פבריס מורוואן, פאב בפי כל, כבר לא מתרגש משום דבר שאומרים עליו, וזה די הגיוני. במשך 35 שנה הוא היה נושא הבדיחה הכי מושמצת בתולדות הפופ: חלק הצמד מִילִי וָנִילִי, שכבש את העולם עד שהתגלה שלא פאב ולא שותפו, רוב פילאטוס, שרו את השירים. פאב שמע ערב אחרי ערב איך מנחי לייט-נייט כותשים את מילי ונילי בלי רחמים ומגלגלים אותו ואת רוב מהאולימפוס לשאול תחתיות. אבל רק דבר אחד פאב לא מוכן לקבל: הוא לא עשה דאווין על פול מקרטני.
"מילי ונילי" - טריילר
(באדיבות: Paramount Plus)
זה קרה לאחר רגע השיא של מילי ונילי ובדיעבד גם האירוע שהחריב אותם: הזכייה בגראמי בשנת 1990 בקטגוריית האמן החדש הטוב ביותר. עוד נגיע בהרחבה למה שקרה שם, אך בינתיים, לפי הטענה, מקרטני רצה לפגוש את הצמד הלוהט מאחורי הקלעים ורוב החליט שזה הרגע להתנשא על האגדה. אינגריד סגית שהייתה העוזרת של פרנק פריאן, האיש שהמציא את הצמד וגם ריסק אותו באכזריות, אומרת בסרט הדוקו המעולה "מילי ונילי" (זמין ב-yes VOD), שרוב ביקש מאנשיו להגיד למקרטני, בלי להתבלבל, "אני לא פנוי".
במהלך חצי שעה של ריאיון ל-ynet מביתו שבאמסטרדם, זה פחות או יותר הרגע היחיד שבו פאב יוצא מגדרו. "אני מעריץ של הביטלס, אין שום סיכוי שמקרטני היה רוצה להגיד שלום והיינו מסרבים", הוא אומר, "אין לי מושג למה אינגריד המציאה את זה. תמיד הייתי לצד רוב ואם פול מקרטני – סר פול מקרטני! – היה עומד בדלת, היינו רק אומרים לו שייכנס. אין לי מושג על מה היא מדברת".
פאב יודע שהימים שבהם דמויות איקוניות כמו מקרטני גילו עניין במה שהוא עושה (או שחושבים שהוא עושה) נגמרו בבת-אחת, ברגע שהדהים את העולם: פרנק פריאן, גאון הפופ הגרמני שברא את בוני-אם, No Mercy ומילי ונילי, החליט להרים את המסך. השמועות שרחשו מההתחלה והתגברו אחרי תקלה טכנית בהופעה (הפלייבק נתקע ומילי ונילי התחפפו מהבמה), הפכו למציאות מרה: פאב ורוב לא שרו באמת אלא רק עשו ליפסינק, ללהיטים כמו Girl You Know It’s True ו-Baby Don’t Forget My Number. היו אלה קולותיהם של זמרים אחרים ואלמונים, צ'רלס שו וג'ון דיוויס, ששילבו בין פופ מתקתק והיפ-הופ צ'יזי, להנאתן של נערות מכל חלקי הגלובוס.
מילי ונילי נאלצו להחזיר את פרס הגראמי, לצאת במסע התנצלויות חסר סיכוי ולהיות הפאנץ' של הניינטיז. פריאן, לעומת זאת, כמו גם חברת התקליטים הענקית אריסטה שידעה וזרמה, התחמקו מהלינץ'. "הסיפור שלנו לא סופר", מסביר פאב מדוע הסכים להשתתף בדוקו שביים לוק קורם. "הפכו אותי ואת רוב לשעירים לעזאזל. תעשיית המוזיקה, הלייבל, פרנק פריאן – כולם התחמקו. אצלם זה היה עסקים כרגיל בזמן שאותנו הכניסו לרשימת השחורה, לא יכולנו לעבוד והשליכו אותנו לזאבים. ראינו אז כמה תעשיית המוזיקה יכולה להיות מטונפת ומושחתת. אז כשהגיעה ההזדמנות לספר את הצד שלי אמרתי: 'ברור שאני רוצה!".
