כשחואן ורדרה גילה שיש לו סרטן, הוא הרגיש שחטף "בעיטה בתחת". הוא היה בתחילת שנות השלושים שלו, מוזיקאי חסר ביטחון שנאבק בביישנות. יום אחד, כשחזר מכימותרפיה, נחתה עליו ההשראה. בחמש דקות בלבד יצר ורדרה את אחד מקטעי הטראנס המכוננים אי פעם - Spiritual Healing. הטראק הזה מיסד, ולו בשמו בלבד, את הקשר שלא יימחה בין מוזיקת הטראנס לבין ריפוי והחלמה, קשר שכל מי שהוא חלק מ"שבט הטראנס" מכיר היטב, אך כזה שאינו מוכר בהכרח על ידי הקהל הרחב.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"אני זוכר שאמרתי לעצמי שאני חייב לנגן את המוזיקה שיש לי בראש, אבל הייתי ביישן ולא האמנתי בעצמי", מספר ורדרה, כיום בן 61, באולפן הביתי עמוס הציוד שלו באיביזה, שבו הוא פועל תחת השם The Muses Rapt. הוא נזכר בהקלטת הקטע המכונן, שיצא בשנת 1998 ופתח עבור רבים את שערי עולם הטראנס. "בפעם הראשונה שבה חזרתי מהכימותרפיה לאולפן בבית שלי כתבתי את הטראק הראשון שלי, Spiritual Healing. כתבתי את המלודיה בחמש דקות! לחצתי רקורד, והמוזיקה זרמה דרכי. עד היום אין מצב שאני מתקלט במסיבה ולא מנגן את הטראק הזה, אני אוהב אותו וגאה בו".
The Muses Rapt - Spiritual Healing
האגדה שנקשרה בשמו של הטראק, על כוח הריפוי הרוחני של הטראנס, הביאה לכינויו הלא רשמי כ"חולה סרטן". ורדרה מופיע עד היום, ואף ניגן לאחרונה בישראל, שאליה הוא ממשיך לחזור. "זה ה-טראק! אני רק חושבת על Spiritual Healing ויש לי צמרמורת", נזכרת די.ג'יי גולה, גלית קידר, מפיקה מוזיקלית ודי.ג'יי, אם לשלושה ילדים, בת 52. "עד היום הוא מתקבל ברחבה בצרחות התלהבות. כשהטראק הגיע לידיים שלי, הרגשתי שלהשמיע אותו יעזור בהחלמה שלו".
במשך השנים הפכה סצינת הטראנס בארץ, או "שבט הטראנס", למרחב ייחודי. המיקום של המסיבות אומנם משתנה, וב-20 השנה האחרונות הן הפכו לגדולות ומסחריות יותר, אך המהות, כפי שמתארים אותה המשתתפים, היא של אחדות, גילוי עצמי וריפוי. ההחלמה האישית והקולקטיבית מתרחשת על הרחבה, שיכולה להיות באמצע יער או מדבר, באמצעות הרפטטיביות הממכרת של מוזיקת הטראנס.
גלית קידר, די.ג'יי במסיבות טראנס: "כל גבר שני אצלי ברחבה יגיד לך שיש לו פוסט-טראומה. רק ברחבה ובריקוד הם מוצאים את השקט. זו התרופה למחזות הזוועה מהצבא. לאט-לאט, ברחבה, הם מתחילים לשמוע את עצמם בחזרה"
"זו היתה חוויה שבני אדם דתיים או רוחניים היו מכנים, כנראה, התגלות אלוהית. רגע נדיר שבו הצלחתי להגיע לאושר עילאי. מעין מולטי-אורגזמה שלפרקים לא ידעתי אם אוכל להכיל. אני זוכרת שהבטתי לשמיים וראיתי אור, אלא שהוא לא היה בקצה מנהרה אלא בתחילתה. אור שסימן את תחילתו של מסע, של טראק ששינה את חיי והפך לפסקול שמלווה אותי מאז" - כך פותחת אלינור כרמי את הספר "טראנסמישן: תרבות הטראנס בישראל 1999-1989" (הוצאת רסלינג, 2012).
