כמה נשים מחסלות בקולנוע זה יותר מדי? אני שואל ברצינות, כי אני מודה שקצת נשבר לי. כמעט כל שחקנית בולטת ב-20 השנה האחרונות מחזיקה ברזומה שלה לפחות תפקיד אחד של מחסלת, ומתוך כעשרה סרטים המיועדים לקהל הבוגר שמוקרנים בישראל בתקופה הקרובה, בשלושה מהם הגיבורות הן מחסלות. בשבוע שעבר ראינו את המחסלת המשוקמת של מארוול "האלמנה השחורה", בשבוע הבא ייצא "סוכנת במלכוד" עם ג'סיקה צ'סטיין, והשבוע הגיע לקולנוע "מילקשייק אבק שריפה" (Gunpowder Milkshake) של נבות פפושדו. "האישה המחסלת" אינה קוריוז, אלא קלישאה קולנועית שנשחקה עד דק.
הטריילר של הסרט
נעשה רגע סדר: דמות המחסלת נוצרה מהחיבור שבין ה"פאם פאטאל", שנקשרה במין ובמוות בפילם נואר של שנות ה-40 (והייתה בעצמה גלגול של דמות ה"ואמפ", האישה הערפדית), ובין האישה המרגלת-המפתה. בהמשך, לשני המודלים האלה הוצמד המרכיב של מיומנויות לחימה ושימוש קטלני בכלי נשק, שמקורו מהקולנוע ההונג-קונגי של שנות ה-60, ומגוון סרטי הנקמה של שנות ה-70, סרטי הבלקספלוייטיישן או סרטי האונס-נקמה של סוף העשור. לקח זמן עד שהחלו להופיע נשים מחסלות בקולנוע האמריקני, אך הזרזיף הפך זה מכבר לשיטפון.
כשמופיע מוצר חדש בשוק כל כך רווי, ניתן לייחל למידה של חדשנות, ואם לא זה, לפחות הפגנת תחכום עלילתי או מיומנות יוצאת דופן בבימוי אקשן. סרטו של פפושדו, שנכתב בשיתוף פעולה עם התסריטאי אהוד לבסקי, מתיימר להציג מקוריות של עלילה וסגנון אבל מציע, באופן כמעט מעליב, גרסאות משונמכות של סרטים שכולכם כבר ראיתם. הצופה הממוצע שיצפה בטריילר יחוש דז'ה וו המכה בו בעוצמה. ובכן, התחושה הזו מאוד מוצדקת.
עלילת הסרט עוסקת במחסלת בשם סם (קארן גילאן, נבולה מסרטי מארוול), שעובדת עבור ארגון פשע מסתורי ואדיר עוצמה (לפחות ככה מספרים לנו) שנקרא "הפירמה". לפני 15 שנים אמא שלה, מחסלת בשם סקרלט (לנה הידי, סרסיי לאניסטר מ"משחקי הכס"), שעבדה גם היא עבור אותו ארגון, נאלצה לנטוש את סם המתבגרת בדיינר. סם השלימה את התבגרותה ואת הכשרתה תחת חסותו של נת'ן (פול ג'יאמטי, שנראה כאן כאילו בלע את השחקן המנוח ג'ון פוליטו).
הדיינר שבו התרחשה הפרידה הכפויה של סם מאימה מקביל למלון "קונטיננטל" מסרטי "ג'ון וויק". דיינר שהוא גם מקום מפגש לדמויות מעולם הפשע - פרט קטן הרומז, כביכול, ל"מיתולוגיה" של עולם עשיר, ביזארי, רווי מנהגים, טקסים ודרכי התנהלות. עולם שבו יש אנשים, במקרה זה בעיקר נשים, בעלי כישורי קטל יוצאי דופן. בפועל זה מתרגם להרבה מאוד רגעים עם משפטים שנאמרים בהטעמה רוויית חשיבות עצמית מוגזמת הרומזת לכאורה, בשפת הסתרים של העולם המוצג, על מורכבותה של "המיתולוגיה" שעוד תיחשף בסרטים הבאים.
ה"מילקשייק" הוא המשקה שאותו האם והבת נוהגות לחלוק זו עם זו - באקט של חיבור רגשי לאובייקט פטישיסטי של תרבות פופ, הישר מבית מדרשו של טרנטינו. החיבור האוקסימורוני בין המתקתקות של משקה הגלידה ובין "אבק השריפה" אמור לשמש כקריצה לתרבות פופ פוסטמודרנית מודעת לעצמה, אבל בואו רגע נזכר בעיניו הטרוטות של גיבור "מועדון קרב" בעודו עומד מעל מכונת זירוקס - ונבין שזהו לא יותר מ"העתק, של העתק, של העתק".
