הדרמה הרומנטית "אהבה פשוטה" (Ordinary Love) היא סרט קטן ופשוט במובן הטוב של המילה, אבל גם במובן המוגבל. "סרט קטן" בצניעותה של ההפקה, במשכו הקצר, במספר המצומצם של דמויות, ובסיטואציה הכל כך אנושית ומוכרת מחייהם של לא מעט זוגות. כל אלו עומדים בסתירה לקולנוע העכשווי המתאפיין בהפקות ענק ראוותניות, גודש סגנוני, וביטול של חוויה והתנהגות אנושית. "סרט קטן" יכול להיות "גדול" במובן של צלילה לתוך אמת אנושית המתגלה בפשטות זו. השחקנית הוותיקה לסלי מנוויל, המגלמת את דמות הרעיה, הופיעה בשבעה סרטים של מייק לי, אחד מגדולי הבמאים של סרטים "קטנים אבל גדולים". היא ללא ספק יודעת היטב מה ניתן להפיק מהתבוננות בחיים פשוטים. חרף עבודת המשחק היפה שלה ושל ליאם ניסן, המגלם את בעלה, "אהבה פשוטה" נותר מוגבל בקטנותו.
ג'ואן (מנוויל) ותום (ניסן) חיים בעיירה בצפון אירלנד ונשואים בהרמוניה שקטה של שני אנשים המכירים זה את זו לא פחות משהם מכירים את עצמם. שניהם פנסיונרים שחיים את השגרה שלהם, עם הצעידות, הביקורים בסופרמרקט, הוויכוחים וההקנטות שהפכו מזמן לחלק מדיאלוג פרטי מתמשך. מנוויל וניסן מספיק מיומנים בכדי לקחת את הרצף היומיומי של הדמויות ולתת תחושה של משך ועומק היחסים ביניהן.
לתוך השגרה הזו נכנס דבר קטן - תחושה של משהו בשד בזמן מקלחת. ג'ואן קוראת לתום לשאול לדעתו ומשם הגילוי של המחלה והטיפול בה מתחיל להתגלגל. מה קורה בחיים השלווים של בני הזוג בתהליך הזה? מה הדבר מעלה לפני השטח ביחסיהם, ובדברים שקרו במהלך החיים שהם חלקו יחד? ישנו אלמנט כאוב בהיסטוריה של הזוגיות הזו שנותר ברקע של יחסיהם בחלקו הראשון של הסרט, אך בתהליך ההתמודדות עם המחלה, הוא יצוף מחדש וישפיע על האופן בו הם מתמודדים איתה.
וזו אכן התמודדות זוגית. ג'ואן היא מי שעוברת את הטיפולים, תהליך המוצג באופן פשוט וישיר. תום מנסה לסייע כמיטב יכולתו בעודו מנסה להסוות את החרדה העמוקה לחייה של אשתו. מנוויל כשחקנית וכאישה צריכה לעבור את הטרנספורמציה הנדרשת, וניסן, מי שהתאלמן מאשתו השחקנית נטשה ריצ'ארדסון לפני 11 שנים, בוודאי מכיר מקרוב מדי לא מעט צדדים במצבו של תום.
חרף האופן בו אנו מלווים את הדמויות בלא מעט פרוצדורות רפואיות, אין זה סרט על התמודדות עם סרטן, אלא על מה שקושר שני אנשים יחד במשך שנים רבות. על האופן בו הם משלימים האחד את השני, מתקרבים, מתרחקים, מביעים רגש בעודם מהדהדים בתוכו רגשות מורכבים יותר ופרטים מחיים ארוכים ומשותפים. לכן גם אם אפשר ללמוד מהסרט כיצד נראית מערכת הבריאות האירית מבפנים, וכיצד חשד מוביל לבדיקה, בדיקה לביופסיה, הבאת המידע לחולה ושלבי הטיפול השונים, הסרט עוסק באהבה בין הדמויות.
ניכר ב"אהבה פשוטה" שיוצריו נשארו קרובים מאוד לחיים המוכרים להם. התסריט הינו עבודה ראשונה לקולנוע של מחזאי בשם אוון מק'קפרטי, אשר אשתו חלתה בסרטן (והחלימה). הבמאים ליסה ברוס ד'סה וגלן לייברן בעצמם בעל ואישה, ואולי הדבר סייע לאמינות הבחינה של שני הצדדים במצב המשבר הבריאותי. קשה למצוא בסרט רגע של אמירה או מחווה לא אמינה. המרכיבים הקטנים של הדמויות ויחסיהם מספיק אמינים כדי שנשכח שאנו רואים שני שחקנים מוכרים, ובעיקר כוכב בינלאומי כמו ניסן שבשנים האחרונות התמקד בסרטי פעולה אינטנסיביים. זה לא פשוט לעשות סרט שהוא כה קרוב לחיים עד שאין בו רגע מעושה, ובוודאי יש ערך בפשטות זו. אך פשטות זו אינה ערך מוחלט בפני עצמה, ומאמנות משמעותית ניתן לצפות שהיא גם תחשוף את עומקה. ככל ש"אהבה פשוטה" מתקדם לעבר סופו כך נדמה שגם אם לפשטותו יש ערך לא מבוטל, אך גם מידה מוגבלת של עומק.
ניתן להיזכר בסרט נוסף שמציג בחינה של מושג ה"אהבה" בזמן התנסות זוגית קיצונית. כוונתי ל"אהבה" (2012) של מיכאל האנקה שבחן את תהליך הדעיכה של אישה נכה שהדמנציה משתלטת עליה, בעוד בעלה מנסה לטפל בה שנותר מהאישה שאהב. מבחינה אמנותית האנקה העז ללכת למחוזות שמהם נרתע "אהבה פשוטה" המאופק לכדי דופי. הכוונה אינה למעשים מטלטלים המתרחשים ב"אהבה", אלא בנכונות ללכת אל המקומות הלא מובנים מאליהם מבחינה אמנותית כדי לחשוף בדרך חדשה, באמצעות האמנות, את המציאות ולא רק לשכפל אותה באופן מכובד וזהיר כמו ב"אהבה פשוטה". אין ספק שהסרט יעורר רגשות בקרב צופים שבעברם יש התנסויות דומות, אך זה עדיין לא בגדר הוכחה שיש בהתבוננותו בחיי הדמויות עומקים נסתרים או פרספקטיבה ייחודית.
