המטרה: להבין למה הזוגיות שלי לא לגיטימית בישראל. האמצעי: לא לתת עוד כוח למי שלא מכבד אותי
רוב הזמן אני לא חושבת על המשפט ההוא שכתוב בגט של רן. לא מתעסקת בכלל באיסור המוזר והמקומם הזה שקיבלנו. אני אפילו לא יודעת איפה, לעזאזל, שמנו את הגט, בסלסילת הג'אנקיאדה שלנו מתחת לעשרות מטעני טלפון מקולקלים שמחכים לביאת המשיח בתנאי שהוא טכנאי, או באחד מהקלסרים הירוקים שרן מתעקש לא לזרוק וסוחב מדירה לדירה, מי יודע מתי מישהו יבקש ממנו את דיווחי המס משנת 91'. הנקודה היא שאנחנו כל כך לא מתעסקים בגט הזה, שאין לנו מושג איפה הוא. ובכל זאת, הוא מרחף מעל הבית שלנו כמו ענן עוכר שלווה. מין תזכורת כזו שאף אחד מאיתנו לא רוצה להיזכר בה, שהאמונה שלנו שאנחנו חופשיים לגמרי להחליט על חיינו, זו אשליה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
נזכרתי שוב בגט לפני שבועיים, בערב יום ההולדת שלי באילת, כשרן פתאום אמר, "מאמי, מה דעתך להתחתן איתי?" בדרך כלל כשרן מציע לי נישואים, אני הופכת לנציגת ההיגיון המייבשת. מזכירה לו שחתונה זו הפקה ממש יקרה ולמי יש כסף לזרוק רק על לילה אחד, שלא לדבר על כל הפרטים הקטנים שצריך לדאוג להם כמו פרחים ומפיות, ואנחנו כאלה גרועים בארגון. אבל הפעם זה היה שונה, כי היה לנו ערב מיוחד, הרגשנו כל כך קרובים האחד לשני שהחדר נהיה כמו רחם חשוך וחמים ששנינו צפים בו. לרגע אחד פתאום התחשק לי לזרום איתו ועם הפנטזיה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
כשהכרנו רן ביקש ממני שאבטיח לו שלא משנה מה, אני אתחייב לתת לנו שבע שנים יחד. גם כדי לבדוק את הזוגיות הזו באמת, וגם כדי שהוא יוכל להירגע ולא לחשוב כל הזמן איך אנחנו תכף נפרדים. שבע השנים האלה חלפו מזמן, עוד שנייה אנחנו 14 שנה יחד. יש משהו שמרגש אותי בזה, הזוגיות הזאת ניצחה כל כך הרבה שדים שעוד שנייה היא מצטרפת לגוסט באסטרס. אולי הגיע הזמן לתת לה טקס, משהו שיציין.
"כן, אבל אל תשכחי שזו לא יכולה להיות חתונה אמיתית כדת משה וישראל", רן אמר וצל מוזר נפל על הפנים שלו. "הרי בסוף הם הכניסו את הסעיף שאוסר עליי להתחתן איתך". "למי אכפת", אמרתי לו, "נעשה מצידי חתונה עם הכלבה שלנו בתור עדה ובל אגם המהממת כרבנית". ובאמת שלא היה לי אכפת, מי צריך את המדינה, מי רוצה ממנה טובות? ממילא כל מה שחשוב זה המסיבה והאהבה שנרגיש בלב. ורק בלילה, כשרן כבר נרדם ואני שכבתי והסתכלתי על הנר שהיבהב, פתאום חלף בי עצב. זה דבר אחד לא לרצות להתחתן, ודבר אחר לדעת שגם אם תרצי יום אחד, לא ייתנו לך. אפילו לא כשתהיי בת 78, ופתאום יבוא לך להרגיש צעירה ומאוהבת, להתחתן בחצר שלך כשסביבך כל השבט שהקמת, הילדים והנכדים. גם אז בית הדין הרבני יחכה לנו עם הברקס הזה. לא, סבא וסבתא, לא תוכלו לערוך את החופה הנוסטלגית שלכם, כי מבחינתנו שניכם עדיין לא לגיטימיים כזוג ולנצח לא תהיו.
