בשיתוף עברית
באמצע ספטמבר 2009 נסעתי לבית הקיץ הקטן של תומאס ומארי בין הֶגָאנֵס ומֶלֶה. תומאס רצה לצלם שם תמונות שלי בשביל הרומנים הבאים. שכרתי מכונית, אאודי שחורה, יצאתי בשעות הבוקר ועליתי לכביש המהיר בן ארבעת הנתיבים, תחושה עזה של אושר בחזי. השמיים היו צלולים לגמרי וכחולים, השמש קפחה כמו בקיץ. משמאלי השתרע מצר אֶרֶסוּנְד ונצנץ באור השמש, מימיני התפרשו שדות שֶלֶף צהובים ושטחי מרעה תחומים בגדרות, פלגים שלגדותיהם צמחו עצים נשירים, פאתי יערות שהופיעו פתאום. הייתה לי הרגשה שהיום בעצם לא היה אמור להיות, הוא הופיע כמו מין נווה מדבר של קיץ באמצע הנוף הסתווי שהחוויר, ושמתי לב שהעובדה הזאת – שמזג האוויר בעצם לא היה אמור להיות כזה, השמש לא הייתה אמורה לבעור חזק כל כך, השמיים לא היו אמורים להיות ספוגים באור רב כל כך – עוררה בי אי שקט באמצע כל השמחה, אבל קיוויתי שהמחשבה הזאת תיעלם מאליה, וכדי לדחוק אותה מעליי שרתי את הפזמון של Cat People, שבאותו רגע בקע מהרמקולים של המכונית, ונהניתי ממראה העיר שהופיעה מצד שמאל, המנופים בנמל, ארובות המפעלים, מבני המחסנים. עברתי ליד שולי העיר לַנדסקְרוֹנָה, בדיוק כפי שעברתי כמה דקות קודם לכן על פני בַּרְסֶבֵּק כשבמרחק צלילתה האופיינית והמפחידה תמיד של תחנת הכוח הגרעיני. העיר הבאה הייתה הֶלסינגבורג. בית הקיץ שאליו פניי היו מועדות שכן במרחק של כעשרים קילומטרים ממנה.
2 צפייה בגלריה
עטיפת הספר "הסוף", החלק השישי והאחרון בסדרת "המאבק שלי", מאת קרל אובה קנאוסגורד
(עיצוב סדרה ועטיפה: עדה ורדי)
יצאתי באיחור. תחילה ישבתי שעה ארוכה במכונית הגדולה והצוננת במגדל החניה, לא ידעתי איך להתניע אותה, ולא יכולתי להיכנס למשרד השכרת הרכב ולשאול אותם מחשש שהם ייקחו ממני את המכונית אם אחשוף בורות גדולה כל כך. לכן ישבתי וקראתי את חוברת ההדרכה, דפדפתי הלוך ושוב, לא היה כתוב שם דבר על התנעה. בחנתי את לוח המחוונים, אחר כך את המפתח, שלא היה מפתח, רק עיגול שטוח מפלסטיק שחור. פתחתי את המכונית באמצעות לחיצה עליו, ועכשיו תהיתי אם שיטה דומה עשויה להפעיל את המנוע. בכל אופן, ליד צינור ההגה לא היה מצת. אבל מה עם זה? גם זה חור, לא?
נעצתי את עיגול הפלסטיק השחור לתוכו, והמכונית התניעה. בחצי השעה שלאחר מכן נסעתי ברחבי מרכז מָאלמֶה וחיפשתי את היציאה הנכונה מהעיר. לכן כשעליתי סוף–סוף על הכביש המהיר הייתי כבר באיחור של שעה כמעט.
מייד כשלנדסקרונה נעלמה מאחורי הרכס גיששתי אחר הנייד במושב לידי, מצאתי אותו והקשתי את המספר של גַייר א'. הוא זה שהציג אותי בזמנו לתומאס. הם נפגשו במועדון אגרוף שבו תומאס עבד על ספר צילומים, ואילו גייר כתב תזה על אותו נושא. הם היו שונים מאוד זה מזה, אם לומר זאת בעדינות, אבל שרר ביניהם כבוד הדדי.
"שלום, ילד," אמר גייר.
"שלום," אמרתי. "תוכל לעשות לי טובה?"
"כמובן."
"להתקשר לתומאס ולהגיד שאני מאחר בשעה?"
"כמובן. כבר יצאת לדרך?"
"כן."
"נשמע מצוין."
"זה נהדר, לשם שינוי. אבל עכשיו אני צריך לעקוף פה איזה טריילר."
"כן?"
"אני לא יכול לדבר בטלפון תוך כדי."
"מישהו יצטרך לחקור את ההתנהגות שלך כשמתעורר צורך לבצע דברים בו–זמנית. אבל בסדר. נדבר."
