תככים, מניפולציות, נקמה, מתח וגם טוויסטים בעלילה, על רקע דרמטי של הוותיקן, הקפלה הסיסטינית ושלל גלימות אדומות - זה מה ש"עד שיצא עשן לבן" מבטיח להביא לצופים - והוא מקיים בגדול. מדובר בעיבוד קולנועי לספרו המצליח של רוברט האריס, המבוים כסרט מתח על ידי אדוארד ברגר, זוכה האוסקר על סרטו המהולל "במערב אין כל חדש".
live
"עד שיצא עשן לבן" - טריילר
(באדיבות בתי קולנוע לב)
רייף פיינס מככב כקרדינל לורנס, שבעקבות מוות פתאומי של האפיפיור המכהן חייב לשים בצד את הספקות האישיים שלו בנוגע לדת ולכנסייה, ולטפל ב-113 הקרדינלים שמתאספים בוותיקן בשעה גורלית זו. אותם 113 יבודדו עד אשר יצליחו לבחור אחד מהם כאפיפיור החדש, או כמו שאומרים בעגה הקתולית, "עד שיצא עשן לבן". בין הנוכחים ניתן למצוא את בליני, הקרדינל העדין והפרוגרסיבי (סטנלי טוצ'י), ואת טרמבלי, הקרדינל החלקלק והקונסרבטיבי (ג'ון לית'גו). לשניהם סודות שערורייתיים, אבל מסתבר שגם לשאר הנוכחים שלדים לא פחות גדולים בארון.
"רוברט האריס כותב מה שאבא שלי מכנה 'סיפור סוחף', אחד שאתה לא רוצה להניח מהיד, אחד שאתה חייב לדעת מה קורה בו הלאה", אומר פיינס בראיון ל-ynet. "הוא כותב סיפורים מדהימים המתבססים על מחקר מקיף. גם אם אתה לא יודע מה ממש קורה בתוך החדר בו מתקיימות ההצבעות לבחירת האפיפיור החדש, אתה יודע מהו תהליך הבחירה; אתה יודע איזו מוזיקה הם יכולים לנגן בזמן הפגישות האלה. היה לי חשוב שנצליח להביא את הטקסים ואת הפרטים הפיזיים בצורה מדויקת".
הסרט, שמככב בעונת הפרסים הנוכחית, מועמד לשמונה פרסי אוסקר - בהם גם מועמדות לפרס השחקן הטוב ביותר עבור פיינס, המועמדות השלישית שלו לפרס הנחשק. כשהשחקן נשאל מה הדבר שהכי משך אותו לתפקיד הוא עונה: "הדמות של לורנס מאוד מורכבת, צער ואבל הם חלק נכבד מהמרכיבים שלה. אנחנו נחשפים אליו כשהוא חוטף מכה קשה. הוא איבד את האב הקדוש שלו, את האפיפיור, שהיה כל כך קרוב אליו. ומעל לכל הוא מתמודד עם שאלות מוסריות ואתיות הקשורות לדרכי הפעולה של הקולגות שלו - וכמובן, גם עם השאפתנות הפנימית שלו שמופיעה אף היא ברגע מסוים. אז כל הדברים הללו היוו תחומים שונים של מתח שאותם הייתי צריך לגלם, ואלה הדברים שממש משכו אותי אליו".
"לדעתי, הבנתי את ה-DNA של לורנס די מיד", הוא מרחיב, "החרדה והספק וחוסר-הוודאות. הוא שואל שאלות עדינות, מקשיב לתשובות, וכל הזמן מתבונן. כשחקן אתה יכול לנהל חיים שלמים פנימיים, ואתה מקווה שניתן לקרוא אותם על הפנים שלך. בזמן שאתה מקשיב ומגיב, אתה בונה תחושה של עצמך כדמות, מה אתה מרגיש ומה עובר לך בראש".
5 צפייה בגלריה
דמות מורכבת. פיינס (משמאל) לצד סטנלי טוצ'י, מתוך "עד שיצא עשן לבן"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
באחד הדיאלוגים החזקים בסרט, המתקיים בין לורנס (פיינס) לבין בליני (טוצ'י) הפרוגרסיבי, יש ניתוח מאוד מעניין של הכנסייה הקתולית, כזה שנוגע בעניין של אחריות, שאפתנות, ליברלים ושמרנים. האם פיינס חושב שלליברלים יש אחריות להוביל את העולם קדימה ושהשמרנים פשוט תקועים בעבר? לדעתו, העניין לא כל כך פשטני.