חלפו כל כך הרבה שנים מאז הרגע ההוא, שבו רן חזר מבית המשפט ואמר, "את לא תאמיני מה כתוב בגט שלי", ובאמת שזו לא דרמה גדולה. אז לא נתחתן, ביג דיל. אבל הכאב הזה, של להיחשב חוטאים, פושעים, עברייני אהבה שישראל פשוט לא מוכנה לקבל אותם? מתברר שהוא לא באמת עבר. ואולי, גזל כזה של חופש זה דבר שלא מחלים.
***
שבוע עבר מאז אילת ושוב יוצא לי להיזכר בו, באיסור הזה שקיבלנו. הפעם זה קרה כששמעתי על הצעת החוק החדשה שהעלה השר לענייני דת מיכאל מלכיאלי מש"ס, להרחיב עוד יותר את הסמכויות של בתי הדין הרבניים ולתת להם מעכשיו גם לדון בגובה המזונות שיקבלו הילדים. מודה, בהתחלה הייתי אדישה ואמרתי לעצמי שזה בחיים לא יעבור. אני לא סובלת את אובססיית ההדתה שרצה סביבי. נשים חרדיות מעוניינות לשחות שעתיים בשבוע בהפרדה בבריכה הציבורית שלהן? כבר כולם מייבבים שעוד שנייה מכריחים את הילדות הקטנות שלנו ללבוש כיסוי ראש ענק כמו של הזמרת נרקיס. אבל עכשיו? אחרי שעבר ביטול עילת הסבירות וראיתי את השמחה לאיד של הגוש הימני שניצח? אחרי שקראתי את הציוץ של בן גביר "בר הסלטים פתוח", והבנתי שזה מה שמעניין אותו - ללעוג לאזרחים שמרגישים שנגמרה להם המדינה ונמקים מפחד ומצער? אני סבורה שהחוק הזה יעבור במהירות.
ולמה בעצם זה חוק רע? בעקבות פסק דין שניתן בשנת 2019, הוחלט שרובם המוחץ של דיוני המזונות בישראל יתקיימו במקום אחד: בית הדין למשפחה. בית הדין הרבני יוכל לפסוק החזר הוצאות בלבד, ולדון בגובה המזונות רק אם שני הצדדים מסכימים ורוצים. עכשיו מלכיאלי מבקש שלא יצטרכו יותר הסכמה של שני הצדדים; מספיק שאחד מהם מיהר לפתוח תיק גירושים ברבנות, וכבר הוא יכול לבקש מהדיינים שיפסקו גם את גובה המזונות, ולצד השני אין ברירה אלא להסכים.
לדבר הזה קוראים מרוץ סמכויות. חוק שאומר שאם הגבר או האישה ממהרים ופונים ראשונים לבית הדין הרבני ומבקשים שם גט, הצד השני חייב להסכים לבוא ולערוך את כל דיוני הגט שלו שם. כאישה גרושה, שיש לה חברות, אני מכירה את מרוץ הסמכויות המפורסם הזה. אין חברה אחת שלי שעמדה להתגרש ולא התקשרה אליי מתישהו באמצע הלילה ולחשה לי "אמא’לה, שמעתי אותו מדבר עם חבר שלו מהמשרד ונדמה לי שהוא מתכוון להגיש ראשון לרבני". הן פחדו כי כולן ידעו לאיזה מגדר עדיף להגיע ראשון לבית הדין הרבני, רמז: זה שמגלח את הזיפים שלו בבוקר.
חלפו כל כך הרבה שנים מאז שרן חזר מבית המשפט ואמר, "את לא תאמיני מה כתוב בגט שלי". אבל הכאב הזה, של להיחשב חוטאים? מתברר שהוא לא באמת עבר. ואולי, גזל כזה של חופש זה דבר שלא מחלים
אבל לא הבנתי כמה מרוץ הסמכויות יכול לרסק את חייך, עד היום שבו פגשתי בקפה הקבוע מכרה משותפת שלי ושל בעלי, אישה קרירה וחמוצה כמו איקרה. "את יודעת", היא אמרה, "התנהגת אליו כל כך מזעזע, שאל תתפלאי אם הוא יחליט להתנקם בך ולהגיש ראשון ברבני. אם זה יקרה, כדאי שתדעי, את נחשבת 'אישה נואפת', הם מסוגלים לקחת ממך את הילדה". חזרתי הביתה בוכה כמו מטורפת, כבר יכולתי לדמיין איך הדיין מכריז, "בת נעוות המרדות! לא ראויה להיות אמא", ואיך הם קורעים ממני את האפרוח הקטן שלי, עם מוצץ הדובדבנים שתמיד נעוץ לה בפה. לא הצלחתי להבין איך זה אפשרי, איך יש לדת את הכוח לקחת ממני את הילדה שלי רק בגלל שחיי האהבה שלי לא מנוהלים כראוי בעיניה. וגרוע מזה; המדינה שלי עוד מגבה את זה, מבחינתה אין בעיה לתת את הכוח הזה לשלושה גברים זרים, שלא דיברו איתי מעולם ושגדלו עם חינוך כל כך שונה מזה שאני קיבלתי, והאנשים האלו אשכרה מסוגלים לשלוח יד ולעקור לי מהחזה את הלב שלי. האופציה השפויה יותר.
