סליחה מראש, אבל נתחיל בקלישאה: "בית הדרקון" זו הסדרה הכי טובה שאתם לא רואים. כלומר, רובכם. אם להשוות לסדרת-האם, אז "משחקי הכס" הייתה תופעה מטורפת, סדרה שכולם צפו בה, כולם דיברו עליה – ומי שלא צפה, הבין שהוא צריך לשבת בשקט. "בית הדרקון", לעומת זאת, לא הגיעה לשם. חלק צופים בה, רבים אחרים התחילו – ופרשו באכזבה. אבל הם טעו.
"בית הדרקון", עונה 2 - טריילר
(באדיבות HBO)
כי "בית הדרקון", וזה ניכר עוד יותר בעונה השנייה, היא סדרה מצוינת, ממש כמו "משחקי הכס" בעונות הראשונות שלה, לפני הצלילה התסריטאית של הסוף. ואם בעונה הראשונה היא עוד בנתה בסבלנות את הקרקע למלחמות הכס של משפחת טארגריאן, בעונה השנייה היא כבר הגיעה לשם במלוא יפעתה – עם פוליטיקה, פסיכולוגיה ובעיקר עם קרבות דרקונים מרהיבים.
בעצם, היא כמעט הגיעה. כי פרק הסיום של העונה, ששודר אתמול (שני) ב-yes, סלקום ו-HOT, היה קצת מאכזב. הוא כלל שלל לוקיישנים מופלאים והכין אותנו לקרב של כל הקרבות, ובזאת הוא הסתיים. בלי שום מחול של דרקונים, בלי טיפת דראקאריס לנשמה.
בואו נדבר רגע על מה שכן קרה שם: הצבאות של הירוקים והשחורים התכוננו. בצד של הירוקים - טיילנד לאניסטר הגיע מעבר לים הצר אל אסוס כדי למצוא לאאימונד צי, ופגש שם אדמירלית חיננית. בינתיים אאימונד פגוע-האגו עף על וייגאר והחריב עיר רק בשביל להוציא עצבים. אחר כך הוא חזר למעלה מלך, ודרש מאחותו הליינה לעלות על הדרקון שלה ולהצטרף לקרב – אבל היא כבר חזתה את העתיד, ולא מרצתה להצטרף לעוד סבב של דם ואש.
אגב העתיד – בהארנהול דיימון קיבל גם הוא מבט לשם, כלומר על העלילה של "משחקי הכס" (דרישת שלום ממלך הלילה), וסוף סוף השלים את המסע הדי-מתיש שלו העונה והפך לחייל נאמן של אשתו, כשמאחוריו צבא מרשים. בדרגונסטון רוכבי הדרקונים החדשים הבינו שהמעמד החדש יביא איתו קצת יותר מאוכל טעים – הוא גם יצריך מהם לשרוף חפים מפשע. ואליסנט הגיעה לביקור נואש עם הצעה לרהאינירה: כניעה במקום מלחמה. האם אליסנט דיברה בכנות? האם רהאינירה תסכים? העונה, כבר לא נדע. הפרק מסתיים בצבאות צועדים – לאניסטר, סטארק, מראות ומנגינות מוכרים.
כל זה יפה וטוב ולפעמים גם מרגש (בעיקר המפגש של רהאינירה ודיימון), אבל זו בעצם הכנה לעונה הבאה. קצת כמו שנהגו לעשות ב"משחקי הכס" בפרק האחרון של כל עונה, רק שפרק לפני כן היה פרק מדהים. פה מורגש חסך בעוד איזה "שיא" רגע לפני שמקפלים. לא פלא שצופים רבים בעולם כבר זועמים.
ובכל זאת, למרות האכזבה של הסוף, זו הייתה עונה טובה עם כל המרכיבים החשובים. השיא שלה לא הגיע בסוף אלא דווקא בפרק הרביעי, שבו ראינו איך באמת נראה קרב של דרקונים. זה היה פרק נפלא, מסוג הפרקים שחובבי טלוויזיה חיים בשבילם, אלה שגורמים לך לשבת על הקצה של הספה ולא להתרווח עליה, אלה שמעלים את הדופק. ממש כמו פרקי האקשן הטובים ביותר של "משחקי הכס" – "קרב הממזרים", "הארדהום", "הקרב על הבלאקווטר".