"התנועה הליברלית, אם אפשר לקרוא לה ככה, זו תווית", אומר השחקן. "בואי נהיה כנים. מאמיני הכנסייה הקתולית הם אנשים רגילים. מדובר באנשים ובחיים שלהם, בכל יום נתון, כאלה שמתמודדים עם ענייני משפחה, לידה, מיניות, עוני, שאלות שמאוד נוכחות וקיימות. יש אנשים שיתווכחו באופן מאוד משכנע שהחוקים של הכנסייה הקתולית קשוחים ולא עוזרים. אז הטיעון נגד אמצעי מניעה הוא נוקשה והעמדה של הכנסייה נגד הפלות מפלה לרעה נשים, פוגע בזכות בסיסית שלהן ומקשה על החלטות מאוד אמיתיות שהן מתמודדות איתן. אז לקרוא לזה 'ליברליזם' זה לפשט את הנושא מדי. "מדובר בנשים ובמשפחות שלהן ובילדים וביומיום שלהם", ממשיך פיינס, "אז איך הכנסייה עוזרת לאנשים האלה להתמודד עם הבעיות היומיומיות שלהם? זו שאלה מאוד כבדת משקל ויש שיתנגדו לעמדה הנוקשה של הכנסייה בשאלות מסוג זה, כי הן לא עוזרות ויש דרכים טובות יותר מהעמדות הנוקשות האלה. אבל כמובן, יש גם את האנשים שמעריכים וזקוקים לסדר שהחוקים השמרניים כביכול של הכנסייה נותנים. חלק מהאנשים זקוקים לסדר, למשמעת, כדי להתמודד עם החיים. זה הסיכון שלדעתי, לורנס מודאג ממנו".
5 צפייה בגלריה
יש גם אנשים שפשוט זקוקים לסדר. רייף פיינס
(צילום: Vittorio Zunino Celotto/Getty Images)
פיינס עוצר לדקה, חושב וממשיך: "ספק שולט בחיי אדם ושולט גם בכנסייה הקתולית. תראי, אחד החברים הטובים ביותר שלי הוא הומו שנשוי לבעלו כבר 40 שנה, והוא הולך לכנסייה כל יום. הוא מן איש קדוש כזה, אפדימיולוג ועם זאת הוא הולך לכנסייה כל יום. אז כששאלתי אותו איך הוא משלב את שני הצדדים האלה הוא ענה: 'אלוהים זה דבר אחד, הכנסייה זה דבר אחר'. אז הוא איש שמאמין באלוהים, הוא דתי, והוא מבין את הדוגמה, ואולי יום אחד הוא ימשיך הלאה, אבל בינתיים הוא חי את הניגוד שכנראה אפשרי".
פיינס משתף שהוא גדל בבית קתולי עם אמא שמאוד מסורה לדת, וקיבל חינוך קתולי עד שבגיל 13 התמרד נגד הכנסייה - ומאז הוא מגדיר את עצמו כאדם בלי דת או אמונה ספציפית. "אמא שלי הייתה קתולית מוארת, להגדרתי", הוא מחייך. "בחייה הבגירים היא לקחה צעד מאוד גדול אחורה והתרחקה מהכנסייה, אני חושב שהיא התאכזבה מהיחס של הכנסייה לאינדיווידואלים, אבל היא לא איבדה את הקשר לחלוטין. כשהיא חלתה בסרטן בשנות ה-50 המוקדמות לחייה ויצאה ממנו, היא עשתה טיול ענק בעקבות הצליינים בצרפת ואף כתבה על זה ספר נפלא שנוגע בחיפוש התמידי למשמעות רוחנית. אמא לא ממעיטה בערכה של הכנסייה, היא מכירה באנשים המדהימים ובעומק הרוחני שנמצא בה ובדתות אחרות. אז לקחתי הרבה מהספר הזה ומאמא שלי. אומנם התרחקתי מהכנסייה כשהייתי טינאייג'ר, אבל זה לא עוצר בעדי מלהעריך את האומנות שנמצאת על קירות הכנסיות ואת הרצון להיות פתוח לרוח, הרוח שגם בודהה ופילוסופים ענקיים אחרים מלמדים".
פיינס מאוד מודע לכך שהסרט - המדבר על תככים פוליטיים, אומנם בתוך כנסייה אבל עם נושאים שנוגעים לחלוטין בעולם הפוליטי שמחוץ לכתליה - מגיע בסוף שנת בחירות עולמית. הוא גם מודע למצב הנפיץ שבו העולם שלנו נמצא. הוא מתקשה לדבר על הבלאגן העולמי, אבל הוא כן מנסה להעביר מסר קולקטיבי ומאחד. "אני חושב שהרוח הזו שאני מדבר עליה", הוא אומר, "היא שם והיא יכולה להימצא בכל אחד מאתנו. כמובן שהבלאגן האנושי שלנו, האגו, השאפתנות והיוהרה, מכשילים אותנו כל יום. אבל אני עדיין מאמין שאנו צריכים לנסות למצוא איזו אהבה משותפת בינינו, איזה מכנה משותף - ואני יודע שהדבר מאוד מאוד קשה, אבל ישנם דברים כמו האהבה לילדים, לעתיד שלהם, אהבה לשמש שזורחת, אהבה לטבע, לאומנות ויצירה. זו אומנם הצעה פשוטה וקשה לביצוע, אבל אנחנו חייבים לנסות ולהיות פתוחים אליה, כי אולי היא יכולה לעזור".
