שוויון מגדרי בפסטיבלי קולנוע הוא אחד הנושאים המדוברים בתעשייה בשנים האחרונות. לא תמיד מנהלי הפסטיבלים עומדים ביעד, אבל פסטיבל סרטי הסטודנטים הבינלאומי, שייצא לדרך ביום שני הקרוב (21 בספטמבר) במתכונת דיגיטלית, הצליח להשיג את המטרה - ומתוך 106 סרטים שמוצגים בו במסגרות השונות, 54 בוימו בידי נשים.
דיברנו עם חמש במאיות צעירות ומובילות מהתוכניה, שכבר הגיעו להישגים בזירה הארצית והבינלאומית, על היצירה שלהן, על המקום שלהן בתור נשים בתעשייה ועל עולם הקולנוע המשתנה לנגד עיניהן, בין אם זה בזכו יוזמות כמו 50/50 או שינוי התקנון של האוסקר.
אלינור נחמיה
בוגרת מנשר
מתמודדת בתחרות הקולנוע העצמאי עם "זכוכית בים"
"זכוכית בים" – טריילר
"זכוכית בים" הוא סרט עלילתי קצר על ילד בן 9, שבמקום לחגוג את יום הולדתו עם אימו בים מצטרף אליה ליום עבודתה בעמותה לפליטים. בזמן שהוא מחכה לה, הוא שומע עדות של ילדה אריתראית על המסע הכואב שלה לישראל. העדות הזאת נכנסת לחלום של הילד והופכת למעשייה פרועה על המציאות של הפליטים.
מלבד פסטיבל סרטי הסטודנטים הבינלאומי, הסרט גם מתחרה בימים אלה בפסטיבל טורונטו היוקרתי. "הסרט הוא על התעוררות על היווצרות רגש הומני בנפש רכה", אומרת נחמיה. "אני מאמינה שהפניית המבט, הזדהות עם האחר ורגש אמיתי של חמלה הם המפתחות היחידים של החברה שלנו לשינוי, ואני גם מאמינה גדולה בחינוך. השינוי יבוא מהנוער".
עד כמה היוזמה של 50/50 (שוויון בין במאים לבמאיות בפסטיבלי הקולנוע) חשובה לך?
"זה יעד חשוב שממילא יושג בשנים הקרובות, אני רוצה להאמין שגם ללא עזרה, משום שיותר נשים פועלות בתעשיית הקולנוע ומספרות סיפורים. לגיטימי בעיניי שפסטיבלי קולנוע חורטים את היעד הזה על דגלם ופועלים לשנות את המספרים מתוך מקום של פיתוח מודעות ורגישות לנושא, כל עוד זה לא נשאר בתחומי הסטטיסטיקה אלא ממשיך לשים דגש על התוכן והצורה. אין סיבה שהאיכות לא תישמר ואף תשתפר פלאים".
ומה לגבי התקנון החדש של האוסקר שדורש יותר גיוון?
"נראה לי שפעולות שבבסיס שלהן חותרות לשינוי השיטה הישנה, להשגת שוויון ולצדק היסטורי, אף פעם לא עשו עוול עם אף אחד לפני. קשת הסיפורים והחוויות האנושיות השתנתה בעשורים האחרונים בעקבות צמיחתן והתפתחותן של אוכלוסיות מוחלשות ושל מיעוטים ברחבי העולם, והקולנוע נדרש להגיב לזה, לצאת מאזורי הנוחות שלו - וגם לפעול כדי לשנות. אולי ניתנת פה לקולנוע הזדמנות היסטורית".
איפה את רואה את עצמך עוד עשר שנים?
"וואו, שאלה קשה. אני מביימת פיצ'ר בארצות הברית, אולי הפיצ'ר השלישי שלי? (מותר לחלום בגדול מעל דפי העיתון הדיגיטלי?), ועובדת על סדרה חדשה, בתקווה שכבר כתבתי וביימתי אחת לפני".
את מודאגת שהקורונה תפגע בעתיד הקולנוע?
