פרק הפתיחה הארוך של "האחרונים מבינינו" היה עשיר, סוחף ושובר לב, ובאמת שקשה היה שלא להגיע גם לזה שאחריו. אבל גם בפרק השני שלה, דרמת המתח הפוסט-אפוקליפטית המרתקת של HBO נתנה עבודה - הוא היה מותח וסוחף לא פחות מקודמו, וכבונוס, גם הוא צפן רגע שובר לב במיוחד. אבל הפרק השלישי כבר היה אופרה אחרת - בעיקר כי באופן מילולי, היה מדובר באופרה אחרת.
Long, Long Time הוא שמו של הפרק הנ"ל, שרגע לאחר שידורו בשבוע שעבר הפך לשיחת היום, מוקד לאינספור ביקורות, ניתוחים, שבחים מקיר לקיר - וגם כמה טרוניות על קירות אחרים, כי ככה זה, תמיד יהיו הייטרים. הבמאי והתסריטאי האגדי פול שרדר ("נהג מונית"), למשל, הגיע אליו בעקבות כול הבאזז הזה, ולא ממש התרשם. "'אתה חייב לצפות בפרק השלישי', אמר לי חבר", חלק שרדר בעמוד הפייסבוק שלו, "אז עשיתי את זה, וזו הייתה מלודרמת המתת חסד הומואית סופר-שמאלצית. לפחות לא היו בה מתים-חיים".
אבל גם שרדר מצא את עצמו חלק מהצייטגייסט האופף את הפרק הנ"ל, אפילו אם לא ממש התחבר. והסיבה לדיבור החם הזה נעוצה בחריגות של הפרק השלישי, מאחר והוא לא עוסק בגיבורי הסדרה - ג'ואל (פדרו פסקל) ואלי (בלה רמזי), המבריח המחוספס ובת חסותו המרדנית הנודדים ברחבי ארצות הברית שאחרי מגפת זומבים קטלנית (טוב, יותר בכיוון מגפת פטרת קטלנית, אבל אין צורך להתקטנן). זאת אומרת, ג'ואל ואלי קופצים לבקר בסופו של הפרק, אבל בגדול, עלילתו עוסקת בביל (ניק אופרמן) ופרנק (מוריי בארטלט) - הראשון שורד מיומן החי בגפו, והשני עובר אורח שנקלע למתחמו המבוצר ומוצא את עצמו מבלה עימו את 20 השנים הבאות בזוגיות מאושרת.
אבל לא רק ג'ואל ואלי נעדרים מהפרק, בבימויו של הבריטי פיטר הואר, שעוסק רק במישרין באפוקליפסה המזוויעה שהתרגשה על העולם המתואר ב"האחרונים מבינינו". הוא לא כולל סצנות מפורטות של כיסוח זומבים פטרייתיים מבחילים, או עוסק בקניבלים רצחניים, או מתאר הימלטות מפני אחד מהמשטרים הדכאניים שצצו בכול פינה אחרי התמוטטות הציוויליזציה. במקום כל אלו, הוא מתאר באינטימיות נוגעת ללב את הקשר הנוצר בין שתי נפשות בודדות בעולם חרב, וחוקר את המזור והכוח שמעניקה האהבה. באופן כמעט אבסורדי ביחס לסדרה המתויגת בז'אנר הספציפי הזה, הפרק הזה היה מתוק, עדין ומחמם לב, גם אם עצוב. מי היה מאמין.
Long, Long Time שייך למסורת ההולכת ומשתרשת של "פרקי בקבוק" (או "פרקי קפסולה" – פרקים מיוחדים שמהווים סטייה מהטיימליין הראשי של הסדרה, או מחוברים אליו באופן משני, או מנותקים כמעט כליל. לעיתים קרובות הם מתרחשים בלוקיישן אחד וכוללים רק חלק משחקני הסדרה - או כמו במקרה של הפרק השלישי של "האחרונים מבינינו", עוסקים כמעט אקסקלוסיבית בדמויות אחרות, כאלו שאינן חלק מהותי מהעלילה העונתית.
