היו שנים שתובל שפיר, מכוכבי הילדים והנוער היותר גדולים שצמחו כאן ב-20 השנים האחרונות, לא יכול היה ללכת ברחוב בלי שעדת ילדים תקפוץ עליו לבקש חתימה או סלפי. ככה זה כשבגיל שמונה אתה מככב בקלטת הפופולארית של "סבא טוביה", ואחר כך מתבלט בסדרות כמו "השמיניה" ו"גאליס". כמה ששפיר לא ניסה את מזלו בהצגות (בתאטראות הבימה ובית ליסין), סרטים ("פעם הייתי" של אבי נשר) וסדרות למבוגרים - ואפילו צימח חותמת של זיפי זקן - עבור רבים מבני הדור ההוא הוא עדיין הכוכב עם הבייבי-פייס בגובה 1.65 ס"מ שהם רוצים שיהיה החבר שלהם. "אני לא טיפוס נוסטלגי", הוא עונה בתשובה לשאלה אם הוא מתגעגע לימים ההם. "אני מרגיש שהזמן שהכי טוב לי הוא עכשיו. אי אפשר להתחמק מזה שאז הייתה לי הצלחה מאוד גדולה שהיום דעכה, אבל מבחינת היחסים שלי עם עצמי, עם העולם ועם האנשים שחשובים לי, אני במקום הרבה יותר טוב".
עכשיו שפיר עושה ניסיון נוסף לפרוץ את חומת הגיל והטייפקאסט, כשישתתף ב-1 בנובמבר בפרויקט השאפתני של הבמאי מרט פרחומובסקי, "הטרגדיות של בית אדיפוס", שבו יועלו באמפי וואהל שבפארק הירקון שלושה מחזות של סופוקלס ברצף - "אדיפוס המלך", "אדיפוס בקולונוס" ו"אנטיגונה", בתרגומו של אהרון שבתאי. האירוע שיתקיים תחת כיפת השמיים יימשך כשלוש וחצי שעות, כולל שתי הפסקות, כששפיר יגלם את אדיפוס במחזה הראשון ואת ראש המקהלה ב"אנטיגונה". לצידו ישתתפו תמר אלקן מאושר, ערן בוהם, אמיתי קדר, גד קינר קיסינג'ר, הילה גרוברמן ובן ילין. לפני 2500 שנה, כשסופוקלס העלה את הטרגדיות הגדולות שלו, נלחמה מולדתו אתונה בכמה חזיתות, ואזרחיה התמודדו עם שנים של חרדה וחוסר ודאות, מה שמזכיר לא מעט גם את המציאות כיום בארץ.
את פרחומובסקי הוא הכיר כשניסו ליצור משהו משותף לתיאטרונטו, ובהמשך זה סיפר לו על פרויקט אדיפוס. "האינסטינקט הראשוני שלי לרוב ההצעות הוא קודם רתיעה קלה, במיוחד לפרויקטים גדולים", משחזר שפיר, "אבל אחר כך אני נושם רגע ויכול לעכל את זה".
היססת הרבה?
"מרט היה צריך לחזר אחריי ולהרגיע אותי. בהתחלה אמרתי לו שנתחיל ללוש את החומר ונראה, כי אין לי מושג מה יהיה, אבל לאט לאט, תוך כדי עבודה, צברתי ביטחון. הוא חשב שאני יכול לעשות משהו שאני לא בטוח שאחרים חשבו שאני יכול. אני בא מעולם של סדרות נוער, למרות שעשיתי בחיי פרויקטים למבוגרים, והוא בא עם משהו שנורא השתוקקתי לקבל צ'אנס לעשות אותו ומתתי מפחד. כשחקן, בגלל שזו דרמה טובה, אתה כמעט לא צריך להתאמץ לשחק בה. עברו 2,500 שנה, והטקסט, שהוא שירי ופיוטי, עדיין עובד ואנושי. אתה מרגיש שבני האדם ההם הם כמוך".
6 צפייה בגלריה
"זה משהו שנורא השתוקקתי לקבל צ'אנס לעשות אותו ומתתי מפחד". בחזרות ל"הטרגדיות של בית אדיפוס"
( צילום: דן בן ארי)
איך זה מתקשר למציאות בארץ כיום?
"יש פה סיפור על אחריות, על אדם שלא רואה את הגיבנת של עצמו ואת ההשלכות של המעשים שלו - סיטואציה פוליטית שאנחנו נמצאים בה עכשיו. אני חושב שזה גם מתקשר לטקס המשפחות, שהאמירה הברורה שיצאה ממנו היא שהאנשים שאחראים למחדל צריכים לשאת באחריות. מתחת למילים המקושטות והחכמות האלו יש סיפור על היכולת של בן אדם להשלות את עצמו ואת הסביבה שלו".