"לא יותר משדברים אחרים פגעו בקולנוע, כמו צמיחתה המטאורית של הטלוויזיה למשל. אבל אני מתחילה לחשוב שבסופו של דבר כל הדברים האלה ימצבו את הקולנוע מחדש כאמנות בעלת קטבים ייחודיים - הקוטב המסחרי (מארוול ואחיו) והקוטב האמנותי (מה שנקרא סרטי פסטיבלים). אולי יותר מהכול, השינויים החדשים ימחקו את הקולנוע של האמצע, שיהפוך לסדרות. ואולי זה לא כל כך נורא".
שי-לי עטרי
סטודנטית באוניברסיטת תל אביב
מתמודדת בתחרות הבינלאומית עם סרטה "נעורים"
"נעורים" הוא סרט קצר על צעירה נכה ומערכת היחסים שלה עם הפיזיותרפיסט שמטפל בה. הסרט נכתב בהשראת הסיפור האישי של עטרי, שגם מככבת בתפקיד הראשי - זמרת ובמאית צעירה שנפגעה בתאונת דרכים ועברה שיקום ממושך. "הסרט הוא על מערכת יחסים שובבה ומוזרה שמתפתחת בין אור, בחורה שנפגעה בפלג גופה התחתון, לשיר, הפיזיותרפיסט החדש של הקיבוץ", מספרת עטרי. "מגע ידיו מעורר בה חלקים רדומים ומכניס רוח תשוקה לבית אימה הקטן, שבו היא משתקמת כבר שנה". הסרט התקבל השנה לתחרות הסינפונדסיון של פסטיבל קאן.
עד כמה היוזמה של 50/50 חשובה לך?
"רוב חברי לספסל הלימודים הם חברות. יש המון נשים שלומדות קולנוע, מוכשרות ומיוחדות עם קולות וסיפורים שעוד לא נשמעו מספיק. הלוואי שזה יקרה ועם השנים זה יהיה כל כך ברור שכך צריך להיות, עד שיום אחד נשכח מהמחשבה הזו".
מה דעתך על התקנון החדש של האוסקר שדורש יותר גיוון?
"אני לא מזדהה עם הבהלה לגבי התקנון. אני לא רואה בו צנזורה. שנים ייחלנו לשינוי, וכשהוא מתחיל לקרות - חבל שלא נחבק אותו. קראתי את התקנון, יש בו המון בחירה והדרך לעמוד בו לא כזו קשה. יכול להיות שיש המון סרטים שכבר זכו באוסקר ועמדו בו בלי שידעו זאת. בעיניי זה מבורך ואולי יוביל לשילוב של עוד אוכלוסיות שמתקשות למצוא מקום בעולם הקולנוע ונאלצות לא לחלום עליו אפילו. נשים, אנשים עם מוגבלויות, מיעוטים אתניים. כמה נשים זכו באוסקר על בימוי? זאת הסיבה שמנסים לשנות משהו. שינוי זה לא כיף לאף אחד, אבל מסתבר שאנחנו יצור מסתגל".
איפה את רואה את עצמך עוד עשר שנים?
"לא ממש יודעת, כי כמו שראינו השנה העולם לא צפוי. מקווה שאביים סרטים שאני כותבת, בזמן שילד או שניים מתרוצצים לי בין הרגליים בהפסקות הצהריים בצילומים. ביום-יום אשמח להתפרנס מלערוך סרטים וללמד עריכה".
את מודאגת שהקורונה תפגע בעתיד הקולנוע?
"מנחם אותי לחשוב שבזמן הקורונה רוב מה שאנשים עשו זה לצרוך תוכן. אנשים סיימו את נטפליקס. הלוואי שיהיה ביקוש אחרי הקורונה, אבל אני מקווה שגם יהיו מספיק תקציבים. פסטיבלי הקולנוע בעולם הצליחו בתקופה הזו לפתוח את הראש בדרכים יצירתיות שהוכיחו שהוא יכול לעבור גם מגפה - מהדורות אונליין, מתחמי דרייב-אין והקרנות מצומצמות. זה מרגש לראות את העמידות והחוסן של המדיום הקולנועי".