"לא כל סוגי הריפוי מתאפשרים במסיבות טבע, אבל בהחלט יש אנשים, ואני אחד מהם, שחוויות במסיבות טבע ובפסטיבלים השפיעו על הנפש שלהם בצורה עמוקה וחיובית. במסיבות טבע אין גבולות אלא חופש, הנאה, כיף, מוזיקה, שחרור, מאפיינים שמובילים לחוויות משמעותיות שחלק מהאנשים מתייחסים אליהם כריפוי", מסביר ניר תדמור, פסיכותרפיסט טרנספרסונלי (פסיכותרפיה שמכירה בחוויות רוחניות כחלק חיוני בהתפתחות האדם - נ"פ) ומייסד שותף בפרויקט "חוף מבטחים". הפרויקט מציע עזרה ראשונה נפשית למבלים שנקלעים למצוקה עקב צריכת חומרים משני תודעה. "זו הדרך שלי לתת חזרה, להפוך את התרבות לבריאה ובטוחה יותר", הוא מסביר.
איש מהמרואיינים לא טוען שריקוד לצלילי מוזיקת טראנס בטבע הוא הפתרון היחיד להחלמה מהטראומות שחווינו. זהו חלק ממכלול אמצעים שיכולים לסייע לנו, ואינם תחליף לטיפול נפשי בסיוע אנשי מקצוע. עבור "טראנסיסטים", או "אנשי שבט הטראנס" כפי שרבים מהם מגדירים את עצמם, מדובר בפרקטיקה של תרגול מנטלי שמיטיב עם הנפש. ברחבה, מה שמאחד בין הרוקדים גדול ומשמעותי יותר מכל מה שעלול להפריד ביניהם, וכך נוצרת אחדות. "הריקוד במסיבות הוא תרגול רוחני לכל דבר ועניין", אומר תדמור. "טראנס זה מצב תודעה. המשמעות של המילה טראנס היא 'מעבר'. יש שהולכים לוויפאסנה (מדיטציה בודהיסטית - נ"פ) במשך שבוע ויש שהולכים למסיבת טראנס. זה חלק שגרתי מהחיים של לא מעט אנשים".
אף שבשמו של קהל הטראנס נקשרה תדמית שלילית, שכוללת דימוי כמסוממים או אלימים (ועוד על כך בהמשך), כל המרואיינים בכתבה חוזרים ומדגישים שסמים הם חלק קטן, ולעיתים כלל לא הכרחי, מחוויית האוטופיה. "חושבים שלב העניין הוא סמים, אבל זו מוזיקה", אומר תדמור. "יש כאלו שחושבים שקהל של מסיבות טבע הם מסוממים ובטלנים. זה לא נכון. אלו אנשים מכל ספקטרום החברה הישראלית, בכל הגילים. באירופה זה נפוץ שסבים וסבתות הולכים לפסטיבלים. יש במסיבת טבע כאלו שילבשו חולצה מכופתרת ויש שילבשו רק תחתונים. אלו אירועים שמקבלים אנשים כמו שהם", מדגיש תדמור.
"כשהתחלתי לתקלט בשנת 1997, ראיתי ברחבה ערסים, חנונים ופרופסורים, בנים ובנות, וכולם התלבשו אותו דבר. זה היה שוויוני באופן טבעי ולא כפוי", נזכרת קידר. היא נחשפה לעולם הטראנס בגיל 25 בזכות בן זוגה דאז, ואורח החיים הטראנסיסטי מלווה אותה מאז ועד היום, במשך כחצי מחייה. "במסיבה הראשונה זה הדהים אותי. זה היה חדש ולא מובן. עכשיו זה נראה טריוויאלי, אבל לראות הרבה אנשים מכל מיני סוגים רוקדים ביחד, זו הייתה חוויה מכוננת ועוצמתית בצורה בלתי רגילה".
הפן ההמוני של הריקוד הוא חלק מהכוח שלו, באופן דומה לריקודי ההורה הספונטניים וההמוניים המפורסמים בערב הכרזת העצמאות בשנת 1948, או הרבה לפני כן - בתפילות שבטיות משותפות בדתות שונות ברחבי העולם. "ברחבה של עשרת אלפים איש יש תחושה עמוקה של אחדות, יופי וסינכרון. אלו חוויות שהן מעבר למה שמילים יכולות לתאר. יש שיקראו לזה חוויה מיסטית", מסביר תדמור. "זו תרבות שנותנת תחושת שייכות. זו קהילה שיש לה ערכים - פיס, לאב, יוניטי וריספקט (שלום, אהבה, אחדות וכבוד - נ"פ). בארץ, עם השנים, זה הפך לצורת בילוי. כיום לצערנו ישנן לפעמים מסיבות שלא מנוהלות לפי הערכים האלו, אבל משם זה התפתח".
