שלוש שנים חלפו מאז שודרה העונה השישית של "מה זה השטויות האלה?" מבית הקומיקאית עדי אשכנזי. זו הייתה גם העונה הראשונה למהפך שעבר הפורמט, ולגלגול הנוכחי שלו, שנקרא "שיטת אשכנזי". הגלגול הזה אפשר לה שינוי פאזה ששיקף את החיים שלה – במקום להתרוצץ בלוקיישנים מפוקפקים וללקט אבחנות על אופי הקיום האנושי, היא עושה את זה עכשיו מהכורסא הנוחה שלה בקליניקה ממוזגת, לועסת עט מול זוגות ורווקים, מקשיבה להם ומסיקה את המסקנות. אשכנזי היא כבר לא הצעירה הפוחזת והרווקה מלפני עשור וחצי. היא האישה המיושבת שלוקחת את הצד של הדור הבוגר מול הנציגות של הדור הצעיר, ופוערת עין מול החדשות הנפלאות על אפליקציות היכריות.
העשור האחרון העלה את הסטנדאפ למישור אחר. האינטרנט והרשתות החברתיות עשו את שלהם וכמו כל מקצוע שפעם הפך את האמן לתלוי במישהו שיפתח עבורו קופות, עכשיו אפשר למצוא סטנדאפיסטים תחת כל יוזר רענן, וגם הסטנדאפ הפך להיות כזה, רענן, חופשי ומקורי יותר, כשהגבולות נפרצו ונושאי נישה הצטרפו למאגר. כבר לא פוליטיקלי קורקט, הרבה יותר בוטה, דעתני והרבה פחות קלישאתי. נכון, זה עדיין בשוליים ולא מאיים על מופעי המיינסטרים של הסטנדאפיסטים הגדולים, אבל אלה שוליים שהולכים ומתקרבים למרכז ובעיקר מכתיבים את הכיוון אליו הולך המקצוע. הדור הבא של הקהל כבר יצפה לקבל על הבמה את מה שהוא צורך במרשתת.
כל זה כדי לומר – עדי אשכנזי היא עדיין סטנדאפיסטית מצוינת, בעיקר אם אתם אוהבים את הסגנון שלה (נכון, הרבה דציבלים מעורבים בסיפור אבל לא כולם מוצאים את זה מטריד. אני, למשל). היא והכותבים שלה עדיין מתמחים בפירוק של נושאים שהם האמ-אמא של הקלישאה הסטנדאפיסטית, להלן חיי רווקות מול נישואים והורות, ומצליחים להנפיק מהם חומרים מדויקים ובעיקר מנוסחים היטב, ואשכנזי היא המגישה המושלמת עבור החומרים האלה.
הפרק הראשון בעונה הנוכחית של "שיטת אשכנזי", ששודר אתמול (ג') בקשת ושלקח לו שלוש שנים להגיע למסך – אני לא שופטת, לוקח זמן לכתוב מופע סטנדאפ שלם, אבל עונה טלוויזיונית אחת לשלוש שנים זה גבולי – עדיין עובד, אבל ניוז ברייק: לא רק אמהות מתעייפות אלא גם החומר עצמו. לא ירחק היום והחומרים האלה כבר ירגישו מיושנים. לא מחר, אולי אפילו לא בעוד שנה, אבל אם אשכנזי והכותבים שלה, רוצים להישאר עם יד על הדופק של הקהל, הם צריכים להיערך לשינוי המגמה.
חידוש אחד שניכר רק בכתוביות בסוף ולא מורגש בתוכנית עצמה הוא העובדה שאשכנזי לוקחת הרבה יותר פיקוד על הפורמט. בעונה הנוכחית היא לראשונה גם העורכת, הבמאית והמפיקה, מה שמצריך ממנה הרבה יותר מאמץ אבל מן הסתם גם מעניק לה שליטה יותר רחבה על התוצאה. השינוי הזה עשוי לאפשר לה ולכותבים שלה, ליאור כפיר-רפאל ואמיר בן סירה, להתאים את המופע שלה, כמו גם את השיטה שקרויה על שמה, לעולמות החדשים של הסטנדאפ שהולכים עמוק יותר ונועז יותר ובעיקר ניואנסי יותר.
החיים תמיד התרחשו במקום אחר עבור אשכנזי או יותר נכון עבור הסטנדאפ שלה, וזה מה שהעניק לה את האדג'. כשהיא היתה שבעה, זה עבד פחות. לא נעים להגיד אבל אם אשכנזי תתחבר למקום הפחות מרוצה שלה גם במקומות פחות טריוויאליים או יותר חושפניים, או לפחות תנקז אותם לכתיבה, זה יעבוד. הטכנולוגיה קיימת. אז נכון, רווקים הם מאושרים וחסרי דאגות, גברים לא מבינים נשים, נישואים זה פויה וזה לא עומד להשתנות. אבל כמו בחיים עצמם, הגיע הזמן לחדש את נקודת המבט. לזהות מתי החומרים מתחילים לאבד את העוקץ ולאתר כיוונים חדשים. כי גם בסטנדאפ, ממש כמו הצניחה של חנה סנש, יש דברים שעדיף לא לשחזר.
