בשנים האחרונות נחשפנו למספר סרטים, רובם דוקומנטריים, שעסקו בשחיתות, בפשע ובריקבון המוסרי של החברה המקסיקנית והשלטון במדינה. כאלה היו "משפחת חצות", שעקב אחר מפעיליו של אמבולנס פרטי ברחובות מקסיקו סיטי, ובתוך כך גילה מערכת ענפה של שוחד ממסדי, וכן בסרט "שמשות אפלות" שמחה נגד התעלמות הרשויות המקומיות מרצח שיטתי של נשים. הצפייה בסרטו (הבדיוני) של הבמאי היהודי-מקסיקני מישל פרנקו, "סדר חדש" (New Order), מהדהדת את הזיכרון המאיים והאפל של סרטים אלה.
סדר חדש – טריילר
סרטו של פרנקו, שזכה אשתקד בפרס אריה הכסף בפסטיבל ונציה, הוא משל אפוקליפטי שמציג את החברה וסדרי השלטון במקסיקו רגע לפני קריסה – מה שהופך את ההשוואה עם "החיים על-פי אגפא" למתבקשת. הוא נפתח בחתונה המתרחשת בבית מהודר, מוקף חומות, והחומות הללו ייפרצו, ממשית וסימבולית, במהלך הסרט.
לעוד ביקורות קולנוע:
הזוג המאושר הוא מריאן (ניאן גונזלס נורווינד) ואלן (דריו יזבק ברנאל, אחיו למחצה של גאל גרסיה ברנאל). האזכורים האגביים של שוחד ושחיתות עולים כבר במהלך קבלת הפנים – בעיקר בחילופי הדברים שבין אבי הכלה, ארכיטקט עשיר, ובכיר בממשל שפוקד את האירוע. כמה אירועים, על פניהם חסרי חשיבות, מעיבים על החגיגה. השופטת שאמורה להשיא את השניים מאחרת, לכאורה בגלל חסימות כבישים שקשורות להפגנת המונים, ומהברז באמבטיה זורמים, משום מה, מים צבועים בירוק. בנוסף, עובד לשעבר במשק הבית מופיע בשער הכניסה, ומתחנן בפני בעלת הבית שתעניק לו סכום כסף משמעותי לניתוח לב דחוף של אשתו. היחידה שנכונה באמת לעזור לו היא, כמסתבר, הכלה המיועדת.
"סדר חדש" נהפך לסרט אימה כאשר לבית חודרים המפגינים. במקביל, מריאן ואחד המשרתים, כריסטיאן (פרננדו קואטלה) עושים את דרכם אל הבית בשכונת העוני שבה מתגוררים האישה החולה ובעלה, כדי לדאוג להעברתה לבית חולים פרטי. הרחובות הומים אנשי צבא, האלימות הולכת ומתעצמת, וגורלם של הכלואים בווילה מחד ושל צמד המלאכים מאידך נדמה שנחרץ.
קשה לזלזל באפקטיביות של הסרט, ודאי כאשר ההתרחשויות נפרשות על פני פחות משעה וחצי. הכול קורה מהר כל כך באופן שאינו מאפשר להרהר במשמעות של האירועים. אבל הצפייה מעוררת אי נוחות מסיבות אחרות, כאלה שאינן קשורות דווקא בספקטקל האלים שמתחולל על המסך. בני מעמד הפועלים בסרט נחלקים למפלצתיים וכנועים. העשירים מייצגים אמנם מצד אחד ניתוק ואנוכיות, אבל מצד שני ישנה הגיבורה האמיתית של הסרט, מריאן, שעם שיער בלונדיני, עור לבן, וחליפה אדומה המבליטה אותה משאר הניצבים, היא סמל של נדיבות וטוב לב.
העובדה הזו עוררה ביקורת רבה, עוד בשלב שבו הופץ הקדימון של הסרט שהראה המון כהה-עור תוקף את הגיבורים הלבנים. הרשתות החברתיות במקסיקו סערו, ופרנקו בתגובה פרסם התנצלות שרק הוסיפה שמן למדורה משום שנדרש למונח הגזעני "מקסיקני לבן". אבל בכך אין לשנות את הקביעה שהסרט אחרי הכול מציג את העניים ואלה שאינם פריבילגיים כהמון זועם ואלים, שזוכה לעידוד וסיוע מצד גורמים צבאיים חתרניים.
החזון הדיסטופי של פרנקו מזכיר מאוד את סרטו הלא מוערך ומוכר דיו של מיכאל האנקה, "שעת הזאב" (2003), שמתאר את מנוסתם של פליטים באירופה פוסט-אפוקליפטית. הצופה הישראלי יזהה בו גם את "השוטר" של נדב לפיד מ-2011, שבו חבורה של אנרכיסטים צעירים משתלטת בכוח על חתונה של בעלי הון. כמוהם, גם "סדר חדש" מהדהד מציאות גלובלית של מחאה חברתית – בין אם זוהי מחאת האוהלים ברוטשילד, האפודים הצהובים בצרפת או Black Lives Matter בארה"ב. הבעיה היא, כאמור, בנקודת המבט ובפרספקטיבה האידיאולוגית.
מחאה חברתית אינה סרט אימה. היא גם לא אוסף של דימויי עינויים, הוצאות אקראיות להורג ושריפת גופות. פרנקו מתענג על הדימויים האלימים הללו, בעודו מציג את הקדושה המעונה שלו, כמו גם את בני משפחתה המיוסרים הממתינים לחדשות בנוגע לגורלה של מריאן. פרנקו, שבסרטיו הקודמים, בהם "אחרי לוסיה" (2012), שהגיבורה שלו היא נערה שהתייתמה מאמה המתועדת בסרטון מין ויראלי, לא הסתיר את תאוותו לפרובוקציות – יוצר כאן סרט שנועד בעיקר לערער, לא לעודד מחשבה. במילה אחת: פמפלט.
מאחורי האלימות והמוות מסתתרת לכאורה אמירה פוליטית-חברתית. אבל הקור והריחוק הקליני שבו מתוארות הזוועות אינם מלווים במחשבה מאתגרת. כן, סיר הלחץ החברתי יכול להתפוצץ בפרצופם של השבֵעים – אבל בהיעדרו של קונטקסט ממשי, אנו נותרים רק עם סדרה של אפיזודות מבחילות שמוכרות היטב לצופי סדרות הסרטים "הטיהור" ו"הוסטל". כך, "סדר חדש" הופך מחאה אותנטית ללא יותר מאשר רקע לפורנו-עינויים. העמדת פנים של מחויבות פוליטית, ולא סרט שאוחז באמת באחת כזו.