ניתקתי, העליתי הילוך ועקפתי את הטריילר הארוך והלבן שהתנדנד קצת בלחץ האוויר. מוקדם יותר באותו הקיץ הסעתי את כל המשפחה לקוֹסְטֶר, ובדרך כמעט התרחשו שתי תאונות, האחת בגלל החלקה על כביש רטוב, במהירות גדולה, זה היה עלול להסתיים באסון, האחרת פחות חמורה, אבל בכל זאת מטלטלת. בפקקים בכניסה ליֶטֶבֹורג רציתי לעבור נתיב, לא ראיתי את המכונית המתקרבת, וההתנגשות נמנעה רק בזכות הנהג האחר שבלם בזריזות. הצפצופים הזועמים שנשמעו מייד אחר כך חדרו לי ישר לנפש. אחרי התקרית הזאת כבר לא הייתה לי הרגשה טובה כשנהגתי, פחד קטן תמיד ליווה אותי, פחד בריא, ללא ספק, אבל בכל זאת, אפילו עקיפת טריילר הלחיצה אותי עכשיו. הכרחתי את עצמי לעקוף, ואחרי נסיעה כזאת תמיד סבלתי במשך כמה ימים מחרדה, כאילו השתכרתי. לנפש שלי לא היה אכפת שהוצאתי רישיון נהיגה ושלפי החוק מותר לי לנהוג, היא פיגרה מאחור והתקיימה עדיין בתקופה שבה אחד הסיוטים החוזרים הגדולים שלי היה שאני מתיישב במכונית ומתחיל לנסוע בלי שאני יודע לנהוג; נוסע מלא חרדה בכבישים הנורווגיים המתפתלים, ומעליי מרחף האיום שהמשטרה תצוץ בכל רגע – כך שכבתי וישנתי במיטה איפשהו, והכרית וחלקה העליון של שמיכת הפוך רטובים מזיעה.
ירדתי מהכביש המהיר ונכנסתי לכביש הצר יותר המוביל להֶגָאנֵס. היה אפשר לראות את החום בחוץ, היה משהו בשפע האור ובשמיים, שנראו מצועפים, והנצנוץ הרך שהשמש הזורחת בזקה על כל הדברים. העולם עמד פתוח, זאת הייתה ההרגשה, והוא רטט.
אחרי עשר דקות פניתי אל הרחבה מול סופרמרקט, עצרתי ויצאתי מהרכב. הו, איזו כמיהה עורר בי האוויר הזה. היה בו מן הכחול של הים, אבל הוא לא היה חמים כפי שהאוויר חמים בקיץ, היה בו שמץ של משהו צונן ורגוע. כשהלכתי על האספלט לעבר הסופרמרקט והדגלים השמוטים שמחוצה לו, האוויר עורר בי תחושה דומה לזו שהייתה לי כשהעברתי את ידי על משטח שיש ביום קיץ לוהט בעיר איטלקית, כשבקע ממנו קור עדין, מפתיע.
קניתי סלסילת פטל להביא להם מתנה, חפיסת סיגריות ומסטיק לעצמי, הנחתי את הסלסילה על מושב הנוסע והמשכתי בנסיעה לביתם, לא הרחק משם. מאה מטר בלבד מהסופרמרקט הוביל כביש היורד אל הים, הכביש היה צר ומוקף בגדרות חיות של כל בתי הקיץ הקטנים והלבנים. תומאס ומארי גרו ממש בקצה, עם הים ממערב ושדה גדול ירוק ממזרח.
כשטרקתי את הדלת מאחוריי ראיתי את תומאס בא לקראתי במדשאה ברגליים יחפות. הוא חיבק אותי, אחד מהאנשים המעטים שיכלו לחבק אותי בלי שארגיש שזוהי מחווה אינטימית מדי. לא ידעתי למה. אולי מפני שהיה מבוגר ממני בחמש–עשרה שנה, ואף שלא הכרנו היטב, יחסו אליי תמיד היה אוהד.
"היי, קרל אובה," אמר.
"מזמן לא התראינו," אמרתי. "איזה יום נפלא!"
חצינו את הדשא. האוויר עמד, העצים לא זזו, השמש הייתה תלויה מעל הים ושילחה את קרניה הבוערות על פני הנוף. ולמרות זאת, כל הזמן הייתה אותה תחושה צוננת. מזמן לא הרגשתי כזאת שלווה.
"רוצה קפה?" שאל תומאס כשעצרנו מאחורי הבית, שבקיץ הקודם הוא בנה בו דֶק, כמו סיפון אונייה, מקיר הבית ועד לגדר החיה הצפופה והבלתי חדירה, שצלליה הדוממים התמתחו ונפלו כשני מטרים בתוך שטח החצר.
"ברצון," אמרתי.
"אז שב בינתיים," אמר.
התיישבתי, הרכבתי שוב את משקפי השמש והטיתי את ראשי אחורנית כדי לקלוט כמה שיותר שמש תוך שאני מצית סיגריה ותומאס ממלא קומקום במים מהברז במטבח הקטנטן.
מארי יצאה לחצר. מיקמתי את משקפי השמש למעלה על המצח, מצמצתי לעבר השמש. אמרתי שקראתי עליה באותו בוקר בדָאגֶנְס נִיהֵטֶר, זו הייתה ידיעה על דיון אמנותי שבו השתתפה. לא הצלחתי לזכור מה היה כתוב עליה אפילו שהתאמצתי, אבל למרבה המזל היא לא שאלה, רק אמרה שהיא תבדוק את זה בספרייה, שהיא בין כה וכה בדרך אליה.
"הספר שלך כבר התפרסם?" שאלה.
"לא. הוא יראה אור בשבת הקרובה."
"איזה יופי!" אמרה.
"כן," אמרתי.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"הסוף", החלק השישי והאחרון בסדרת "המאבק שלי" - כרכים א'+ב', קרל אובה קנאוסגורד, תרגום: דנה כספי, הוצאה לאור: מודן, 1056 עמודים.
בשיתוף עברית