ובשלב הזה זו בהחלט מסורת, והיא בהחלט משתרשת. למעשה, נראה שאחד מתווי התקן של דרמת פרימיום מודרנית היא נוכחותו של פרק אחד כזה לפחות מדי עונה, אם אפשר. ולא קשה להבין למה: בשדה הקרב הצפוף של הפרימיום הטלוויזיוני כרגע, פרק בקבוק שכזה מהווה סוג של הצהרת כוונות. במקרה של "האחרונים מבינינו", ההצהרה הזו היא משהו בסגנון "תראו אותנו! לא רק דרמת זומבים פוסט-אפוקליפטית, את זה גם 'המתים המהלכים' וגרורותיה נותנות לכם, אלא גם דרמה אנושית, מעודנת ומרגשת על בני אדם שרק רוצים לאהוב! אנחנו מיוחדים! אנחנו לא כמו כל השאר!".
באופן אירוני, את שורשי פרקי הבקבוק תמצאו דווקא בצורך שלאו דווקא מאפיין דרמות פרימיום מודרניות ועתירות תקציב: הצורך לחסוך. לוקיישן אחד או שניים ומספר מצומצם של שחקנים, לפחות בפרק אחד, הם ערובה לחיסכון נאה, במונחי הפקה טלוויזיונית; דרך חכמה להתפשר מבלי לסגור כליל את השאלטר, וברמה הפיננסית לדאוג לשורה תחתונה מספקת בסוף העונה. את המושג טבע לזלי סטיבנס, מפיק פעיל בטלוויזיה האמריקנית של שנות ה-60, שאמר: "זה כמו לשלוף פרק ישר מתוך הבקבוק, כמו ג'יני".
אלא שכאמור, עמוק לתוך תור הזהב הטלוויזיוני ובעקבות מרוץ החימוש שהגיע עימו לאור אינפלציית התכנים המטורפת של השנים האחרונות, פרקי הבקבוק הפכו מאילוץ כלכלי לפריווילגיה יוקרתית, סמל סטטוס של תכנים המבקשים להתבלט. ולא בכדי: במיטבם הם מאפשרים ליוצרים הזדמנות להתפרע קונספטואלית, להתנסות, להעז ולחרוג מהשבלונה הקבועה, מהחוקים שאליהם שועה היצירה שלהם בפרקים כתיקונם.
וכמובן שעבורנו זוהי הזדמנות פז להיזכר בכמה מפרקי הבקבוק המוצלחים ביותר. מן הסתם זו תהיה רשימה סובייקטיבית, כזו שלאו דווקא תכלול פרקי בקבוק אהובים כמו Pine Barrens של "הסופרנוס" (שאיננו ממש פרק בקבוק, למרות המוניטין שלו ככזה), "המזוודה" המופתי של "מד מן" (שבו פגי ודון מבלים יחד לילה של עבודה, שיחות אינטימיות ושברון לב), ו-Cooperative Calligraphy של "קומיוניטי", שהיה מבריק למדי אך כמו פרקים רבים אחרים של הסדרה, כמעט וכרע תחת יומרות המטא שלו. לא טוב לכם? עשו רשימה משלכם!
"בנות" - American Bitch (עונה 6, פרק 3)
באופן מפתיע משהו, הבחירה שלנו פה לא תהיה הפרק המהולל One Man's Trash מהעונה השנייה של "בנות", שמתאר סטוץ סופ"ש של האנה (לינה דנהאם) עם רופא חתיך ועשיר (פטריק ווילסון) - וזאת למרות שמדובר בפרק מבריק ומקורי הממחיש ביתר שאת את הפוטנציאל של המושג "פרק בקבוק" (והיו בסדרה כמה פרקי בקבוק מוצלחים אחרים). לא, הבחירה שלנו תהיה American Bitch המופלא מהעונה האחרונה של הסדרה, שמתאר עוד מפגש מפתיע של האנה עם גבר מבוגר ממנה - ומדגים גם הוא כמה כוח ומשמעות ניתן לחלוב מלוקיישן אחד, שני שחקנים והמון, המון דיאלוג.
הפעם הגבר הוא סופר מפורסם (מת'יו רייס), נערץ על האנה בעבר, שנפל לבירא עמיקתא אחרי עדויות שנחשפו נגדו באשר לניצול נשים צעירות שהעריצו אותו. האנה, שכתבה טקסט התומך באחת מהנשים שהאשימו את הסופר, מגיעה לדירתו בהזמנתו - ושם מתפתח ביניהם דיון מרתק בנוגע לכוח, הסכמה והשטח האפור שביניהם. אט-אט האנה נכנעת לקסמו של הסופר, המפגין מודעות עצמית בריאה ונכונות לבחון את כשליו, ומתחילה לפקפק בפסקנות שבה חרצה את גורלו בכתב. אלא שמתישהו הוא מתגלה כקריפ שהוא - בסצנה שמגיעה כמו אגרוף בבטן - והשוט האחרון של הפרק, שרואה מצעד של נשים צעירות נכנסות לבניין שהאנה זה עתה עזבה בהלם ובגועל, ובכן, הוא מהזן שקשה לשכוח.
