"הפילגש", סרט הביכורים של מעיין ריף, נפתח בסצנה יפה מאוד שבה שליח ממסעדה מביא בטעות את הטייק-אווי לדירה הלא נכונה, ואז כאשר הוא מגלה זאת – שב אל הדירה, מתנצל, מחזיר אל הקופסאות את המזון שכבר הוצא מהן וחולק לצלחות, ויוצא אל הכתובת הנכונה. זוהי התחלה מצוינת לסרט סטודנטים מבטיח, אבל הסיטואציה הקומית הזו, שהשלכותיה הטרגיות יתבררו בהמשך, ממש כמו בטרגדיה יוונית שבה הגורל משחק תפקיד משמעותי, אינה מובילה בדיעבד למקומות מעניינים במיוחד.
"הפילגש" – טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
בדירה הנ"ל מתגוררת אלה. מגלמת אותה דאנה איבגי, ועם כל חיבתי הרבה לשחקנית המוכשרת הזו, קצת קיוויתי שבמהלך הסרט היא תנטוש את המבע המזוגג שדמותה עוטה רוב הזמן. אלה היא מעצבת תלבושות בתיאטרון, ובארבע השנים האחרונות היא מאהבתו של אסף, מחזאי פרינג' נשוי שעיבוד חדשני שלו לטרגדיה "מדיאה" עתיד לעלות תוך מספר ימים בתיאטרון שבו עובדת אלה. אך אבוי, עם בואה של אלה לחזרות ביום שלמחרת התקרית עם השליח, מתברר לה שאסף מת בפתאומיות. איך זה שאיש לא טרח להודיע דווקא לה לפני שהגיעה לתיאטרון? לא לגמרי ברור.
משהו מושך את אלה אל השבעה בביתו של אסף. שם היא פוגשת את אשתו הצ'לנית, נטשה (אניה בוקשטיין), את אמו הסנילית (עירית גדרון), ובעיקר נחשפת לסביבה קפואה מעוצבת להרהיב בגווני שחור-לבן שכל קשר בינה ובין תיאטרון פרינג' חי ואלטרנטיבי נדמה מקרי בהחלט. אולי זו הסיבה שאסף ניהל עמה רומן? כדי למצוא חיוּת שנעדרת לחלוטין מחיי הנישואים שלו? אולי. בכל מקרה, אלה מוצאת עצמה שבה וחוזרת אל הבית, שהיא הייתה חלק ממנו ובה בעת מודרת מתוקף מעמדה כפילגש, ואף יוצרת קשר הדרגתי עם נטשה שאינה מודעת לזהותה. המפגש בין שתי הנשים עומד במרכז הסרט: רגש האשמה ששתיהן נושאות עמן בקשר למותו של אסף, כמו גם הבנתה ההולכת ומתבהרת של אלה שגם היא עצמה, כמו האישה החוקית, חייתה כמו ציפור בכלוב. אחרת, למה היא שרה את "שיר הבריחה" של ריטה, למה?
אסף, מספידים כולם, היה מחזאי מבטיח, עוד כשכתב את "הלוויתן שנולד פג" (אהבתי). אבל כאשר אנחנו צופים בחזרות על "מדיאה" בעיבודו קשה לזהות את הכישרון. זו נראית כמו פרודיה על תיאטרון פרינג', ואם ריף ביקשה כאן ללעוג למה שמכונה "תיאטרון אחר" – זה לא ממש עובר. כמו על במת תיאטרון, דמויות נכנסות ויוצאות מחייה של אלה באופן שרירותי, והן כוללות את הוריה (ענת עצמון מגלמת את אמה), אחותה (נעמה פרייס), במאי ההצגה (יניב ביטון), ואפילו אחיו הצעיר של מאהבה (איתמר רוטשילד) שנראה בדיוק כמוהו. הקשר ביניהם משמש את ריף (שכתבה את התסריט יחד עם ענת גפני) כדי להשקיף מרחוק ולהעיר על העמדת הפנים המתקיימת בשבעה הספציפית הזו, ואולי בכל סיטואציה המפגישה אנשים שצריכים לנחם ולומר מילים טובות על המת.