"אתה נכנס לזה ונכנע לפיתוי"
כשרוצים להבין מדוע מלכתחילה פאב ורוב נכנסו להרפתקה המפוקפקת של מילי ונילי צריך לחזור לזמן ולמקום שבו הם נפגשו: מינכן של שנות ה-80, הלב הפועם של גרמניה התעשייתית (לעומת ברלין המחולקת והדקדנטית). פאב היגר לגרמניה מפריז בגיל 18 ולא היה לו הרבה מלבד מראה מצודד וגוף אתלטי. רוב היה ילד מאומץ שלמד ברייקדאנס ורצה להגיע רחוק. ביחד הם מצאו לא רק חברות שתמלא את החלל, אלא גם שאיפה משותפת: לנצל את האהבה למוזיקה ולריקודים ולארגן לעצמם חיים אחרים מאלה שהוסללו אליהם.
למזלם, או כך זה נראה, החושים הפנומנליים של פריאן זיהו את הפוטנציאל והוא החתים אותם על חוזה הקלטות. מבחינתם היה ברור שהמטרה היא להיכנס לאולפן ולהיות חלק ממכונת הלהיטים הגדולה. אבל כשהגיע הסשן המיוחל, פריאן שמע אותם והחליט: אתם לא שרים. פאב טוען שרוב השתולל על פריאן. כשהשניים איימו לנטוש, פריאן אמר שידרוש את הכסף בחזרה בהתאם לחוזה. אינגריד, העוזרת של פרנק, אומרת ששניהם דווקא לא הביעו התנגדות. "אינגריד היא אדם די חשוב במזימה הזאת", אומר פאב בתגובה, "היא תמרנה את כולם כדי לבצע את שפרנק רצה. בדוקו זה לפעמים לא מה אתה אומר אלא איך אתה אומר. אנשים הקשיבו לה ואמרו: 'אני לא מאמין לה'. אני שמח שאני לא צריך להגיד שהיא טועה או משקרת".
אתה מתחרט שחתמתם?
"בוא לא נשכח שחתמנו על החוזה בלי עורך דין והנהלה. הוא היה בגרמנית, שפה שאני לא דיברתי. אמרתי לרוב 'אנחנו בסדר?' והוא אמר שכן. הכסף היה שם על השולחן וחיכה לנו, אז חתמנו. אנחנו בסטודיו של פרנק, עם כל אלבומי הזהב על הקיר, לא חשבנו שמישהו ינסה לפגוע בנו או לתמרן אותנו. היינו צעירים, רעננים, נרגשים ונאיביים. יכלו לעשות איתנו מה שרצו. וזה מה שקרה".
"מה שקרה" הוא קודם כל התגשמות כל הפנטזיות: הסינגל הראשון של מילי ונילי, Girl You Know It’s True, סחף את הקהל ואת המצעדים משני צדי האוקיינוס. הסוד היה ידוע לבכירים בחברת התקליטים, לפריאן וכמובן למילי ונילי. "אתה מקבל כל כך הרבה אהבה, וזה גורם לך לרצות לתת הכול בחזרה", אומר פאב, "בגלל שידעתי שזה לא אנחנו שרים, אמרתי לעצמי שאם אני אתן את כל מה שיש לי והקהל ירגיש את כל האהבה שהחזרתי, בסוף הוא יוכל לסלוח לי.
"ברגע שאומרים לך שאתה לא יכול פשוט לקום וללכת כי חתמת חוזה", הוא מוסיף, "אתה נכנס לזה ונכנע לפיתוי. אתה לא צריך לדאוג לאוכל יותר. אתה מוזמן למסיבות הכי שוות. בנות רוצות להיות לידך. דקה קודם לא היה לך כלום. אתה מסתובב בעולם, מופיע בטלוויזיה. אף אחד לא יכול לסרב לזה".
למעט החריקה שהוזכרה לעיל, כשהפלייבק נתקע באמצע הופעה, הכול הלך חלק וייתכן שהשקר היה נמשך. כשאחד הזמרים האמיתיים רצה לצאת לתקשורת, פריאן הציג אותו כרשע רודף פרסום. אבל אז מישהו בהנהלת הלהקה פיתח תיאבון גדול מדי והגיש את מילי ונילי לגראמי, כמעט בתור בדיחה שכמובן יצאה משליטה. בסופו של דבר, לא רק שהצמד היה מועמד לפרס, הוא גם התבקש להופיע ובגראמי אין כזה דבר לעלות לבמה עם פלייבק. בסרט נטען כי מנכ"ל האקדמיה, מייק גרין, קיבל שוחד כדי לאפשר למילי ונילי לבצע את המרמה בטקס היוקרתי והחשוב ביותר של עולם המוזיקה. ואם זה לא מספיק: הם גם זכו בפרס. ואז התחילה המפולת.