"בוג'ק הורסמן" – Free Churro (עונה 5 פרק 6)
אומנם בסדרת אנימציה מדובר, כך שקצת קשה להחיל עליו את כללי המשחק של פרקי הבקבוק, ובכל זאת Free Churro בכל זאת עונה איכשהו על קריטריון הצמצום המרכזי, לפחות ברמת הקאסט: וויל ארנט, המגלם את גיבור הסדרה בוג'ק הורסמן, הוא השחקן היחידי שתורם את קולו לפרק, במה שאיננו אלא מונולוג ארוך, טור דה פורס של יוצר הסדרה רפאל בוב ווקסברג (ושל ארנט כמובן). וגם בלוקיישן אחד עסקינן, לפחות באופן רשמי: מדובר בטקס האשכבה של אימו של בוג'ק, שאותה הוא מנסה להספיד. ואיזה פרק זה, איזה פרק! אחת מפסגות הטלוויזיה של השנים האחרונות, אולי בכלל. אין דברים כאלה.
בוג'ק, אתם מבינים, גדל בצל הורים מתעללים. אביו אולי התעלל בו באופן "מסורתי" יותר, אך האם, ביאטריס, נטעה בו לאורך ילדותו חוסר ביטחון וצמא לאהבה שיטילו צל משמעותי על התפתחותו הרגשית. במפגן עוצר נשימה של מרירות, זעם, חרטה ופאתוס, הוא מנצל את הבמה כדי לבוא עימה בחשבון - וכרגיל, להתפלש בבריכת הרחמים העצמיים שלו. במהלך כל הדרך הוא מנסה להבין מה פשר המילים האחרונות שאמרה לו על ערש מותה - I See You. התובנה שלו לגבי כוונתה, כשזו נוחתת, רק מספקת תחמושת נוספת לתחושות הריקנות, הבנאליות וחוסר התוחלת המושלות בו. ויש גם את שמו האירוני של הפרק, שמתכתב עם התובנה העיקרית של בוג'ק לגבי מי בדיוק הייתה האם: המוכר שהעניק לו צ'ורו חינם בחנות הפאסט פוד שבה עצר בדרך לאשכבה, הראה כלפיו יותר טוב-לב ממה שאימו אי פעם הראתה. אלו מילים שוברות-לב; איזו יצירה נדירה.
"כנופיות לונדון" - פרק 5 (עונה ראשונה)
הפרק החמישי של דרמת האקשן מפצחת-העצמות של גארת' אוונס ומאט פלאנרי, בבימויו הווירטואוזי של אוונס, מתרחש הרחק מזירת הפעילות המרכזית בלונדון, שם נאבקים זה בזה שלל ארגוני פשע שאפתניים. העלילה עוקבת אחר המתרחש בבית כפרי מרוחק שאליו מוברח דארן אדוארדס (אלד אפ סטפן), הצעיר שרצח את פין וואלאס (קולם מיני), ראש משפחת הפשע הנושאת את שמו. יחידת מתנקשים מקצועיים מדנמרק נשלחת בעקבותיו, והמצור שהם מטילים על הבית מספק לאוונס הזדמנות להדגים איך ומדוע הפך לאגדה בעולם האקשן. ברצינות, כאלה דברים טרם ראיתם, על המסך הקטן או הגדול.
אוונס מביים אלימות ביצירתיות מטורללת ויעילות רצחנית שלא נופלות מאלו שמדגימים גיבוריו חסרי הרחמים, כפי שהראה בעבר בצמד סרטי "הפשיטה" המדהימים (והמשפיעים) שביים באינדונזיה. המאבק לחיים ולמוות של דארן ואביו קיני אדוארדס (מארק לואיס ג'ונס), ראש משפחת פשע וולשית-צוענית, ברוצחים המיומנים שנשלחים בעקבותיהם - ובכן, אם תישאר לכם ציפורן אחת אחרי הצפייה, אשריכם. כמו כן, אם אתם תוהים באשר למידת הברוטליות של כל העסק ומידת התאמתכם אליו, נסו לדמיין את תחושותיכם לגבי צפייה באפקט הפיצוץ של רימון יד על גוף אנושי, רק בסלואו-מושן. זה אמור לעשות את העבודה.