לו בזה עסק הסרט – באופן צפוי למדי ישנה בו דמות שרק נראית מנותקת אבל בעצם יודעת את האמת (קצת כמו הדוד החירש-אילם ב"שבע ברכות") – ניתן היה להעריך אותו כקומדיה שחורה על מנהגי אבלות ועל בורגנות שבעה שחיה בשקרים של עצמה. אבל ריף מתעקשת לשרבב פנימה את מדיאה, אותה מאהבת יוונית קטלנית שהונצחה במחזהו של אוריפידס. כמו להכעיס, גם במרכז הסרט ישנה שמלה, שמלת תחרה של שאנל אם תהיתם, השייכת לנטשה. שמלת האבלות הזו עוברת פה מיד ליד, מארונה של נטשה לאלה וממנה לשחקנית המגלמת את מדיאה (מונא חוא, "לא פה לא שם"), כאילו כדי לסמן את הקשר בין שתי הנשים ואת האנלוגיה בין המאהבת התל אביבית למדיאה המיתולוגית. מין סימבוליות גסה שמוטב היה בלעדיה.
בכלל, נוכחותה של מדיאה רק מכבידה על הסרט, ונדמה כאילו הסיטואציה התיאטרלית נועדה בעיקר לשרת את האסתטיקה של הסרט. דימויים בימתיים משתלבים במלאכותיות של הבתים בהם מתגוררות האישה החוקית מחד והפילגש מאידך, והשיא הוא ב"שמלת דמעות" המורכבת מהמון צינורות פלסטיק שקופים המחוברים זה אל זה ואל עיניה של מדיאה/אלה. שוב, מין דימוי שמוטב היה בלעדיו. מכביד גם המוטיב של אפה המדמם של אלה – מה פרויד היה אומר על זה? – שנדמה פשטני ומיותר. "הפילגש", במילים אחרות, קורס תחת משקלם העודף של דימויים סמליים המצויים לכל אורכו.
הבחירה בשם הארכאי "הפילגש" ולא, נניח, "המאהבת" היא מעניינת. אולי משום שהשם מדגיש את קורבנותה של אלה דרך הקשר לסיפור המקראי על פילגש בגבעה המובא בספר שופטים, ובו מציע מבקר זר משבט לוי את פילגשו לבני העיר בנחלת שבט בנימין, ואלה אונסים אותה. הבעיה היא שהדינמיקה בין שתי הנשים בסרט, האלמנה והפילגש, אינה מעניינת מספיק, וכסרט העוסק, אולי, בחיים כתיאטרון שבו כל אחת מהדמויות עוטה מסכה, של אבלות מצד אחד ושל הסתרת רגשות מהצד השני – סרטה של ריף נותר מוגבל מאוד. בדרכו, הסרט גם תוהה מי היא האלמנה האמיתית, מי מבין השתיים מעמידה פנים ומי מתאבלת באמת (מבלי שתוכל להראות זאת בפומבי), ובקטע של הזיה סוריאליסטית קצת בוטה אכן מדמה עצמה אלה כשהיא עוטה בגדים לבנים (במקום בגדי האבלות השחורים) וזוכה לחיבוקים מנחמים, גם מנטשה עצמה. זה מסוג הסרטים שבהם אתה מצפה לשוט שבו פני שתי הנשים יתמזגו אלה באלה. למרבה המזל, זה לפחות לא קורה.
בעייתו המרכזית של "הפילגש" היא בכבדות שבו. כל תנועת מצלמה, העיצוב האמנותי, המשחק הקפוא להגזים – לא ברור אם כל אלה נועדו כדי ליצור ריחוק אירוני מהדמויות ומהמתרחש, או שריף עדיין באמת מאמינה בסוג כזה של קולנוע "אמנותי". בצד החיוב, שמחתי במהלך הצפייה שיש עוד מי שנדרשת אל הדרמות הקאמריות של אינגמר ברגמן נוסח "פרסונה" כמקור של השראה – אבל "הפילגש" למרבה הצער נראה כמו תרגיל סטודנטיאלי באסתטיקה של רגשות.
