אחת התוצאות החיוביות שהביאה עימה פוליטיקת הזהויות של התקופה האחרונה היא הטמעתם ויישומם של עקרונות השוויון המגדרי בפוליטיקה, בסביבת העבודה ולפני הכול - בתרבות. קשה להאמין, שפעם, לא לפני שנים רבות, פמיניזם נתפס כחילול הקודש ומבשרותיו כמכשפות. אבל כיום, גם אם לא הגענו עדיין למנוחה ולנחלה, נראה כי התנופה נמצאת בשיאה, לפחות במרחבי התרבות, ובהם גם בענף הקולנוע. כיום יש יותר במאיות ויוצרות פעילות מאי פעם, וכך גם מנהלות מוסדות ופסטיבלים שמעניקות במה לסרטיהן. לכאורה המאבק על השיח הוכרע ודגל ההעצמה הנשית מתנוסס בשדה הקרב הרעיוני כשבצד המנצח נשים אמיצות וגאות ובצד שמנגד גברים שמרנים שפופי ראש. אולם עתה, כמעט בלי לשים לב, נראה שנפתחה חזית חדשה בנוגע ליישומו של הפמיניזם על המסך - בין הקולנוע האמריקני לזה של שאר העולם.
טיטאן – טריילר
עונת הפסטיבלים האמריקניים נפתחה בתחילת השנה עם פסטיבל סאנדנס, המשיכה עם SXSW, טרייבקה, והסתיימה עם פסטיבל טורונטו (שבקנדה) וטולרייד. המהדורה הפיזית של פסטיבל ברלין פתחה ביוני את עונת הפסטיבלים האירופיים, ואחריה הגיעו אחד אחרי השני קאן, קרלובי וארי, לוקרנו ו-ונציה. סאנדנס הוא הפסטיבל הגדול בארצות הברית ובהשראתו מתנהלת זירת המסחר המרכזית לסרטים העצמאיים האמריקניים, וככל שמדובר בפתיחות ליצירה נשית, הוא מכתיב את התקן החדש עם הקצאה של מחצית מהתוכנית השנה לסרטי במאיות (ו-51 אחוז לבמאים שאינם לבנים). ב-SXSW, טרייבקה וטורונטו עשו ככל יכולתם כדי להתאים עצמם לתקן זה. ובינתיים באירופה, המארגנים של קאן, ונציה וברלין לא קבעו מכסות על פי מפתח של מגדר. אבל מעבר למספרים, מעניינות הגישות השונות של הקולנועניות עצמן משני צידי האוקיינוס האטלנטי.
בעוד בארצות הברית היצירה הנשית באה לידי ביטוי בתכנים מרוסנים, מדודים ובעיקר נכונים לסביבתם החברתית, נראה שבאירופה הפמיניזם מתפרץ באופן נועז, בוטה ורדיקלי יותר על המסך. סרטים של יוצרות נשיות זוכים לתהודה בין השאר בגלל חשיפת יתר של הגוף הנשי, לעתים אף פגיעה בו, ולא פעם בתוספת התרסה כנגד התקינות הפוליטית מהצד הפמיניסטי של הסדר המגדרי. זה המקרה של הבמאית הצרפתייה ז'וליה דוקורנו שגרפה את פרס דקל הזהב בקאן עם מותחן האימה המדמם "טיטאן", וכך גם בת ארצה אודרי דיוואן שהדרמה האינטימית המדכדכת והחשופה שלה, "האירוע", זיכתה אותה באריה הזהב בוונציה.
דוקורנו מתריסה במוצהר כנגד כל ניסיון למסגר את יצירתה על פי אמות המידה המגדריות המקובלות. כך היה בסרטה הראשון "נא" על נערה שנשיותה בוקעת מתוכה בשיא תפארתה כשהיא זוללת בשר אדם, וכך בוודאי ב"טיטאן" שמלווה אישה צעירה במסע הרג שמערבל מיניות ומוות בצורה המוחשית והחושנית ביותר. היא מפתה את הקורבנות שלה באמצעות המיניות המשוחררת שלה, ומרסנת אותה רק כדי להימלט מזרועות החוק. "היא פשוט הורגת אנשים, ולא רק גברים. אבל החברה שלנו מתקשה לקבל את זה שאישה פסיכופתית לא מפלה על רקע מגדרי", קבעה דוקורנו בריאיון שערכתי איתה בקאן, והוסיפה עקיצה: "אני מניחה שזה הופך אותה לליברלית בימינו".