"כבר 30 שנה שאנחנו אנדרדוג, אבל היום אני לא מתביישת לומר שאני תקליטנית טראנס", אומרת קידר בגאווה. תרבות הטראנס הייתה שם בשבילה כחיבוק מנחם לאחר טראומה שחוותה בגיל צעיר. היא גדלה ברמת השרון כבת בכורה להורים שהיו "מלח הארץ", להגדרתה: רות קידר, נכת צה"ל וספורטאית מצליחה, שייצגה את ישראל בענף הקליעה במשחקים הפראלימפיים בסיאול ב-1988, ויוסי קידר, קצין במשטרת ישראל. כשהייתה בת 26, סטודנטית שעובדת כדיילת באל על, הוריה נפטרו. "שני הוריי נפטרו באותה השנה. אבא שלי מת בפתאומיות, ושמונה חודשים אחר כך אמא שלי נפטרה במהלך טיול שורשים במרוקו. זו הייתה טראומה גדולה מאוד. הפכתי פתאום לאמא לשני אחים קטנים, אח בן 22 ואחות חיילת. בעקבות הטרגדיה החיים השתנו, וכך גם תפיסת העולם שלי. כביכול הצלחתי לקיים את כל הציפיות של 'הצלחה', אבל גיליתי שאני אדם רוחני. לקח לי הרבה שנים להתמסר לזה".
בתקופת האבל הארוכה על הוריה, מספרת קידר, מרחב המסיבות אפשר לה ולאחיה להתחבר ולהחלים יחד. "הריפוי הכי גדול היה מסיבות", נזכרת קידר. "זה גיבש אותנו. עברנו חוויות מעצימות ביחד. זו הייתה חוויה חיובית בתוך האבל. זה כלי לריפוי. עבורי, זה הפך מריפוי פרטי לריפוי שאני עוזרת לאחרים לעבור. זה כמו חוטר לנשמה – את רוקדת והנשמה מרגישה חיבור".
כיום, היא אומרת, הריפוי שלה מגיע ממקום אחר: רצון להתגבר על הפריבילגיה שמגיעה מתוך הכוח שבעמדת התקליטנית. אם מדובר בחוויה רוחנית, הדי.ג'יי הופך לגורו: בכך יש יש אחריות וסיכון. "ברחבות ענק יש עוצמה שבלתי ניתן לתפוס. זה יכול להגיע לשיכרון כוח", מסבירה קידר. "הריפוי שלי הוא בעימות הזה: איזון בין הערכים שלדעתי חשובים לבין הפיתויים שהעמדה מביאה. לעמוד באתגר ולא להיכנע לאגו. הטראנס הוא אנרגיה רוחנית. כשאת משתמשת בה לרעה, זה יחזור אלייך".
בשנים הרבות שבהן היא מתקלטת לקהלים שונים חוותה קידר את עוצמתה של מוזיקת הטראנס. "אני רואה הרבה זוגות בגילי, בשנות החמישים, שהמסיבות מחיות את הזוגיות שלהם. היה איש שניגש אליי בוכה בסוף הסט, חיבק אותי ואמר: 'את רואה את הקביים? ביומיום קשה לי ללכת, והיום הצלחתי לרקוד'. אני לא יודעת לומר כיצד זה קרה. ברחבה יש לך אומץ. זו סינרגיה של המוזיקה, חברה נעימה, מרחב של טבע. אתה יכול לעבור חוויה אינדיבידואלית בקבוצה".
תרבות הטראנס בארץ נוסדה בסוף שנות ה-80 על ידי גברים שהשתחררו משירות צבאי טראומטי, וניסו לעבד את החוויות באמצעות מוזיקת הטראנס. "תקופת שירותם בצבא הייתה רצופה במשברים לאומיים: השהות הארוכה בלבנון, האינתיפאדה, מלחמת המפרץ וסדרת פיגועי הטרור שהחלו בשנות ה-90", מסבירה כרמי. המרואיינים בספרה מתארים שהיו צעירים חדורי מוטיבציה, שחוו משבר אמון כלפי המדינה ומוסדותיה לאחר השירות הצבאי שלהם.