3 צפייה בגלריה
גם דיימון מבואס מזה שלא היה דראקאריס בפרק סיום העונה. מתוך "בית הדרקון" עונה 2
(צילום: באדיבות yes)
זו גם הייתה עונה מלאת פוליטיקה ווסטרוזית מרתקת. דמויות כמו אוטו הייטאוור ולאריס סטרונג בחשו ושרטטו מציאות, ממש כמו שעשו הדמויות התאומות שלהם טייווין לאניסטר ופיטר בייליש ב"משחקי הכס". (טייווין היה מוצלח יותר, חייבים לומר, אבל לאריס דווקא מתעלה על בייליש). החצר, שהתפצלה למעשה לשתיים, רחשה קולות כל הזמן. וזה מעניין ממש כמו החצר שנשלטה בפועל על ידי הלאניסטרים ב"משחקי הכס".
ואפשר גם קצת לצאת מההשוואה הכל כך מתבקשת, ולדבר על הסדרה בפני עצמה. הדמויות שלה הפכו מעמיקות יותר. הן עגולות, משתנות, מתבגרות (או שלא). יש להן מניעים ואופי. זה גורם לצופה להתחבר אליהן, לכעוס עליהן, לבכות את לכתן. ההעמקה הזו ניכרת גם בנושאים שהסדרה מתעסקת בהם. ל"בית הדרקון" יש נקודת מבט נשית מאוד. היא בוחנת סקס מנקודת מבטה של זו שנהנית – ושל זו ששוכבת בעיניים מתות על גבה ורק מחכה שייגמר כבר. היא מתעסקת בסכנות שנלוות לדבר שנדמה כה טבעי כמו לידה. היא מראה כמה הורות רעה והורות מיטיבה משפיעה על כל אחד ואחת.
רהאינירה, בת לאב שאהב וטיפח אותה, יודעת להעביר את זה הלאה ולהיות אם אוהבת גם לילדים שלה. בתחילת העונה, כשהיא מאבדת את לוק, הצער שלה שובר-לב (וריספקט להופעה המעולה של אמה ד'ארסי). בהמשך, כשהיא מבינה שהיא צריכה לשלוח את ילדיה הקטנים הרחק ממנה, הלב שוב נכמר. זו אמא שצריכה לוותר על האימהות כדי להיות מלכה.
אליסנט, לעומת זאת, הפכה לכלי בידי אביה בגיל צעיר, והוא סרסר אותה כדי שתהפוך למלכה. והיא מעבירה את זה הלאה – עם אימהות קרה ולא-מתמסרת לילדים שלה. הם, בתורם, פשוט הפכו לדוש במקרה הטוב, ופסיכופט במקרה הרע.
ויש עוד ממד לסדרה, שהופך אותה קצת מאתגרת לעיניים ישראליות. העונה נפתחה עם הרצח המזעזע של ג'יהאריז הפעוט, שראשו נערף. אם לצופים בארצות הברית, למשל, זה היה עוד רגע טלוויזיוני שומט-לסת, עבור ישראלים זה יכול להיות טריגר נורא. כי את הזוועות של "משחקי הכס" ראינו לפני 7/10. היום, גם סדרה שמתרחשת ביקום דמיוני ושולטים בה רוכבי-דרקונים יכולה לשלוח אותנו ברגע אחד לכל האימה שקרתה ומוסיפה לקרות. גם אנחנו, ממש כמו תושבי ווסטרוז, חיים פה במעגל של נקמה.
במובן הזה "בית הדרקון" היא לא אסקפיזם, קשה לצפות בה מבלי לחשוב איך כל ניצחון יכול להיות גם הפסד, איך התנקשות תוביל לאש שתוביל לעוד חימושים שיובילו לעוד אש משמיים. ובכל זאת, גם אם היא מזכירה לפעמים את מה שרצינו לשכוח כשהתרווחנו מול המסך, וגם אם סיום העונה לא ממש סיפק את הסחורה – זו טלוויזיה מדהימה. נאמר את זה בוואלריאנית גבוהה: ואלאר דוהאריז - כולם חייבים לשרת. ולצפות.