בניגוד לדמויות של גברים, אישה מפלצתית שפועלת מתאווה טהורה לרצח היא מראה נדיר בקולנוע האמריקני, לבטח אם אין מאחוריה מניעים מתקבלים להתנהגותה כמו טראומת אונס או ניצול מיני בילדותה. ב"טיטאן" הגיבורה פועלת מתוך עוצמה, תושייה ותשוקה יצרית למוות, ומצד שני חרדה מיצירת חיים. אין פלא שבקאן הסרט נכלל בתחרות הרשמית וזכה בפרס הראשון, ואילו בטורונטו הוא הוחשך במסגרת "טירוף חצות" המוקדשת לז'אנר האימה (בינתיים הסרט נבחר לייצג את צרפת באוסקר הזר, ויהיה מעניין לראות איך בוחרי האקדמיה האמריקנית יתייחסו אליו).
חודשיים אחרי קאן, זכתה אודרי דיוואן בפרס אריה הזהב על סרטה "האירוע". נקודת היציאה המגדרית והלאומית זהה, אולם שתי הבמאיות הצרפתיות נמצאות בשני קטבים שונים של היצירה הקולנועית. בעוד דוקורנו מסתערת בריצה לעבר ז'אנר האימה, דיוואן פוסעת לאיטה בדרמה אינטימית שחוזרת לסיפורה של סטודנטית שנכנסת להיריון לא רצוי בצרפת של שנות ה-60 כשהפלות היו לא חוקיות במדינה.
העדינות והאמפתיה של "האירוע" מזכירות מאוד את סרט האינדי האמריקני המדובר "אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד". תשבחות רבות הורעפו על הדרמה של אליזה היטמן אחרי הבכורה בסאנדנס לפני שנתיים, והיא זכתה להערכה על הגישה המדודה והמרוסנת של הבמאית, שמתקדמת לאט אבל בטוח למקום התקין פוליטית בעידן MeToo. הנערה שבמרכז "אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד" מקוששת כמה דולרים ויוצאת לניו יורק כדי לסיים את ההיריון שלה, שמתברר בדיעבד כתוצאה של אונס שעברה. ואילו ב"האירוע" ההתעברות הלא צפויה אירעה במפגש מיני מזדמן עם גבר נחמד דווקא. עיצוב הדמויות וסיפורי הרקע מבטאים את ההבדל בין הפמיניזם המתירני של אירופה אל מול זה השמרני של ארצות הברית. אך גם מבחינה סגנונית דיוואן והשחקנית הנהדרת שלה אנה-מריה ורטולומיי הולכות רחוק ופיזי יותר עם צילומי תקריב של איברי מין, וסצנה אחת שמביאה למסך ניסיון גרידה עצמית קשה לצפייה - רגע מטלטל וחשוף גופנית שמיישר קו דווקא עם "טיטאן", שהגיבורה שלו מנסה להמית את העובר המתכתי שבתוך גופה - תוצאה של התעלסות נטולת ברקסים עם מכונית, ללא חגורות בטיחות או צניעות.
פורנוגרפיה כעניין של גיאוגרפיה
הגישות התרבותיות המנוגדות בנוגע למין ולמגדר הגיעו לכדי התנגשות סביב הדרמה השערורייתית "פלז'ר", שהיה אמור להיות מוקרן בבכורה אשתקד בפסטיבל קאן שבוטל, ומצא לעצמו במה במהדורה המקוונת של סאנדנס השנה. העלילה מתחוללת מאחורי הקלעים של תעשיית הפורנו בארצות הברית, ובמרכזה עומדת צעירה שמגיעה משטוקהולם ללוס אנג'לס כדי להגשים חלום אישי שלה תוך כדי הגשמת חלומות רטובים של גברים חרמנים, ולהפוך לכוכבת הפורנו הגדולה ביותר. הסרט המאוד ריאליסטי הזה כולל סצנות סקס גרפיות בוטות, והצפייה בו הוגבלה לגילאי 18 ומעלה. אין מדובר בעניין של מה בכך בפסטיבל האמריקני, שנאצר ברובו על ידי נשים, ותוכניתו כללה סרטים שאמנם לא נרתעו מלעסוק במיניות נשית וגברית וזו שביניהן, אך נמנעו מלהציג עירום על המסך. אין פלא על כן ש"פלז'ר" החריג בנוף זה נעשה על ידי במאית שוודית בשם ניניה תייברג. קשה לדמיין אותו נכלל בסאנדנס השנה לולא היוצרת שלו הייתה אישה. ולא פחות מכך, אישה זרה. לא אמריקנית.