***
עכשיו, קחו את כל הדבר הקסום הזה ששמו מעמד האישה בבית הדין. כמה דיינים. כולם גברים. כולם דתיים. אולי הם אנשים טובים ורחמניים, ובכל זאת הם מחויבים לציית לחוקים שנכתבו כשהרמב"ם היה עדיין סלב. על זה תשימו סוגיה כל כך מורכבת כמו מזונות ילדים, מי אתם סבורים שיסבול יותר שם, נשים או גברים?
הדיינים בבית הדין הרבני בתל־אביב היו דווקא ממש נחמדים אליי, למרות שהגעתי לדיון של הגט בחצאית עיפרון צמודה. רק בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון אישה מרגישה שהיא צריכה למתן את עצמה ואת המיניות שלה כדי להצליח לקבל גט בלי שיתנכלו לה. כדי שהדיין חלילה לא יפתח אליה איזו טינה ויחליט שהוא לצד הבעל האומלל, שנשוי למפלצת ליברלית שלבושה בגופייה חושפת כתף.
שבועיים בערך אחרי שאני קיבלתי את הגט שלי, רן הלך לדיון שלו. כשהוא נקרא לישיבה הסופית, בה מקבלים את הגט, הוא לא ציפה לרגע למה שקרה שם. הדיין הקריא לו ולגרושתו את כל הנוסח הארוך של הגט, שזה השלב שבו רוב החילונים נרדמים ומתחילים לפנטז על ההפוך של אחר כך, עד שבסוף ההקראה הדיין אמר פתאום משפט שהקפיץ אותו. משהו כמו, "מר שריג מותר לכל אישה, למעט גברת דנה ספקטור, שאסורה לו בברית הנישואים". "הייתי כל כך המום", רן אמר, "כי מאיפה זה הגיע? הדיונים היו נעימים, ופתאום בום, העולם חזר אלפיים שנים אחורה. את אסורה לי כי את אישה נואפת, ואישה נואפת אסורה לבעלה ולבועלה, שזה למזלי אני".
האמת? אני אפילו לא סגורה על זה שזה הנוסח המדויק שם. אולי זה היה בכלל כתוב בארמית עתיקה, ואני מתוארת בתור "מרת לילית הנואפת השם יכה אותה בצלוליטיס ולא תבוא בקהל ישראל". אין לי מושג מה כתוב שם, כי מאז אותו היום לא העזתי להסתכל על הגט של רן. מרוב פחד לא קראתי אפילו פעם אחת את המשפט שפוסל אותי מלהתחתן איתו לעולם. הדחקתי את כל הפרשה כי האמנתי להם שמגיע לי עונש על הדברים הלא־טובים שעשיתי.
רק בתקופה האחרונה, עם כל מה שקורה במדינה, פתאום התחלתי לתהות - רגע, באיזו זכות הממסד הרבני מעניש אותי על חיי האהבה שלי, ועוד במסמך שיש לו תוקף רשמי ומחייב של המדינה שלי? איך זה יכול להיות שהארץ שלי, שאני משלמת לה מסים, ששירתי בצבא שלה אקסטרה חודשים כי הייתי קצינה, נותנת לכמה גברים לקבוע עם מי מותר לי להתחתן?