"סיינפלד" - "המסעדה הסינית" (עונה 2, פרק 11)
את הקונספט של "תוכנית על כלום", אולי הטאג-ליין המפורסם ביותר שלה, זיקקה "סיינפלד" בפרק ה-11 של עונתה השנייה, "המסעדה הסינית". סביר להניח שבכירי NBC התפלצו כאשר ג'רי סיינפלד ולארי דייויד, יוצרי התוכנית ומי שחתומים יחד על כתיבת הפרק, הציגו בפניהם את הרעיון: ג'רי, איליין וג'ורג' עומדים בתור למסעדה סינית. וזהו. ללא עלילות משנה המשתלבות אלו באלו באופן מחוכם, ללא לוקיישנים נוספים, אפילו ללא חביב הקהל קריימר - רק שלושה אנשים שעומדים בתור למסעדה, מתווכחים ומדברים על זוטות.
וזה מספיק, גם בגלל הטאלנטים הכבירים כמובן, וגם בגלל הטקסטים המבריקים שכתבו להם סיינפלד ודייויד. כל אירוע קטנטן מההתרחשות הבנאלית, היומיומית הזאת, נמתח פה לממדים מופרזים המדגישים את האבסורד שבמעמד ואת הקטנוניות והמיזנטרופיות הטבועה בדמויות. ברמה הקונספטואלית, "המסעדה הסינית" סימן מהפכה של ממש בעולם הסיטקומים - פריצה מגבולות המדיום המוכרים אל מחוזות אקזיסטנציאליסטיים ואבסורדיים. אצל סמואל בקט חיכו לגודו, ואצל סיינפלד ודייויד - לאגרול. מה בעצם ההבדל, תכלס?
"פליבג" – פרק 1 (עונה 2)
הפרק הראשון בעונתה השנייה (והאחרונה) של "פליבג", הסדרה שהפכה את הכוכבת והיוצרת שלה פיבי וולר-ברידג' לסנסציה, הוא תצוגת תכלית של קומדיה שנונה, דרמה לופתת וקרינג' אינסופי. העלילה, אשר מתרחשת שנה אחרי תום אירועי העונה הראשונה, מתנהלת בלוקיישן אחד - מסעדה מפונפנת שאליה מתכנסת משפחתה של פליבג (וולר-ברידג') על מנת לחגוג את אירוסיהם של אביה (ביל פטרסון) ובת זוגו (אוליביה קולמן האלוהית). שאר הנוכחים כוללים את אחותה, קלייר (סיאן קליפורד), בן זוגה הבלתי נסבל מרטין (ברט גלמן) והכומר שאמור לנהל את טקס החתונה (אנדרו סקוט), עימו מפתחת פליבג כימיה מינית ברורה שעתידה להבשיל למשהו מעניין בהמשך. בכל מקרה, ככל שנוקפות הדקות האירוע הולך ומסלים - איבות ישנות עולות אל פני השטח, המתח גואה, קלייר עוברת הפלה - ופליבג מוצאת את עצמה מכה את מרטין, וחוטפת ממנו אגרוף הגון בתמורה. בתוך הבלגן, אפילו הכומר חוטף קטנה.
אסון, בקיצור, אבל מהסוג שקשה להסיר ממנו את העיניים, עדות למלאכת המחשבת של הכתיבה והבימוי (הארי בראדביר) בפרק הזה. וולר-ברידג' מתעלה על עצמה פה, ומשתמשת בסיר הלחץ של הלוקיישן היחיד על מנת לחלוב כל טיפת אי-נעימות אפשרית מהסיטואציה. אך בגלל שהיא כותבת ומבצעת כה מוכשרת, הקרינג' והמבוכה והווייבים הרעים מחלחלים לצופה בתוספת ההומור המושחז ושמחת החיים המידבקת של הגיבורה, שמסייעים להם לעבור בגרון. והסצנה האחרונה, שבה היא וקלייר זוכות ברגע נדיר של קירבה ואחוות אחיות, אחרי כל הדרמה? שלמות.