חודש בלבד אחרי סאנדנס, ובברלין נפתח הפסטיבל היוקרתי במתכונתו המקוונת והמכוונת לעיתונאים ולאנשי תעשייה. כשהסרטים יהיו נגישים לקהל בהקרנות פתוחות ביוני, הצופים ייחשפו לאינספור יצירות שערורייתיות, נועזות וגדושות בסצנות סקס גרפיות שמזכירות יותר את "פלז'ר" מאשר את שאר הסרטים שהוצגו בסאנדנס. באופן מסורתי קולנוע אירופי הולך רחוק יותר מזה האמריקני המסחרי, אבל התופעה המעניינת השנה היא שרוב רובם של התכנים המיניים הבוטים שנחשפו בפסטיבל ברלין הם דווקא פרי יצירתן של במאיות. נשים נועזות שמנסות לפרק את הגדרות המגדר, להתנער מההגבלות השמרניות של העבר ושל התקינות הפוליטית של היום, ולדון במיניות באופן מורכב, חשוף ובעיקר כן שמקדם לפתיחות, עצמאות והעצמה טעונה באסטרוגן שעומדת בעוז מול הכוחניות, הניצול, ויצר הטורפנות ספוגת הטסטוסטרון. לעיתים הן אף מותירות מקום לגבריות רפויה, שברירית ורגישה מול עוצמות נשיות - לא דבר של מה בכך בימינו.
הבמאי הרומני הפרובוקטיבי ראדו ג'ודה זכה בפרס דוב הזהב השנה על סרטו המטורלל "מין חסר מזל או פורנו משוגעים" שנפתח עם סצנת סקס גרפית שמצולמת בבית. ג'ודה משתמש בקטע הפורנוגרפיה הקצר שבתחילת הסרט כדי להניע מהלך תיאורטי ביקורתי נגד השמרנות, אבל לא בהכרח בעד הפמיניזם. איתו הוא מעורר את תשומת הלב שלקחה אותו עד לניצחון בתחרות שבה נכללו רק שלושה סרטי נשים מתוך 15 בסך הכול (ועוד שתי דרמות מאיראן ולבנון שכל אחת מהן נוצרה על ידי צמד במאים, גבר ואישה). אף אחת מהקולנועניות בנות המזל שהגיעו לתוכנית המרכזית של הברלינלה לא הציגו תכנים מיניים חושפניים, בטח לא מהסוג הבוטה ששיבץ ג'ודה בסרטו. אולם בתוכניות האחרות של הפסטיבל אפשר היה למצוא לא מעט סרטים שגדושים בסצנות סקס, ואיברי מין נקביים וזכריים, ורובם - כמה מפתיע - נעשו על ידי במאיות: מהנריקה קרול הגרמנייה וסרטה Bliss, ועד הדרמה "מישהו יאהב מישהו" של הדס בן ארויה הישראלית.
בניגוד לקומדיות החביבות או הדרמות הכבדות של הקולנועניות האמריקניות, המתרכזות בנשים חשופות ללא מחשופים, ושנוגעות במיניות במרומז מתוך ריסון מוקפד, כמעט חנוט, המקבילות האירופאיות פורצות כל עול. לטובה או לרעה? כל אחד ישפוט בעצמו. קרול בת ה-36 ובן ארויה בת ה-33 פרצו בברלין את חליפות הפוליטיקלי קורקט של הפמיניזם האמריקני, והציבו אלטרנטיבה נשית, פמיניסטית לא פחות, מתירנית וחופשייה הרבה יותר.
