־23 השנים שהשיר הזה קיים, הגנתי והתנצלתי עליו לא מעט פעמים. הוא, ואני על הדרך, הואשמנו במיזוגיניה ובסקסיזם. אין לי צורך לעשות את זה יותר.
האם הוא תקין פוליטית? כנראה שלא. האם שיר אמור לייצג את סך דמויותיו באופן הוגן, שוויוני ומכבד? ברור שלא. שיר יכול להכיל זעם לא מידתי ולא לגמרי מוצדק בין גבר לאישה, ולהפך. זה חייב לקרות. אחרת, באמת אפשר לרדת מכל העניין.
הלוואי שהייתי כותב שיר אחר על האהבה הראשונה והיפה שלי. אלוהים יודע שהגיע לה יותר. אבל כתבתי את השיר הזה. אני רוצה להאמין שעל כל הבעייתיות שבו, הוא מגלם גם את היופי של מי שהיינו אז.
"שלומי שבן". אלבום הבכורה שלי יצא בשנת 2000, מה שאומר שהעברתי את רוב חיי הבוגרים כאדם מוכר במידה מסוימת, לפחות לא אלמוני. בשניים וחצי העשורים הללו קראתי ושמעתי על עצמי כל מיני דברים, בטח מאז פריחת האינטרנט. אני לא מדבר על שמועות, זה תמיד מצחיק, ולפעמים - מה לעשות - נכון. דווקא האבחנות האפורות יותר הן המבלבלות. במיוחד אם הן חוזרות על עצמן. הרבה פעמים קראתי על עצמי שאני מתנשא.
בהתחלה זה מאוד הכאיב לי. לא כך אני תופס את עצמי, לא כך חונכתי, וזה בטח לא מה שאני שואף להיות בעולם.
מתישהו התחלתי להתייחס לאדם הזה שנושא את שמי ונראה כמוני כאל מעין ישות נפרדת שלא מגדירה אותי. אני לוקח עליה אחריות חלקית, ומקפיד לא להיעלב בשמה. זה משחק, בסופו של דבר.
מה שכן, אם שוב ושוב אנשים תופסים אותי ככה, שווה להתעכב על זה. למה אני מקרין התנשאות? זו מגננה שמחפה על חוסר ביטחון? זאת סתם פוליטיקת זהויות לא זהירה, ועצם זה שאני אמן, תל־אביבי אשכנזי למראה, שנשוי לשחקנית מספיק כדי לייצר תחושת סנוביות?
וישנה כמובן האפשרות המתבקשת והלא־נעימה, שאני מתנשא ופשוט לא יודע את זה. דברים כאלה קורים. אני בן 46 ומנסה להכיר ולשפר את עצמי כל הזמן. הדבר היחיד שאני יכול להיות בטוח לגביו הוא הכוונות שלי. אין לי שום צורך להתנשא מעל אף אחד כדי לרומם את עצמי. אני גם לא מוכן לצמצם את עצמי כדי שמישהו ירגיש יותר טוב עם עצמו.
תרגיל בהתעוררות. החודשים האחרונים היו מהולים בפחד ובתקווה. הדוגמה הכי מובהקת למאניה דיפרסיה הזאת הייתה, כמובן, ערב הפיטורים של גלנט. רגע אחד חשבתי שהנה האופל כבר כאן, וכמה שעות אחר כך העיניים דמעו מהתרגשות. היציאה הספונטנית לרחוב של אנשים, מכל קשת הדעות הפוליטית, שאמרו "עד כאן" נתנה אוויר לנשימה.
הבעיה הגדולה שנחשפה בחודשים האחרונים היא אמיתית. אנחנו מקוטבים, עוינים, וחשדנים כלפי האחר. זה תמיד היה שם, רק שבמקום להיות מטופל, תודלק והודלק רק כדי לגייס הון פוליטי. ביבי לא התחיל את זה. אבל ההתלקחות הזאת היא על שמו, ועל שם אלו המקיפים אותו. הם לא רוצים לרפא שום דבר, ואפילו לא מנסים.
אני חושב שביבי סיים את תפקידו. אני שמאלני. גדלתי בתל־אביב. אני אמן. אני נגד הרפורמה, וחושב שאיש כמו איתמר בן גביר הוא סכנה ממשית לציבור. אבל מה לעשות שאני גם מאמין באלוהים, לא מופיע בשבת, חצי מזרחי, וקשור למדינה ולשפה שלי בעבותות? הפופוליזם דורס את ההבדלים האלו במגף גס. הם לא טובים לו. אזרחים צריכים להיות רעיון אחד. כך קל יותר לשסות אותם ברעיון אחר.
התעוררנו. כולנו. בין אם לתוך ייאוש ובין אם לתוך תנופה. לפחות זה אמיתי. הייתי בהרבה הפגנות בחיים שלי. מעולם לא ראיתי, או הרגשתי משהו דומה. אהבה וחרדה למשהו יקר. למקום הזה, שמספר לכל אחד מאיתנו סיפור אחר, באותה השפה.
האלבום שלי נפתח בשורה "אני כותב את המילים מבטן של ספינה טרופה" שנכתבה בעקבות סיפור אהבה שעלה על שרטון, ונגמר בשורה "אני שומר עליך, ואתה שומר עליי" שכתבתי לילד שלי.
צריך להביא את הספינה אל החוף. להפוך אותה על פיה. להתחיל לטפל בה. להיפטר מהעץ החולה, לנקות את שלד המתכת בסבלנות, להחליף את המנועים, ורק אז להתחיל לחשוב לאן בעצם מפליגים. זה ייקח שנים. אני רוצה להאמין שהתחלנו. הילדים ייקחו את זה משם.
פורסם לראשונה: 07:46, 14.04.23