ואשר למלכיאלי ולשאר אנשי הרבנות, אנחנו נבוא לבית הדין הרוחני והחשוב שלכם רק שהיהדות תחזור להיות שייכת לאנשים טובים במקום לטרולים כמו בן גביר ולכוחניים כמו רוטמן. ואני? אני אמשיך להעמיד פנים שלא מעניין אותי שהאהבה שלי לא חוקית ולא לגיטימית במדינה שלי. אז אני כבר לא אהיה כלה, והילדות והנכדים לא יקיפו אותי ויזרקו גיבסניות באוויר, יש דברים יותר גרועים מזה. זה רק העצב הקטן הזה על מה שלעולם לא יורשה כבר להיות, רק כי כמה אנשים שמתחזים לנציגים של הקב"ה אמרו ככה על גט שעשוי מעור חמור, ואז נזרק באיזו פינה נשכחת בבית, מרוב שכל מה שכתוב עליו הוא כפייה.
בצירוף מקרים אכזרי, יום הולדתי נפל על היום שאחרי ההצבעה, ועימו ההכרה של מה שחסר לי: דרכון זר
גם השנה – זה לא נגמר הדבר הזה – תלו לי על הדלת הודעה מטעם העירייה על התרחשותו של פרויקט פינוי בינוי. ושוב אני מופתעת עד עמקי נשמתי. אני מעוניינת להגיש התנגדות, ערר, אולי אפילו את התערערותי, אבל ניגפת בפני חוסר התוחלת. למי אני אגיש התנגדות על הגיעי לגילי? ועוד בימים שכל המדינה היא חורבה יותר גדולה ממני.
בגדול, אין לי משהו נגד ימי הולדת. את ימי ההולדת של חברותיי אני דווקא מחבבת, כל עוד אני לא נאלצת לקבל לווטסאפ הודעות ברוח: "היוש. השנה, לכבוד יום הולדתי ה־239, נצעד יחד לאורך המקטע היפה של שביל ישראל בין כפר קיש להר יונה". אם הן סתם נולדו והזדקנו, רצוי מהר יותר ממני, ומעוניינות שארים לכבודן כוסית ואשמח לאידן? בטח, מזל טוב, הרווחת חחח... כל קמט ביושר. רק שבחודשים האחרונים מי חוגג, מה נחגג? החיים כפי שהכרנו אותם הופקעו. אבל לתדהמתי, בזמן שכולנו חוות יחד התקף חרדה מתמשך, לכולן – איך? מתי? – יש דרכון זר בתנור או כבר במגירה.
כרגע, הפרשנות היחידה שלי לישראל הראשונה והשנייה, היא ישראל שיש לה אפשרות להימלט מישראל - וישראל שאין לה אפשרות להימלט מישראל. ולי אין
לעצמי מעולם לא חגגתי יום הולדת. גם בגיל 14 או 26 הייתי הכי זקנה שלי עד לאותו רגע, והרגשתי שהחיים קצרים באופן שערורייתי ושאין לי סבלנות לתזכורת הזו. באופן קבוע, בתאריך הדפוק הזה, שכל עניינו הוא תקיעת דגלים מלאכותיים בזמן, אני רוצה להכריז על התייבשות קלה ונבצרות קצרה, אבל בפועל נזקקת לאשפוז ולקוצב לב. לא מעוניינת לחגוג. אבל השבוע, כשיום הולדתי ה־57 חל ביום הולדתה הראשון של מדינת יהודה, אני מתאבלת גם עליה.
× × ×
בבוקר, אחרי לילה ללא שינה, אני בודקת מה קורה עם יוון. יפה. יוון היא עדיין אופציה. 250,000 יורו יעלה לי לנסות ולהתחיל לקבל שם מעמד של תושבות. אני מכירה שתי משפחות שכבר עשו את זה. קנו נכסים ונכנסו למסלול. גם אני יכולה. אני רק צריכה למכור את הבית שלי, לסגור את המשכנתה, לפצל את המשפחה – מי לאדוני אליי ומי שלא, זבשו – לקנות נכס, נגיד בפלפונז, ואז, אם אני מבינה נכון את מה שכתוב פה – באתר של המשרד לענייני מילוט – כעבור חמש שנים אמור לקרות משהו שיעזור לי לעבור שינוי מגדרי לכיוון האיש עם השפם מהלוגו של גבינות גד. יאסו.