אינס מולדבסקי
בוגרת בצלאל
מתמודדת בתחרות הקולנוע הניסיוני עם סרטה "הסצנה הבאה מבוססת על סיפור אמיתי שקרה בתוך הראש שלי"
הסרט עם השם היצירתי "הסצנה הבאה מבוססת על סיפור אמיתי שקרה בתוך הראש שלי" מציג שורה של נשים שמפרקות את הסטריאוטיפ של דמות האישה המשוגעת. "הסרט משלב בין שפות קולנועיות שונות ומטשטש את הגבולות בין הקולנוע התיעודי לעלליתי", אומרת מולדבסקי. "האישה המשוגעת, שמאובחנת בהפרעת אישיות גבולית - אבחנה פסיכיאטרית שהיא תוצאה של אלימות מגדרית - נמצאת במרכז הסרט ומדברת מגרונן של דמויות שונות". מולדבסקי כבר בלטה בזירה הבינלאומית עם סרטה "הגברים שמעבר לגדר" שזכה בפסטיבל ברלין ב-2018.
מה את חושבת על היעד של 50 אחוז נשים בפסטיבלי קולנוע?
"בשנים האחרונות אנחנו עדים לעלייתן של במאיות מעולות. כשאני עשיתי את צעדיי הראשונים בתחום, לפני בערך עשר שנים, לא הייתה מודעות כזאת. אני זוכרת שזה ממש הציק לי בתור סטודנטית שכל הבנים בכיתה הופכים לבמאים והבנות הופכות למפיקות ועוזרות במאי – נופלות שוב לקטגוריה של 'עזר כנגדו'. שנאתי את זה, ובזמנו אפילו לא היה לי עם מי להתמרמר על זה, לא הייתה מודעות, זה לא היה בשיח. זה שינוי שקרה ממש בשנים האחרונות".
ומה לגבי התקנון החדש של האוסקר שדורש יותר גיוון?
"וואלה, לא ידעתי על זה. גיוון זה מבורך, כל סוג של גיוון. אני בעד למתוח את הגבולות ולערער על הסדר הקיים. מי קבע למשל שסרט צריך להיות 100 דקות? בעיניי זה קצת מיושן. סרטים קצרים הרבה יותר מתאימים לרוח התקופה, שבה יכולת הריכוז שלנו מאוד מוגבלת".
9 צפייה בגלריה
"כל סוג של גיוון הוא מבורך, אני בעד לערער על הסדר הקיים". אינס מולדבסקי
(צילום: אוסף פרטי)
איפה את רואה את עצמך עוד עשר שנים?
"ממשיכה לעשות אמנות. ממשיכה להביע את הרעיונות המשוגעים שלי. כל פעם שעולה לי רעיון לסרט אנשים אומרים לי שזה משוגע מדי, שאי אפשר לעשות את זה. מקווה שזה ימשיך לקרות גם עוד עשר שנים".
את מודאגת שהקורונה תפגע בעתיד הקולנוע?
"כן ולא. אין לי מושג עדיין, אני עוד מעכלת את המצב. יש משהו מעניין בהקרנות אונליין. מצד שני, אני ממש מתגעגעת לאולם הקולנוע. עוד מוקדם לקבוע, נראה איך יילך כל הסיפור הזה של פסטיבלים אונליין".
דניאלה מרוז
בוגרת המחלקה לאנימציה והתוכנית לתואר שני באמנויות של בצלאל
מתחרה בתחרות הניסיונית עם סרטה "ניצחון השמש העולה"
"ניצחון השמש העולה" הוא פרויקט וידאו ארט ניסיוני שמתרחש באצטדיון ובו אתלטים כלואים בתלבושות גרוטסקיות וגיאומטריות, במה שנראה כמו אולימפיאדה שהשתבשה. "ניסיתי לעשות סרט שהוא כמו 'פרסומת' לסרטון תעמולה שנראה כמו סרט אמנותי למכבייה תחת השמש", מספרת מרוז על הפרויקט שלה.
עד כמה היוזמה של 50/50 חשובה לך?
"כאישה וקולנוענית זה חשוב לי מאוד. אחרי שסיימתי את התואר הראשון באנימציה והתחלתי לביים קליפים למוזיקאים הקושי הראשון שנתקלתי בו היה הקושי המגדרי. די בהתחלה הבנתי שהסט הישראלי מזכיר מסגרות צבאיות והתנהלות צבאית, שבה הבמאי הוא סוג של מפקד. אבל אני לא מפקדת, אני אמנית שמביימת".