"כל גבר שני אצלי ברחבה יגיד לך שיש לו פוסט-טראומה", מאשרת קידר. "רק ברחבה ובריקוד הם מוצאים את השקט. זו התרופה למחזות הזוועה מהצבא. לאט-לאט, ברחבה, הם מתחילים לשמוע את עצמם בחזרה. למרות שזה נשמע מוזר, המוזיקה בלי המילים, המונוטונית, מאפשרת לך לשמוע שקט שנמצא בתוכך. בהתחלה זה קשה. כשאת עוברת את מחסום הביקורת העצמית משהו נפתח, ואת לא בתוך הזמן והמרחב. את בתוך עולם ביניים, שמאפשר לך לשמוע את עצמך".
"ניתן לראות בתרבות הטראנס מעין מנגנון של תמיכה, שחרור והשתקמות", מסבירה כרמי בספרה. "גברים ישראלים צעירים, שזה עתה השתחררו מהצבא, ממירים רכיבים שרכשו בצבא לטובת הפוגת מתח, שחרור מטראומות נפשיות שהצטברו במהלך השירות הצבאי. היותה של מוזיקת הטראנס מדיום ללא מילים, שלא אפשר לרוב קיום שיחה במהלך פרקטיקת הריקוד (בשל עוצמת המוזיקה), הקל על הבעת הרגשות [...] שיכולה הייתה להקשות ולערער את החזות הגברית-מאצ'ואיסטית".
"עד היום יש נוער שבא לפרק את עצמו ברחבה", מאשרת קידר. "אבל למה הם עושים את זה? למה סומכים עליהם עם כלי טיס בשווי מיליוני שקלים ושחרור פצצות, אבל לא נותנים להם ללכת למסיבה? הדיסוננס גורם לאנשים צעירים לפתח חוסר אמון בממסד. גם אני חוויתי פוסט-טראומה בצבא. באוטובוס בדרך להודו, פתאום היה לי פלאשבק שבו אני ילדה בת 20 עם נשק, מחכה שיגיע מחבל. ואז הבנתי שהשתמשו בחוסר הבשלות שלי וניצלו אותי. אז תשאלו, למה הילדים האלו כל כך רוצים לשכוח?"
מתוך פסטיבל בום, אחד מאירועי הטראנס הגדולים בעולם
"אנחנו מדינה בפוסט-טראומה, ומחפשים לפרוק את זה. יש שיעשו את זה בצורה אגרסיבית ולא טובה, ויש שיקפצו ברחבה בטירוף", מסביר איתי ים רימר, בן 34. רימר, טראנסיסט משנת 2008, מפיק מסיבות טראנס בליין 'סייקו מייקו', שהוא חלק מליין גדול יותר בשם "מיקופוביה". בעת שיחתנו רימר מטייל ותופס גלים מושלמים בפורטוגל. לאחר שהשתחרר מהצבא מצא מפלט בעולם הטראנס. "כשאתה יוצא מהצבא, וחווית דברים שנפש בת 18 לא אמורה לחוות, אתה מגלה מקום שבו אתה יכול להיראות מוזר ואנשים מסביבך לא ישפטו אותך, אלא יגידו 'איזה יופי!'".
"אני פוסט-טראומטי מהשירות בצבא", מספר רימר. "שירתתי בחיל השריון בין שנת 2007 לשנת 2008. ארבעה חודשים לאחר הגיוס נהרג חבר שלי לטנק, מעין רוטנברג, בתאונה מטומטמת באימון. הצבא לא ידע להתמודד עם זה. עשרה חודשים לאחר מכן נשלחתי לפעילות מבצעית ברצועת עזה. ירו עליי ויריתי על אנשים. התעקשתי עד שנתנו לי לעזוב. להרוג אנשים זו לא חוויה שאף אחד צריך לעבור, בטח לא ילד בן 18 עם נפש רגישה. כיום אני תובע את משרד הביטחון".