יום אחרי שחברי הכנסת של הקואליציה גמרו להצטלם עם יריב לוין, אדריכל החורבן, אני רוצה להיות ממוקדת ויעילה. אוי־יוי־יוי, אז נולדתי, אז תכף אמות, מי ישמע? ובכן, אני. אני שומעת. ולאור התזכורת הכפולה – גם של גילי וגם של החורבן – אני טיפה ככה, איך לומר, יותר ערה לשארית חיי. אוקיי, מה אני עושה עכשיו? אני עדיין לפותה בתחושת סולידריות, מעוניינת לשכב עם רבע מיליון איש ואישה ולגדל איתם דגלים קטנים בכל צבעי הקשת, אבל במקביל אני מרגישה איך עולה בי תחושת קיפוח ובדידות איומה. זה לא פייר. למה רק אני לא קיבלתי סבא אנוס או עקור במתנה? למה אין לי סבתא שנולדה באיזו מדינה אנטישמית חמודה, שיכולה להעניק לי עכשיו, שנים אחרי מותה, את המולדת שעל אדמתה נרצחה כל משפחתה?
מדהים איך במקביל שתי תנועות הפוכות מעקצצות בתוכי בזמן שאני בוהה בתקרה. מצד אחד יש בי רצון עצום להשתרש, גם היום, על האדמה הקשה שמול הכנסת ולהרים אותה באוויר, ובמקביל יש לי רצון עצום להיגזם מפה. ולאלתר. כמו ייחור, אני מעוניינת להישתל במקום אחר. בושה, בושה, בושה, אבל תקשיבו. יש לי מקסימום עוד 20 שנה לחיות בבריאות טובה עד שאני שוברת את האגן במקלחת. נמאס לי. אני רוצה טבע, אני רוצה ארבעה כלבים, אני רוצה לגדל ירקות אורגניים מאחורי בית עץ קטן ולהיות סוף־סוף שקטה כמימי אגם שנמצא במרחק נסיעה. "מיי גרנדמייזר", אני מדמיינת את הנכדה שלי מציגה את עבודת השורשים שלה בכיתה, "ארייבד אט זה לאסט מומנט".
סליחה, אחיותיי לנשק ואחיי לרחם, אבל אני כבר לא מאמינה בתיקון. תיקון לא יהיה. לא בימי חיי. הלאומיות הפכה מזמן ללאומנות, היהדות לגזענות, הדת לפטריארכיה והשקר לתוכנית עבודה מדינית. אני לא רואה איך זה משתנה. זה חמוד לחשוב שכל אחד מאיתנו הוא אור קטן, אבל אנחנו ממש לא אור איתן. כלומר איתן מאוד, איתן מקסים, אבל איתן קטן. איתנונצ'יק. עמדנו איתן ועלה עלינו D9.
אני שוכבת במיטה ביום הולדתי, מרגישה את החרדה מטפסת לי לגרון, והדבר היחיד שמתחשק לי לקבל היום במתנה זו סירת גומי. אני חייבת, חייבת להשיג דרכון, אשרת שהייה, ויזת עבודה, תעודת בלרינה בינלאומית. לא אכפת לי של איזו מדינה. מצידי שמאו דזה־טונג יחייך אליי מהכריכה האדומה של הדרכון שלי. כי כרגע, הפרשנות היחידה שלי לישראל הראשונה והשנייה, היא ישראל שיש לה אפשרות להימלט מישראל - וישראל שאין לה אפשרות להימלט מישראל. ולי אין.
מעבר להתניה הפבלובית שיש לי ממילים כמו חורבן ודיקטטורה ומהדהוד קדום של הסיפורים שגדלנו עליהם - על אלה שהבינו בזמן ועל אלה שלא – אני מרגישה ששוכן בתוכי צער עמוק וחדש. צער, לא רק על המקום הזה, על המולדת, שמעולם לא אהבתי אותה כמו שאני אוהבת אותה בחודשים האחרונים, אלא צער עליי. על העובדה שאני יכולה לדמיין לעצמי שארית אחרת. שאני רוצה, שאני מעיזה לרצות. שהתעייפתי. שאני רוצה להרים ידיים ולחשב מסלול מחדש לקראת המקצה האחרון. לחיות קרובה לעצמי ולא לשום דבר אחר. לקחת את התחת הקטן שלי ולהפנות עורף לסולידריות, שבשמה אני מניפה כבר חודשים ארוכים את הדגל.
ממשלת ישראל הפרה השבוע חד–צדדית את החוזה הלאומי. מה אנחנו אמורים לעשות בתגובה?