"שובר שורות" - "זבוב" (עונה 3, פרק 10)
"זבוב", אחד מהפרקים הזכורים והמדוברים ביותר של סדרת המופת של וינס גיליגאן, הוא פרק בקבוק קלאסי - כזה שנוצר בשל חריגה מהתקציב העונתי של "שובר שורות", והצורך להתכנס, לצמצם ולחסוך כדי לעמוד ביעדים. ואיזה דבר נפלא יצא מזה: פרק אינטימי המתמקד בשתי דמויות בלבד, גיבורי הסדרה המרכזיים וולטר ווייט (בראיין קרנסטון) וג'סי פינקמן (ארון פול), העמלים על ייצור מת' במעבדה שלהם. אלא שזבוב מטריד את שלוותם, בעיקר את זו של וולטר, שמצבו הנפשי הולך ומתדרדר, וכך גם אחיזתו במציאות. האם ייתכן שהזבוב הינו יציר דמיונו הקודח?
עבור גיליגאן וכותבי הפרק סם קטלין ומוירה וולי-בקט, הלוקיישן היחיד והצמצום בעלילות צד ודמויות משנה מהווה הזדמנות פז להעמקת הקשר בין וולטר וג'סי - ללא רעשי רקע או איומים מבחוץ, אנו רואים כיצד הם נעים בין קצוות הקשר הזה. מצד אחד, הוא מתוח ורווי חשדנות הדדית, ומצד שני הוא נראה לעיתים כמו קשר בין אב לבנו. ברגעי החסד, אנו רואים דאגה אמיתית שלהם זה לזה, ג'סי חרד שמא הסרטן חזר לקנן בגופו של וולטר, וחושד שהזבוב שמשגע אותו הוא הזיה שנגרמה כתוצאה מכך. וולטר, מצדו, מבין שג'סי מפלח מת' מהתוצרת שהתחייבו לספק לגנגסטר גאס פרינג (ג'יאנקרלו אספוזיטו), ומזהיר אותו שלא יוכל להגן עליו אם ייתפס.
הנקודה היא שאכפת להם זה מזה, והבונקר הקלסטרופובי שבו לוכד אותם הפרק מעצים את מערכת היחסים הזו, טוען ומעשיר אותה. הרבה מהקרדיט מגיע גם לבמאי ראיין ג'ונסון ("רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית") שעושה את המקסימום האפשרי תחת המגבלות, ומספק לצופים כמה סצנות מזהירות (זוכרים את הנפילה של וולטר בעת המרדף אחר הזבוב? כי וואו).
"אטלנטה" - "טדי פרקינס" (עונה 2, פרק 6)
איך בעצם מגדירים את "טדי פרקינס", אחד מהדברים הכי ביזאריים וטורדי מנוחה שאי פעם מצאו את דרכם למסך הקטן? ובכן, לא מגדירים אלא חווים, כי הפרק הזה של "אטלנטה" - סדרה שמדי פרק מנסה להמציא את עצמה מחדש, ולעיתים קרובות גם מצליחה - נלחם באגרסיביות כנגד כל רצון להגדרה. האם מדובר בסרט אימה קצר ומקריפ לחלוטין? מותחן פסיכולוגי עוכר שלווה? דיוקן סוריאליסטי של גבר אקסצנטרי שהיה קורבן להתעללות בילדותו? סאטירה מחוכמת על המחיר הנתבע מאמן שחור שרוצה להשתלב בתעשייה לבנה (ע"ע מייקל ג'קסון, שגדל בצל אב מתעלל)?
לכו תדעו. וכאמור, הדיון לא ממש רלוונטי, מאחר ודונלד גלובר, האיש שמאחורי האיפור המבעית של טדי פרקינס ומאחורי "אטלנטה" כולה, לא מבקש שתנתחו את הפרק המופתי הזה כמו שהוא מבקש שתחוו אותו. ואיזו חוויה מוזרה ומטלטלת זו. הבמאי המוכשר הירו מוראיי טוען כל רגע בתחושה מבעבעת של מתח וחרדה, ממלא את 34 הדקות של הפרק בשלל רפרנסים לקלאסיקות אימה מהעבר, ומצלם את האחוזה כשהוא שואב השראה ברורה מהקלאסיקות האלה, ביניהן גם "הניצוץ" של סטנלי קובריק. גלובר, מצדו, נכנס לדמותו של פרקינס בכל נימי נפשו, ויוצא עם דמות שכבר הפכה לאייקונית - וזאת למרות שכמו הפרק כולו, קשה להגדיר אותה בנקל. חתיכת טריפ.