רימר פוקד פסטיבלים ברחבי הארץ והעולם. באחד מהם, שהתקיים ביולי, עבר חוויה שהוא מגדיר כריפוי, כזו שסייעה לו להתמודד עם מות אימו ("החברה הכי טובה שלי") בשנת 2018. החוויה הייחודית התרחשה ביום הולדתו ביולי האחרון, ביומו האחרון של פסטיבל הענק "בום" בפורטוגל. "באותו היום חוויתי חוויה רוחנית. לא לקחתי סמים", מבהיר רימר. "במהלך 12 שעות ברחבה ישבתי על כיסא או עמדתי בתנוחת 'תודה'. לפעמים גם עצמתי עיניים. הרגשתי באופן שלא הרגשתי מעולם את האנרגיה של כל מי שמסביבי. כשנגמרה המוזיקה, פגשתי חבר טוב והתחבקנו. שמתי עליו ראש והתחלתי לבכות במשך כחמש דקות. חוויתי פריקה של עומס אנרגטי חזק. מאז הפסטיבל בכיתי לדעתי כ-60 פעמים, יותר ממספר הפעמים שבכיתי עד היום ביחד. זה בכי טוב, משחרר. אני מוצא את עצמי צוחק ובוכה. החוויה פתחה לי צוהר".
אז יצאת מהפסטיבל עם יכולת חדשה - לבכות.
"יצאתי מהפסטיבל עם יותר מיכולת אחת חדשה, אבל הכי ברורה ומוחשית היא היכולת לבכות. אפשר להרגיש שזה מרפא. באותו היום לא ידעתי מה חוויתי. החברים חשבו שאני 'דלוק' (צרך חומרים משני תודעה - נ"פ), אבל לא הייתי. הייתי במקום של ריפוי, של התחברות והתמסרות. לא ידעתי לומר מה אני עובר, הייתי קשוב למה שאני מרגיש".
החוויה הזו, מבהיר רימר, לא הגיעה משום מקום. "העבודה הרוחנית שאני עושה בעשור האחרון, כמו ויפאסנות ושיעורי יוגה, היא יומיומית. זה לא שהכול קרה בבת אחת. זה מסע ארוך, אולי של כל חיי. אני מאובחן כבעל הפרעה דו-קוטבית. אני חווה מאניה מאוד חזקה. אושפזתי במחלקה סגורה במשך עשרה ימים. כשהייתי במאניה עשיתי דברים לא בריאים לי ולחברה. משם התחיל טוויסט במסע שלי. הפסקתי עם הסמים והפסקתי לעשן. בעזרת הפסטיבלים חיברתי המון נקודות בחיים שלי. מעניין שבתוך המילה טרנספורמציה יש את המילה טראנס".
איך מתמודדים כשזה נגמר, המוזיקה נפסקת והאוטופיה נקטעת על ידי המציאות?
"כשאתה מסיים ויפאסנה, מורה טוב יגיד לך שההרגשה לא תימשך כי התנאים השתנו. לחזור מזה למשרד של ארבעה קירות ולחיים 'נורמליים' זו העבודה, להביא את החיבור שלנו לרגע אל כל דבר שאנחנו עושים".
"שני דברים מרכזיים במוזיקה הם הקצב של פעימות הלב והשטיח שעוטף אותך. אתה מבין שזה אומנם נעשה על ידי אדם, אבל בניסיון להתחקות אחרי הוויית הרחם. אתה נע בין הפחדים להיסחף לתוך זה לבין הרצון שזה לא יעזוב אותך, כי זה כמו חיבוק חם"
אילן פקטור, מפיק מסיבות ומורה להיסטוריה, מתוך הסדרה "להיות עם חופשי" (יס דוקו).
מאז היווסדו בסוף שנות ה-80 הסיקור התקשורתי של עולם הטראנס המקומי הוא בעיקר בהקשרים שליליים. רק השבוע פורסם שהמשטרה עצרה צעיר בן 19, תושב השרון, בחשד לאונס בת 18 במסיבת טבע באזור עמק חפר. בחודש ספטמבר האחרון, במסיבת טבע מחתרתית סמוך ליישוב מגדל שבצפון, התרחש עימות בין שוטרים שהגיעו לפזר את האירוע לבין המבלים. גם מקרי מוות טרגיים נקשרו בשמם של פסטיבלים ומסיבות טבע לאורך השנים. בשנת 2017 מתה טוהר דוד במסיבת טבע. שנה לאחר מכן מתו שני מבלים בפסטיבל הטראנס "נוורלנד". וכך, התקשורת נדרשת לעולם הטראנס רק בעיתות טרגדיה ומשבר, ללא התייחסות לאספקטים המיטיבים של תת-התרבות הזו.