"הדבר היחיד שאתה באמת יכול לקוות לו כשחקן זה שלא תשעמם את הקהל"
פיינס בן ה-62, שנחשב על ידי רבים לאחד מגדולי השחקנים של דורו, פרץ לתודעת הקהל העולמי לפני 30 שנה עם דמותו הנוראית של אמון גות' הנאצי ב"רשימת שינדלר" של סטיבן שפילברג, תפקיד שהביא לו מועמדות ראשונה לאוסקר. מועמדות שנייה הגיעה שלוש שנים לאחר מכן עם דרמת ההרפתקאות הרומנטית "הפצוע האנגלי". הוא הופיע בשלושה סרטים מסדרת ג'יימס בונד בתור M, ובארבעה סרטים בסדרת הארי פוטר בדמות שאסור לומר את שמה - מלך האופל, לורד וולדמורט. הוא גם כיכב בסרטים מגוונים ורבים כגון "העכביש", "סוף הרומן", "הגנן המסור" ו"מלון גרנד בודפשט". בנוסף, הוא מבלה חודשים רבים בשנה על הבמות הכי נחשבות בווסט אנד היוקרתי שבלונדון, כשהוא לוקח על עצמו תפקידים שייקספיריים אפלים ומסובכים - ואף חתום על שלושה סרטים כבמאי. לאחרונה הוא אפילו הצליח להפוך לוויראלי כשקטע מתוך ראיון שנתן ל-CNN בערב ראש השנה החדשה, בו השחקן - שתמיד עובר די רציני - הציג בצורה הכי בריטית שיש את המונולוג של האינפלואנסרית ג'ולס לברון, על איך להיות Demure במקום העבודה. את הצחוק של המגישים אנדרסון קופר ואנדי כהן אי אפשר היה לעצור.
אז מה הם התפקידים שהכי מדליקים את פיינס? האם מדובר בדמויות רציניות ומסובכות כמו לורנס או שמא בנבלים מצמיתים כמו וולדמורט? "אני בר-מזל שהייתה לי ההזדמנות לגלם את שני הסוגים", הוא עונה, "אבל ככל שאני מתבגר אני מסתכל לא רק על התפקיד אלא גם על הסרט במסגרתו התפקיד קיים. לסרטים מסוג 'עד שיצא עשן לבן' קשה להגיד 'לא'. הם מציגים שאלות נפלאות, שנוגעות בנושאים כמו רוחניות, כוח ואמונה; אלו סרטים שאפשר לעשות איתם המון השוואות לתהליכים פוליטיים, לצאת מהקירות של הוותיקן והכנסייה ועדיין השאלות יהיה רלוונטיות. יש אתגרים נהדרים בלהפוך את הדמויות האלה לאנושיות, להפוך את לורנס ליותר ממאמר מהלך. הוא אדם נושם ומהלך עם רגשות ואהבתי את מה שהדמות שלו נתנה לי להרגיש. הניגודיות, המלחמה הפנימית, המשא ומתן שיש לו עם עצמו. ולעיתים קרובות כשאתה מקבל נבל כמו וולדמורט, הוא יכול להיות מאוד כייפי, אבל הוא די חד-ממדי. הוא רק דבר אחד, אין לו את הספק או את השאלות, יש לו רק צד רע ופאשיסטי".
לורנס, כמו שאתה אומר, הוא לא דמות קלה, הוא גם דמות קתולית שמייצגת את הכנסייה. איך אתה גורם לקהל להזדהות עם דמות כזו?
"אני תמיד מקווה שאם אצור דמות עם מספיק ריאליזם ועולם פנימי אז הקהל, לפחות, יישאב לתוכה. אם הם יזדהו איתה או יהיו אמפתיים כלפיה, זה כבר אינדיווידואלי. אני לא מכיר אותך, אבל אני מקווה ש תוכלי להזדהות עם הדמות. הדבר היחיד שאתה באמת יכול לקוות לו כשחקן זה שלא תשעמם את הקהל שלך, אבל אם הם יזדהו או יבינו, זה כבר עניין שלהם. לך רק נותר לקוות שהם יישארו על הכיסא ויצפו בכל הסרט".
פורסם לראשונה: 14:34, 30.01.25