לא יהיה פשוט לקהל לשבת שלוש וחצי שעות ולצפות בחומר כזה.
"גם חברים שלי שואלים אותי. בעיניי זה מדהים. אני מרותק מהשיחה שאפשר לנהל עם בני אדם מלפני 2,500 שנה, דווקא בגלל איך שהקריירה שלי נבנתה. אני מרגיש שאני הולך עכשיו עם מה שמעניין אותי. מה שמעניין זאת הדרמה. אין לנו כאן שפנים אחרים. לא תראה פה יונה עם עלה של זית שעולה מהקהל מתוך LED. אתה תשמע סיפור שמסופר כבר אלפי שנים ויש סיכוי שהוא יעשה את העבודה".
לא מספיק ש"אדיפוס" ו"אנטיגונה" מוצגים עכשיו בתיאטראות בארץ? למה לעשות עוד הפקה שלהן?
"כשמעלים יצירות אייקוניות כאלה זה תלוי פרשנות. זה משהו על זמני, אז כל אחד עושה את זה אחרת. אם אתה אוהב את הז'אנר הזה, זה הופך את העניין הזה למרתק".
6 צפייה בגלריה
"אני מרותק מהשיחה שאפשר לנהל עם בני אדם מלפני 2500 שנה". תובל שפיר ותמר אלקן בחזרות
( צילום: מרט פרחומובסקי)
"אנשים שאין להם בושה הם אנשים מסוכנים"
7 באוקטובר תפס את שפיר (31) בטוקיו, לשם טס כדי להיות קצת עם עצמו, יום לפני החזרה לארץ. "הייתי המום כששמעתי מה קורה כאן, זה נשמע לי בלתי אפשרי", הוא אומר. "מיד הרמתי טלפונים למשפחה ולחברים, והייתי דבוק במשך ארבע עשות למסך המחשב כדי להבין מה קורה. למזלי הטיסה שלי חזרה לארץ לא בוטלה. מצבי חירום דווקא מכניסים אותי לפוקוס, אז כשהגעתי לארץ היה לי ברור מיד שאני תופס גיטרה ומסתובב עם חברים אמנים בכל מקום שאפשר כדי לעודד אנשים. הופענו בעיקר בפני מפונים בכל רחבי הארץ, וזאת הייתה סיטואציה מדממת".
עד כמה מדממת?
"ילד יכול להגיד לך, 'יש לנו פה מלא נינטנדו שקיבלנו חינם', ובמשפט הבא, 'זה וזה נהרגו לידנו, אז עכשיו מרחמים עלינו'. אתה רואה מבוגר שפורץ בבכי, נתמך על הכתף של מישהו כי הוא לא יכול יותר. אתה בא כדי לעזור, אבל פתאום אתה כבר צריך לעזור גם לעצמך".
ככה שפיר מצא את עצמו מתנחם גם בכתיבה. "כתבתי וחיפשתי פרויקטים להתעסק בהם, ולא הבנתי איך שורדים את המצב הנורא הזה. הכתיבה בשבילי היא דרך להתמודד עם דברים. לפעמים אני משתף בה אחרים, אבל לפעמים אני כותב כדי לעשות לעצמי סדר בראש שלי, לפרוק דברים".
אחד מהפרויקטים האלה הוא "שיחות עם אדיר" - שיר הוא לזכרו של סמ"ר אדיר אישטו בוגלה, שנפל ב-7 באוקטובר בקרב בנחל עוז, שאותו הלחין, כתב (יחד עם דודי מסטיי) והקליט. "מהמעט שלמדתי עליו - כולנו הפסדנו שהוא לא כאן עכשיו", מספר שפיר, ומוסיף להסביר איך השיר נולד: "זה קרה לפני כמה זמן כשאבא שלי ניגש אליי וסיפר לי שיש מורה אחד, דודי, שמלמד איתו ורוצה לשלוח לי טקסט שכתב על תלמיד שלו שנפל. דודי הוא מהאנשים האלה שמספיקים הרבה יותר מדי בגלגול אחד. יש לו חמישה ילדים, והוא מחנך דורות של תלמידים שמעריצים אותו תוך כדי שהוא ממשיך לשרת במילואים בגיל יחסית מתקדם".
"קראתי את הטקסט והבנתי שאני רוצה להכיר את הבחור הזה. קבענו לדבר, ודודי סיפר לי על 7 באוקטובר שלו; על העלייה על המדים והיציאה לשטח בלי לחשוב הרבה. הוא גם סיפר על הניסיון להבין מה קרה לאדיר, התלמיד האהוב עליו כל כך. לדודי יש בצרור המפתחות שלו תמונה של אדיר עוד מלפני אותה שבת - והילדים שלו היו מתעצבנים עליו, שאיך יש לו תמונה של תלמיד שלו ולא שלהם. תכלס צודקים.