האם סקרלט נאלצה לברוח בגלל חיסול שהסתבך. כך יקרה גם לבת סם, שבמהלך עבודה שגרתית חיסלה בטעות בן של ראש ארגון פשע שכנראה גם ב"הפירמה" לא ששים להיכנס איתו למלחמה. עכשיו היא הופכת ליעד להתקפות מצד הארגון שאליו השתייכה (ממש כמו ב"ג'ון וויק"). בנוסף, יש איזה רואה חשבון שמעל בכספים של "הפירמה" ושאותו היא אמורה לחסל, אבל יש לו בת חמודה בשם אמילי (קלואי קולמן), שסם המחסלת עתידה לגונן עליה, ואולי גם לחנוך אותה לעסקי החיסול (זה מצלצל מוכר מ"לאון" של לוק בסון מ-1994, אם מישהו מתקשה להיזכר).
העלילה, שבה תפקיד המחסלת והקשר בין האם והבת נשזרים זה בזה מזכיר, כמובן, את "להרוג את ביל" - מקור ההשראה המרכזי של הסרט. ברמה הנושאית, טרנטינו השתמש בדמות "הכלה" כאלטר אגו שלו וכבסיס לתנועה בין ז'אנרים "נמוכים", וידע לתת לדמויות דיאלוגים חדים, משעשעים ואפילו נוגעים ללב. ב"מילקשייק" יש יומרה להעצמה נשית, אבל הדמויות הנשיות שטוחות עד כדי קריקטורה של הפוזה התרבותית הנכונה שהן צריכות לייצג. החנופה הפסבדו-פמיניסטית מובילה ל"ספרייה", עוד אתר "מיתולוגי" שבו שולטות שלוש נשים ותיקות בעולם החיסולים. כל הספרים המוצגים במקום נושאים שמות של סופרות, אך בתוך הספרים מוטמנים כלי הנשק (כן, כמו הדיסקים של ניאו ב"מטריקס" בספר "סימולקרה וסימולציה" של ז'אן בודריאר). נדמה לי שגם זה רעיון שקשור איכשהו להעצמה נשית.
דמויות הגברים הם בעיקר ביריונים מגושמים שנמצאים שם כדי למות בידי הנשים המיומנות, והדמות הגברית היחידה שיש לה תפקיד (ניית'ן) שטוחה ממש כמו הדמויות הנשיות. אין כאן מונולוגים מעניינים של סופרמן או שום מקטע טקסט הראוי להישאר בזיכרון או לעורר עניין. בחלקו האחרון של הסרט אמורים להגיע רגעים בעלי עוצמה רגשית, אבל ללא דמויות או עלילה שיהוו בסיס לכך, זוהי לא יותר מהצבעה על הרגש שאמור היה לעלות.
סצנות האקשן נחוות כמו גרסאות משונמכות של קטעים שראינו בעבר. סצנת הקרב הגדולה הראשונה מתרחשת כ-20 דקות לתוך הסרט באולם באולינג, והיא העתקה של העבודה של הצלם הגדול בוב ריצ'רדסון בחלק הצבעוני של סצנת הטבח במסעדה בטוקיו מ"להרוג את ביל". בהמשך מופיע גם חיקוי של הלוחמים בחליפות ("88 המשוגעים") שניסו לחסל את "הכלה". סצנת האקשן הזכורה ביותר, והקרובה ביותר למקוריות, היא סצנת הסלפסטיק האלים במרפאה המחתרתית, כאשר שתי ידיה של סם משותקות (מזכיר את סם ריימי ואת סטיבן צ'ו, אבל מספיק מקורי כדי לעמוד בפני עצמו). ובין כל שלל ההשראות צריך לציין באופן מיוחד שהאקלקטיות המוזיקלית (כמו ב"להרוג את ביל"), מגיעה לנקודת השפל בחיקוי של חיים פרנק אילפמן למוזיקת המופת של אניו מוריקונה ממערבוני הספגטי של סרג'יו ליאונה.
אפשר לטעון שקטעי האקשן המסוגננים ב"מילקשייק אבק שריפה" הם הטובים ביותר שבוימו אי פעם על ידי במאי ישראלי, אבל זהו רף מאוד נמוך. כמה במאים ישראלים זכו לתקציב ולאנשים בעלי מיומנות טכנית כמו אלה שאיתם עבד פפושדו בסרט? אם אתה משחק במגרש של המקצוענים, המתחרים שלך הם כריסטופר נולאן, מייקל מאן, קוונטין טרנטינו ואפילו צ'אד סטהלסקי ודיוויד לייטץ (מסרטי "ג'ון וויק"). כך שבהחלט אפשר לשמוח בשמחתם של פפושדו ולבסקי, שעושים כאן מהלך בלבו של הקולנוע המסחרי האמריקני, בסרט שנטפליקס מייעדת לו סרטי המשך ומן הסתם "יקום-מילקשייק" - שיהיה גרסת הפלטפורמה הדיגיטלית לסרטי "ג'ון וויק". אני, לעומת זאת, מאחל להם שהסרט הבא שלהם יהיה מקורי ומוצלח יותר.