גם באוסקר עכשיו הכתיבו שינוי חדש בתחרות הסרט הטוב ביותר כדי שיעודד גיוון ושוויון. מה דעתך על זה?
"אני חושבת שיש בעיה עם להפוך את 'הגיוון' לתנאי. זה יכול להיות אחד מהשיקולים אבל לא להכרח, כי אז כל העניין של בחירת שחקנים או תסריטים יהפוך להיות 'מגויס' למטרה הזו, ואז נקבל קולנוע מגויס ולא אותנטי. אמנות וקולנוע לא יכולים להיות מוגבלים בצורה כזו לדעתי. אני חושבת שאפשר לעודד גיוון בדרכים אחרות, ושהסרט הטוב ביותר ינצח".
איפה את רואה את עצמך עוד עשר שנים?
"אני רואה את עצמי ממשיכה להתעסק בקולנוע שמתקיים גם במחוזות שדה האמנות. ממשיכה ליצור סרטים ולא מאבדת את האפשרות לדמיין. יש לי איזה חלום מהשנים האחרונות שתהיה לי חברת קריאייטיב שעושה פרסומות מדליקות ובווייב אמנותי. אבל כל כמה זמן אני מחליפה צורות לחלומות. אני מקווה גם שאצליח לעשות פיצ'ר אחד לפחות".
את מודאגת מהקורונה ומהשפעתה על התעשייה?
"אני מודאגת מהמצב כמובן. אני חוששת למצב המדיני ולמצב של עולם התרבות הישראלי בכללותו. אני דואגת מאיך זה ייראה עוד כמה שנים להיות קולנוענית או אמנית בישראל, ואם בכלל יהיה לזה מקום. עם זאת, יש לי נטייה להאמין שפתרונות יימצאו דווקא בזמנים כאלה. יצירתיות פורחת תחת הגבלות ואני כמובן אופטימית - שזה אל"ף-בי"ת של להתעסק בקולנוע או אמנות. אחרת לא הייתי מצליחה לעשות כלום".
מניה לוזובסקי
בוגרת תואר שני במכללת ספיר
מתחרה במסגרת "מבטים מסוגרים" - סרטים קצרים בימי קורונה, עם סרטה "קולות מהמרפסת"
"קולות מהמרפסת" הוא סרט תיעודי על קשישים מהמגזר הרוסי בימי הקורונה שחווים בידוד כפול, גם בגלל הסגר וגם בגלל מגבלות השפה. "אבל מאחורי הבדידות יש עולם שלם של תקוות, אהבות וזכרונות", אומרת לוזובסקי. "אני מאמינה שבגוף של כל קשיש חיה נשמה צעירה שרוצה את אותם הדברים כמוני". את הסרט היא יצרה בימי הקורונה בעיר בת ים, במסגרת פרויקט "מבטים מסוגרים" של הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה.
עד כמה היוזמה של 50/50 חשובה לך?
"ההשקפה הנשית מעמידה בספק כל אוניברסליות, וגם של המבט הזכרי. המשמעות של זה היא לצאת מהמסגרת הקיימת ואף לשנות פרדיגמה".
גם באוסקר עכשיו הכתיבו שינוי חדש בתחרות הסרט הטוב ביותר כדי שיעודד גיוון ושוויון. מה דעתך על זה?
"השינוי הוא בלתי נמנע, זה טבע החיים. בעולם שבו עשרות שנים שלטו גברים לבנים הטרוסקסואלים, השינוי יכול לתת חיים חדשים".
איפה את רואה את עצמך עוד עשר שנים?
"אני מאמינה שסוף-סוף אצליח לעשות סרט ביכורים. בישראל יש תחרות גדולה בתחום הקולנוע התיעודי, אבל אם יש משהו שהבנתי זה שצריך להאמין ולעשות, אין דרך אחרת, במיוחד אם לא נולדת בישראל".
את מודאגת לגבי עתיד הקולנוע בגלל הקורונה?
"כן, אני נורא מפחדת שלא יהיו תקציבים לתרבות. זה המבחן הגדול למדינת ישראל, במה ישראל תבחר: בחברה שצורכת חפצים ובילויים או בחברה שבונה תרבות דרך קולנוע עלילתי ותיעודי".