"הייתי צריך לסלוח למי שפגע בי וניצל אותי"
פאב ורוב היו מתוסכלים. הסוד כרסם בהם מבפנים והם דרשו לשיר בהקלטות האלבום הבא, אך ידעו שפריאן אפילו לא ישקול את האפשרות ולכן החליפו אסטרטגיה: הם דרשו עוד ועוד כסף ואיימו לפוצץ בעצמם את הבלון, במטרה שפריאן ישחרר אותם. פריאן בתגובה זרק אותם מכל המדרגות ופרסם את האמת.
וכאן הפארסה הפכה לטרגדיה: בתום מסע ההתנצלויות ותוך כדי ההתעללות התקשורתית, פאב ורוב הוציאו אלבום תחת השם "פאב ורוב" שבו הם שרים. רק 2,000 עותקים נמכרו. ההסתלבטות לא נגמרה ורוב התפרק לגמרי: הוא התמכר לסמים וישב תקופה קצרה בכלא בגין ונדליזם וניסיון תקיפה. היחסים עם פאב התקררו. וב-1998, שמונה שנים אחרי הגראמי, שוב רוב היה בכותרות: הפעם דווח על מותו עקב מנת יתר.
"החרטה הגדולה שלי היא רוב", אומר פאב. "הלוואי שהוא היה יכול להיות פה, לחיות את החיים שלו וליהנות ממה שיש לאהבה להציע. הוא היה כמו אחי הגדול, למרות שהיה מבוגר ממני רק בשנתיים. וברגע שהאהבה נגמרה, הוא נשבר לגמרי. הבדיחות היו כל כך אכזריות. שכחו שאנחנו בני אדם".
אתה זוכר את השיחה האחרונה שלכם?
"זאת הייתה אותה שיחה: אתה לא יכול להמשיך ככה. אנחנו יכולים לשרוד את זה, כי יש חיים אחרי מילי ונילי. אבל בלי להיות בריא שום דבר אחר לא יתפקד. נתתי לו שיר שכתבתי בשם That’s Your Life כי חשבתי שאולי הוא יקרא ויגיד 'פאב צודק, אני צריך לצאת מזה'. אבל הוא פגע בעצמו כל כך, שהוא עבר את נקודת האל-חזור. זה כל כך עצוב, הוא היה אמור להגיע להודו כדי להתנקות, אבל למכורים יש את הרגע הזה של 'רק עוד פעם אחת'. אני חושב שזה מה שקרה לו".
לפני כמה חודשים גם פרנק פריאן מת. איך הרגשת?
"בכנות, הייתי חייב לסלוח לו על מה שקרה. הייתי צריך לסלוח למי שפגע בי וניצל אותי. אחרת זה מעגל שבו השליליות גוררת שליליות. לכן כשהוא מת אמרתי שלמרות הכול, הוא הפיץ אהבה בעולם באמצעות המוזיקה. אני מסתכל עליו כאמן: היה לו חזון והוא לא התפשר עליו. הרבה אנשים נפגעו בדרך ואני לא יודע אם הוא הבין את זה לקראת סוף חייו. לפעמים אנשים נהיים נחמדים יותר בסוף".
אבל הוא לא ביקש את סליחתך.
"אין שום דבר שאני יכול לעשות עם זה. אני סולח לבן אדם. מה שעברתי הפך אותי למי שאני היום".
כיום פבריס מופיע בקביעות, כולל עם שירי מילי ונילי. הוא מספר על חוזה הקלטות בחברה גדולה ומבטיח חומרים חדשים, בקולו כמובן. הצפייה בסרט והשיחה איתו מלמדים שיעור מרשים על אדם שבאמת נפל לקרשים ולמרות הכול הצליח לבחור בחיים. "אני מנסה להיות המודל הכי טוב שאפשר לארבעת הילדים שלי", הוא מסביר, "אני מקבל הזדמנות שנייה כהורה וגם כמוזיקאי. על זה נלחמתי".
הבן הבכור שלך בן 10. מה סיפרת לו על העבר שלך?
"הבן שלי שמע אותי שר מאז שהוא היה תינוק, כך שמבחינתו זה לא הגיוני, שלא נתנו לי לשיר. כשהוא יגדל אספר לו יותר, כי עכשיו זה קצת מסובך. הוא מבין שמשהו קרה לאבא".