עלילת Bliss מתחוללת בבית בושת בברלין, לשם מגיעים גברים עייפים כדי ליהנות בחברת נשים צעירות ונאות המזייפות אורגזמות עבורם. הבמאית קרול עוקבת מקרוב אחרי שתיים מהיצאניות המועסקות במקום. סאשה המקומית היא עובדת ותיקה ומקצועית מאוד בעוד מאיה הצעירה מתחילה את דרכה בענף המפוקפק הזה אבל עושה זאת במסירות רבה. לצד מפגשים לא מחמיאים עם הקליינטים המזקינים שנחשפים בפנינו במלוא גופם הבשרני והרופס, במהלכם נדרשות סאשה ומאיה להרעיף אהבה לא כנה, מתפתח בין השתיים רומן סוער שבו הן נחשפות שוב פיזית, אבל גם מנטלית. על רצף סצנות המין הרבות לא קשה להבין איפה הן מונעות מתאוות בשרים ואיפה מתאוות בצע. השתיים חולקות תשוקה לוהטת, והרסנית יותר מפגישות העבודה שלהן.
המיניות ב"מישהו יאהב מישהו" הישראלי אסתטית הרבה יותר מאלו של האחרות, ובן ארויה שמה דגש רב יותר על המורכבות הרגשית שמאחוריה. הדמות הראשית אבישג, בגילומה של אלישבע וייל, אינה פרועה וסוערת כל כך, אך אנו צופים בה כשהיא נחשפת פיזית ומנטלית מול המצלמה בשתי סצנות סקס ארוכות ביחד עם מי שמכהן כבן זוגה. לכאורה מדובר בהתעלסות של שני צעירים יפים ונכונים, אך בעודנו נכנסים להם למיטה אנחנו מבינים שהקרבה הגופנית מחפה על ריחוק אינטימי. הסקס אולי יפה, יפה מדי, אך לא מספק. מה שדוחף את אבישג לחיפוש אחר אתגר חדש בדמותו של גבר מזדקן ובודד, שמזכיר יותר את הקליינטים של סאשה ומאיה מ-Bliss מאשר את החבר טוב המראה שלה אבישג. הדימוי של השניים חולקים קרבה הוא פוטנציאל לשערורייה מהזן של היפה והחיה. במיוחד כשפה היפה היא גם החיה.
הסרטים הללו הם רק מדגם חלקי לגל החדש והמבורך של הקולנוע הנשי הנועז, הרענן והלא פעם חתרני שמגיע מאירופה (בהם למשל Mi Lubita Mon Amour שבו השחקנית הצרפתייה הנערצת נעמי מרלנט מביימת את עצמה כאישה בוגרת שחולקת ליל אהבה סוער עם נער צועני במהלך טיול לרומניה). סצנות המין המפורטות שבהם לא מחרמנות בעליל, והן נועדו לבחון מחדש ובכנות את העוצמות המיניות הנשיות ולנסח מחדש את מבני הכוח המגדרי סביב מה שהפמיניזם האמריקני קבע כטאבו: זכרים כוחניים, נקבות חלשות. גברים מנצלים, נשים מנוצלות. "לא רציתי להקטין את הדמויות הנשיות ולהציגן כקורבנות. יש לנו נטייה לעשות זאת, במיוחד כשאנחנו מדברים על נשים צעירות", אמרה לי תייברג כשראיינתי אותה על "פלז'ר" במהלך פסטיבל סאנדנס, "אנחנו דואגים לנשים צעירות, בחדשות הן תמיד מוצגות כפגיעות יותר מאשר עצמאיות ושאפתניות. לכן רציתי להדגיש את זה למרות שיש כאלה וכאלה במציאות".
הקהל האמריקני התייחס בחשדנות לבמאית השוודית שהשתמשה דווקא בתעשיית הפורנו כסביבה המאפשרות התפתחות של דמות אישה. פורנוגרפיה היא כן עניין של גיאוגרפיה. למרות זאת חברת ההפצה A24 רכשה את הזכויות ותנצל את פלטפורמת הסטרימינג שלה כדי להפיץ את הסרט בשתי גרסאות - אחת מהן מצונזרת, ושתיהן תחת מגבלות צפייה חמורות. אולם בברלין, ונציה וקאן הסרטים הללו ואחרים התקבלו בטבעיות על המסך הגדול. יש מי שהזדעזע, יש מי שקיבל השראה. קצת כמו בחיים, הכול בעיני המתבוננת והמתבונן. וכך גם בנוגע לפמיניזם. יש מי שמתייחסים אליו כתבנית תפיסתית מגדרית נוקשה ואחידה, אבל כנראה כשמקלפים את השכבות, ולפעמים את הבגדים, לכל אחת ואחד יש פמיניזם משלה ומשלו.