"עברנו חשבון נפש איך פעלנו לא נכון כלפי המבלים אצלנו", אומרת קידר, שלא חוששת להתמודד עם ביקורת. "אנחנו קהילה ללא מנגנוני פיקוח או חוקים, יש רק ערכים, אבל גם אנשים עם ערכים מקולקלים עושים מסיבות. הכל פרוץ וזה מחתרתי. יש בעיה בדינמיקה בינינו לממסד. זה מקשה ומייצר מסיבות והפקות שהן פחות אחראיות".
כרמי מסבירה בספרה כיצד "תרבות זו נתפסה במשך שנים רבות כבלתי לגיטימית". היא מרחיבה על ההדרה המתמדת שחווה הז'אנר. "חדירתה לישראל כבר בסוף שנות ה-80 כמעט ולא זכתה להתייחסות של הגופים הממסדיים של המוזיקה הפופולרית, גם לא של המדיה לגווניה. למעשה, הדיווחים במדיה הישראלית על תרבות הטראנס אף הזיקו לה מכיוון שבעקבותיהם ניסו המשטרה ומערכת בתי המשפט לחסלה".
בהתאם לכך שמוזיקת טראנס נחשבת זניחה ושולית מבחינה חברתית ותרבותית, רק מחקרים מעטים עוסקים בהשפעתה על הגוף והנפש. עם זאת, בשנת 2017 טען מחקר בכתב העת Frontiers in Psychology שחזרתיות על רצפי אקורדים מסוימים תורמת לתחושת הנאה. החזרתיות של המוזיקה, כך נמצא, מכניסה את המאזינים למצבים שונים, ובהם עונג ממושך. החזרתיות והמבנים ההרמוניים המסובכים של מוזיקת טראנס, טוען המחקר, מייצרים התרוממות רוח. ז'אנר הטראנס על גווניו יוצר גירוי יתר של אזורים שונים במוח - באונה הרקתית, בהיפוקמפוס ובאמיגדלה - וכך נגרם השינוי במצב התודעה שהמבלים מתארים כהתעלות רוחנית.
"המוזיקה מחברת את כולם ברגע אחד. הביט הוא אחד. מוזיקת טראנס זה בשביל הלב, זה עולם פתוח, בשביל אנשים שרוצים יותר מרק ללכת למסיבה", מסביר ורדרה. "בכל ז'אנר בעולם הטראנס יש מבנה פילוסופי, של אנשים שרוצים לחקור ולהגיע למעבר. כשאנשים רוקדים ביחד, את יכולה לראות את האישיות האמיתית שלהם יוצאת החוצה".
לפי ורדרה, גם כשהוא מלחין מוזיקה מדובר בחוויה רוחנית: "כשאני יצירתי, משהו מגיע ועובר דרכי. זה כמו להיות בחדר ענק עם הרבה מלודיות שמתנגנות במקביל, אבל אני יכול לנסות לשחזר עם האצבעות שלי רק אחת מהן ולנסות להעתיק אותה. גן עדן, אם אפשר לקרוא לו כך, הוא כנראה מקום מלא במוזיקה. המוזיקה שם בטח מנגנת לנצח".
קידר, מה את מציעה לאלו שחוששים להתנסות במסיבת טראנס?
"להתגבר על הפחד ולהגיע בלי משוא פנים. אין דרך להעביר את החוויה הזו בלי לעבור אותה. אנחנו חיים בעולם כל כך משוגע, ודווקא בגלל שהכול משתגע, הרצון שלנו לחגוג עולה. ככל שמכים בנו יותר, ההשתוקקות לחופש יותר גדולה, זה טבעי, וכשאנחנו מרגישים את החופש לא נוותר עליו. זו המלחמה של הממסד בטראנס. אנשים חופשיים לא צריכים אישור מהממסד לחופש. הם חופשיים, נקודה".