"אבל אני רק חשבתי איזה נדיר זה למצוא בן-אדם כזה שמלווה אותך כשאתה צעיר ומבולבל, ויש לך כל כך הרבה מה ללמוד על החיים שלך. התחלתי לשחק עם הטקסט, ודודי שלח לי קטעים נוספים שכתב בפנקס שלו, שתמיד היה בכיס של החולצה. פנקס שיהיה בשלוף כשצריך, כשעולות תובנות, כשמתחשק לפרוק תסכול וכאב או כשפוגשים עצב וגעגוע. אני מרגיש שהשיר נכתב כשניסיתי לנהל שיחה עם המחשבות שלו שפגשתי שם. את השיר הפיק יפה ועדין כל כך ניצן בר, שהוא חבר ויוצר מדהים".
מלבד העבודה האמנותית, שפיר מדבר גם על המקום של ההפגנות בחייו בשנה הזאת: "כמובן שהלכתי להפגנות, אבל יותר לכיכר החטופים מאשר לקפלן, כדי להזדהות איתם ולדרוש שישחררו אותם. אני מודה שלאחרונה הלכתי הרבה פחות להפגנות. נדמה לי שנפלתי לאיזה שיתוק, לאיזו נרפות, למין ייאוש קל, לתחושה שהמעשים שאני עושה כבר לא משפיעים על המציאות וששום דבר לא משתנה. עובדה, החטופים עדיין לא שוחררו".
עד כדי כך אתה פסימיסט?
"אחרי טקס המשפחות בפארק הירקון משהו בי קצת השתנה לטובה. אם בליל גלנט, כשנתניהו פיטר אותו וכולם יצאו להפגין, הרגשת שיש לעם הזה מערכת חיסונית שאיכשהו פועלת ומצילה אותו - הטקס הזה יצר תחושה של קאט דה בולשיט. תחושה שאולי משהו ישתנה. התרגשתי שהאמנים התייצבו בשורה אחת לצד המשפחות. ראיתי במקרה את שני הטקסים, ולטקס השני היה צריך לקרוא הטקס המלאכותי, בטח לא הממלכתי. הייתה תחושה שהיה טקס ממלכתי אמיתי בפארק הירקון, מרגש עד דמעות, ואחריו טקס שהתרוקן מתוכן ושאנשים שתמכו בו לא השכילו לוותר עליו ולאחד כוחות. היה טקס של הממשלה והיה טקס של העם, וזה אומר הכול".
מה ריגש אותך שם במיוחד?
"התרגשתי כשיונתן שמריז דיבר. יונתן, יחד עם כל תנועת 'קומו' שנולדה מתוך השבר הגדול של 7 באוקטובר, הפיחו בי המון תקווה. הוא מנהיג אמיתי. מאוד אהבתי את הניסיון של המארגנים למתוח את היריעה ולהכיל בטקס את כל הקולות והגוונים שיש בעם, יהודים וערבים, חילונים ודתיים, ולספר סיפור של חברה אמיתית".
"עכשיו זה הדור שלנו. אנחנו צריכים את שמריז וחבריו מ'קומו'. אני מאוד מעורב ותמיד הייתי מעורב, גם בהפגנות נגד ההפיכה המשפטית. אני גם מתבטא בנושא. אני לא מבין מה זה להיות פוליטי או לא להיות פוליטי באמנות. ראיתי השבוע את הפרק הראשון בסדרה 'היום שלא נגמר' בכאן, והיו רגעים שהרגשתי שאולי מוקדם לי מדי לראות את זה. אני לא זוכר שמשהו לפת אותי ככה. לא קל להתעמת עם מה שקרה כאן".
בממשלה גם מחתמקים מלקחת אחריות למלחמה.
"מלמדים אותנו שיש אחריות למעשים, אבל יש כאן אנשים שהאחריות לא חלה עליהם, והם לא לוקחים אחריות על ההחלטות והבחירות שלהם. הם משסעים ומפלגים אנשים, וחושבים שבושה זה רק רגש שלילי. אנשים חושבים שמי שמתביישים במה שעשו הם אנשים חלשים, אבל אנשים שאין להם בושה הם אנשים מסוכנים".
