זהותו של הבמאי לבאן אקין מהווה נקודת מוצא לקולנוע הומניסטי שרגישותו נוגעת בלב. הוא נולד להורים ממוצא גאורגי שהיגרו לשבדיה, אך כל שנה משפחתו חזרה למולדת לחופשות קיץ ממושכות. לאחר שני פיצ'רים ראשונים שלא נשאו קשר מובהק לצד הגיאורגי של זהותו, הוא צילם בטביליסי את סרטו השלישי "ואז רקדנו" (2019). הסרט היפה עסק ברקדן באנסמבל הלאומי של גאורגיה שמתאהב ברקדן אחר. התאהבות שמתרחשת על רקע תרבות שאינה סובלנית לאהבה בין גברים – גם מבחינת בסכנה לעתיד המקצועי, וגם באופן בו היא עשויה להוביל לדחייה מצד המשפחה. "ואז רקדנו" זכה לשבחים במסגרות ה"ארט האוס" שבהן הוא הוקרן, אך בגאורגיה הוא עורר מחאות והפגנות של קבוצות שמרניות.
live
"דרכים מצטלבות" - טריילר
(באדיבות בתי קולנוע לב)
גם סרטו הרביעי של אקין, "דרכים מצטלבות" (Crossing), מתרחש מחוץ לגבולות הבטוחים של סובלנות שבדית. סרט מסע שנע מגיאורגיה לטורקיה, ובחלקו הארי מתרחש בעולמה של הקהילה הטרנסקסואלית של איסטנבול. הוא זכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל ברלין, אך יש להניח שגם הוא לא יתקבל באהדה יתרה בשתי התרבויות - זו שממנה מגיעים הגיבורים וזו שאליה הם מגיעים. "דרכים מצטלבות" עוסק בניסיון לתקן עוולות עבר, וביכולת למצוא חמלה ואחווה במקומות הפחות צפויים. התנסות שאלו הזקוקים לה ביותר הם מי שיפסלו סרט שכזה על הסף.
ליה (מזיה ערבולי המצוינת), היא מורה גמלאית קשוחה ומאופקת שמנסה להתחקות אחר אחייניתה טקלה שנעלמה לפני מספר שנים. ברקע יש סיפור על שינוי הזהות המינית ודחייה של טקלה על ידי האמא שלה – אחותה של הגיבורה. האמא חלתה ומתה, וליה שטיפלה בה עד מותה הבטיחה שתעשה כל שביכולתה לאתר את הבת. בתחילת הסרט, כשהיא עדיין בגיאורגיה, ליה מגיעה לאזור הכפרי שבו טקלה חיה וככול הנראה התפרנסה מזנות. היא לא מוצאת אותה, אבל צעיר תלוש ומרושש בשם אצ'י (לוקאס קנקווה) טוען שהיה איתה בקשר, ושיש לו את הכתובת שבה היא אמורה להימצא באיסטנבול. התנאי הוא שליה תצרף אותו לנסיעה כדי שיוכל למצוא שם עבודה, וחיים יותר תוססים מהשיממון של הכפר הגיאורגי.
הקו העלילתי המרכזי עוקב אחר מסעם של ליה ואצ'י ברחובותיה של איסטנבול, שבמהלכו הם פוגשים דמויות שונות – מאנשים מקומיים ועד נציגי הקהילה הטרנסית שחיים בעיר. ליה, שמגיעה עם מטען של אשמה וציפיות נוקשות, נאלצת להתמודד עם עולם שהיא לא מבינה, בעוד אצ'י, עם הגישה הפתוחה והסקרנית שלו, מייצג דור שהיא לא כל כך מסוגלת להבין. כמו בתבנית המוכרת של סרטי מסע יש שתי דמויות מאוד שונות, שלא לומר הפכים גמורים, שבכורח הנסיבות מבלות זמן רב ביחד. מה שמתחיל כחיפוש אחר טקלה, הופך בהדרגה למסע פנימי של התקרבות והבנה הדדית.
ערבולי היא שחקנית גאורגית ותיקה, פחות בקולנוע ויותר בתיאטרון. בקולנוע היא שיחקה עד היום במספר מצומצם של סרטים קצרים, וככול הנראה הייתה לה הופעה לפני 40 שנה וכדמות משנית ונטולת שם ב"האגדה על מבצר סוראם" של סרגיי פראג'אנוב. בגילה הנושק ל-70, ולעיניהם של צופי הקולנוע הבינלאומי, היא יכולה להיחשב כתגלית. היא מביאה לתפקיד נוכחות מרשימה המשלבת בין קשיחות לפגיעות, ויכולת לבטא מורכבות זו ללא מילים. קנקווה משלים אותה היטב בגילום של דמות פגומה באופן שבו אדם צעיר ולא חכם במיוחד עשוי להיות. הדינמיקה ביניהם משמרת גבולות של קולנוע ריאליסטי, ונמנעת מדפוסי התפתחות רגשניים יתר על המידה, אבל כל אחד מהם מקבל מהאחר דבר שחסר בחייו.
תהיה זו לשון המעטה לטעון לתת-ייצוג של התרבות הקווירית והטרנסקסואלית של איסטנבול. כעיר עם היסטוריה ארוכה של קהילות מגוונות, כולל קהילה טרנסית שחיה בה עוד מימי האימפריה העות'מאנית, ההשתקה שלה בקולנוע משקפת לחצים חברתיים ופוליטיים. אקין, כבמאי שמגיע מחוץ למסגרת התרבותית זו אך מכיר אותה היטב, מצליח לעצב מבט חיצוני-פנימי שחושף את מה שרבים מעדיפים להסתיר. יש ערך מיוחד במורכבות ובחמלה שמשמשות אותו בהצגת תרבות זו.
הסרט חושף את הקהילה הטרנסית של העיר דרך המפגשים של שני הגיבורים עם דמויות שהן חלק מהקהילה וחוות מאבק יומיומי בשולי החברה הטורקית. הקהילה אינה מוצגת כקלישאה או כסמל לטרגדיה אנושית, אלא כחלק אינטגרלי מהמרקם האנושי של העיר. יש בסרט רגעים של חום והומור, כמו שיחות חטופות ברחוב או התבוננות בחיי הלילה התוססים של הקהילה, שמראים את החוסן שלה למרות הדחייה החברתית. אקין לא מתעלם מהמציאות הקשה: האלימות, האפליה והדחיקה של הקהילה הטרנסית מרומזים דרך העדויות של הדמויות, אך הסרט נמנע מהתרפקות נצלנית בהצגת קשיים אלו.
קו עלילתי משני מוקדש לדמות המגלמת את המבט של אקין על הקהילה. אוורים (דניז דומאנלי) היא עורכת דין טרנסית שמייצגת את הקהילה במסגרת עבודתה בארגון זכויות האדם Pembe Hayat ("חיים ורודים"). דומאנלי, שלא הייתה שחקנית מקצועית לפני הסרט, עשתה אודישן לתפקיד בעל נפח עלילתי מצומצם. אקין זיהה בה "רוח חיה" של אנושיות ואופטימיות, ולכן הרחיב את התפקיד לקו עלילתי שלם. היא משמשת כגשר לקהילה הטרנסית של איסטנבול עבור ליה ואצ'י - ובאמצעותם, עבור הצופים.