"כל שני וחמישי אני נופל ומתייאש, אבל אז אני קם"
שפיר נולד בראש העין והיה ילד שמאז ומתמיד חלם לשחק, כשהמודל הגדול שלו לחיקוי היה תום אבני. הפרויקט המקצועי הגדול הראשון שלו היה בסדרה "השמיניה", כשבקושי מלאו לו 12. "אין ספק ש'השמיניה' ו'גאליס' הציבו אותי בטייפקאסט של שחקן סדרות נוער", הוא אומר. "ניסיתי לטפס בתיאטרון מתפקיד לתפקיד, אבל זה לא הצליח כמו שתכננתי. שיחקתי ב'סימני דרך' בהבימה, ואחר כך עברתי לבית ליסין ל'קופסה שחורה' ו'פנתר כפול'. בהמשך הייתי אמור לעשות את 'קידוש' של שמואל הספרי בקאמרי, וזה לא קרה לצערי הרב. מאז לא היה לי תפקיד בתיאטרון, ונשארתי קצת לא מסופק. אני חושב שההתמודדות הטובה כאמן היא יוזמה אישית, לכתוב וליצור, או ללכת לכל מיני הצגות עצמאיות כמו 'אדיפוס', ששם אתה יכול להגשים יותר את החזון האמנותי שלך".
וכשזה לא מצליח?
"כל שני וחמישי אני נופל ומתייאש, אבל אז אני קם. רגישות היא לגמרי לא משהו שאני קמצן בו, לטוב ולרע. אני הולך כבר שנים לטיפול נפשי. זה קשר מאוד משמעותי בחיי. הוא עוזר לי לשמור על אורך החיים שלי ולעמוד באתגרים. למה התחלתי ללכת? כדי להתמודד עם קשיים, עם נפילות, עם חרדות. יש בי איזה אלמנט נורא מתלבט. היו לי הרבה פעמים שחשבתי לעשות דברים אחרים, אבל אז מצאתי את עצמי חוזר כמו זבוב למלכודת. היום אני פחות נידף ברוח. אני גם בן 31, ויש לי סנטר הרבה יותר משמעותי".
השערות הלבנות שכבר מבצבצות גורמות לך להרגיש מבוגר יותר?
"חלק מהן זה בגלל אלופציה אראטה (מחלה אוטואימונית, שמפתחת דלקת סביב זקיק השערה. י"ב). לפני ארבעה חודשים התקרח לי קצת בצד ימין של הקרקפת, ואז, תוך זמן קצר, צמח שם שיער לבן. זה ממש מגניב בעיניי".
6 צפייה בגלריה
"היו לי הרבה פעמים שחשבתי לעשות דברים אחרים". תובל שפיר ב"השמיניה"
(צילום מסך, ערוץ הילדים)
ויתרת על הקריירה המוזיקלית שלך?
"הוצאתי לפני שנה אלבום בהפקה של יונתן ויינריך. הוא לא התפוצץ כמו שציפיתי, אבל אני אוהב את השירים ואני שמח שהלכתי על זה. עכשיו אני כותב דברים אחרים, לאו דווקא שירים, ואני מקווה שהם יתקבלו באהבה, ואם לא - לא קרה כלום, אתה רואה שאתה נשאר בחיים".
זמן קצר לפני המלחמה, שפיר ובת זוגו, הזמרת ענת מלמוד, נפרדו, וכיום הוא מתגורר ברמת השרון. הפרידה הייתה גם אחת מהסיבות ששלחו אותו לטיול בן חודש ביפן. או "מסע", כפי שהוא קורא לו. "הרגשתי שאני חייב מסע. לפני שנסעתי נכנסתי לאתר אינטרנט, התחלתי לשלוח בקשות להתארח בבתים של כל מיני משפחות ביפן, יחידים וזוגות. שלושה או ארבעה הסכימו לארח אותי, ולפי מי שהסכים תכננתי את המסלול שלי. הייתי תחילה שבועיים בטוקיו, ואז נסעתי לאיזה כפר עם ארבע רכבות, שלושה אוטובוסים, ועליתי על איזה הר. הגעתי לבית של משפחה מוזיקאית. הבית היה נראה מזעזע, כאילו מצאתי את הבית הכי מבולגן ביפן. חשבתי שבאותו רגע אני נמלט על נפשי. היפנים הם הרי הכי מסודרים שיש. אבל היה מהמם. שלושה ימים חייתי בכפר, עם שירותי בול קליעה, וקצרנו אורז בשדה.
"אחר כך המשכתי לבית של זוג שכאילו הוצאת אותם ממגזין יפני. בערב הם התחילו להוציא בירות, וכמות האלכוהול שהם שותים ביום רגיל הייתה מטורפת, מה שאני שותה בעשר שנים. הם השאירו לי אבק. אחרי לילה שם המשכתי להירושימה. התארחתי אצל מורה ליוגה שהיא גם רקדנית בטן. עיר מהממת. אתה לא מאמין שהיא חדשה".
ומה עם אהבה חדשה?
"היא תגיע, אני בטוח. אני לפעמים מחפש את הלבד שלי, אבל אני בן אדם של קשר, והיו לי כבר אהבות יפות. הפרידה מענת הייתה כואבת מאוד. מאוד אהבנו, היה לנו חיבור מאוד חזק, וכשזה הסתיים זה היה מאוד מכאיב. אבל אני ממש לא מודאג".