החל מיום שני השבוע מדינת ישראל, רשמית, בהפרת חוזה עם אזרחיה.
ממשלת ישראל הפרה את החוזה הזה חד־צדדית כשאמרה: החוזה לא חל עלינו יותר. אתם תעשו מה שהחוק מחייב, אנחנו נעשה מה שבא לנו.
והרי אין חוזה כזה. אין ערבות כזאת. אין בזה שום הדדיות.
ומה תעשו כשאתם בחוזה מחייב וארוך טווח, ומתישהו הצד השני מחליט להפר אותו על דעת עצמו, לקרוע אותו לגזרים, לפזר לכם אותם על הראש ואז להצטלם לסלפי מחויך?
במיידי, אין לכם יותר חוזה ואתם גם לא מחויבים יותר לשום דבר.
אתם יכולים – אולי גם אמורים – להפסיק מיד את התשלומים, ההעברות, כל מה שעשיתם עד היום. שירות צבאי? התנדבות? מס הכנסה? מע"מ? ביטוח לאומי? תרומות לנזקקים? זריקת זבל לפח ולא ליד? נהיגה מונעת? קשירת הכלב ברצועה? כל זה לא אמור לחייב אתכם יותר. אתם יכולים להפסיק, כי גם הצד השני שיחרר את עצמו.
אבל אתם, כמובן, לא תוכלו להפסיק. כי אם תפסיקו, תעברו על החוק.
הצד השני, לעומת זאת, יכול לעבור על החוק בכל זמן שירצה. הוא יכול למנות עכשיו עבריין סדרתי עם קלון לשר בממשלה למרות שבית המשפט אסר על זה; הוא יכול למסור פרויקטים לאומיים במיליארדים (המטרו, הרשות לתחבורה ציבורית) לחברים ומקורבים חסרי רקע והכשרה; הוא יכול לא לעשות כלום – שום כלום – בקשר לחינוך, סביבה, כלכלה, בריאות, רווחתכם. ואתם לא תוכלו לעתור בקשר לזה, כי אין לכם יותר חוזה שמאפשר את זה ואתם עכשיו כלום. אתם סטטיסטיקה, ארנק, עדר חסר חשיבות. או שאתם אנרכיסטים, בוגדים, אפשר בלעדיכם.
החוזה הופר.
אבל החוק – החוק היבש – עדיין חל עליכם. רק עליכם.
עכשיו זה אתם מול השאלה הגדולה: האם תצייתו לחוק גם כשהצד השני שם את עצמו מעליו? גם כשאין יותר שום חוזה הדדי מחייב? גם כשהצד האחר מרומם, מאדיר וממנה לתפקידים הבכירים ביותר מפירי חוק סדרתיים כמו כדי להדגים את הנקודה שהוא כבר לא צד בחוזה, ושהחוזה, באשר היה, כבר לא בתוקף?
האם תמשיכו לציית לחוזה הזה?
כי הצד השני בונה על הציות שלכם. הוא בונה על תרחיש בלתי אפשרי שבו חוזה יכול לחייב רק צד אחד.
רק שאין בעולם חוזה כזה.
אין חוזה כזה, שאומר: "אנחנו יכולים לעשות מה בא לנו, ואתם לא תוכלו לעשות שום דבר בתגובה. ואם בא לנו לדחוף לכם לפה סלמי עד שתיחנקו, אתם תבלעו את זה עד הסוף"
אין חוזה שקובע עונשים וסנקציות במקרים של הפרה, אבל אלה יחולו רק על אחד הצדדים, ולגבי הצד השני – אודרוב, כל הפרה אפשרית ומקובלת, ואפילו נורמטיבית ורצויה.
אין חוזה שמאפשר לאחד הצדדים לבצע על דעת עצמו שינויים, תיקונים ומחיקות בחוזה כפי שיתחשק לו. אין חוזה בין ממשלה לאזרחיה שמותיר לממשלה זכויות בלבד ולאזרחים חובות בלבד.
אין חוזה שיכול לומר, "בית המשפט לא ידון בעניין סבירות ההחלטה של הממשלה, של ראש הממשלה או של שר אחר... כל החלטה, לרבות בענייני מינויים או החלטה להימנע מהפעלת כל סמכות" – וזה, למרבה חוסר הסבירות, ציטוט ישיר מתיקון מס' 4 ל"חוק יסוד: השפיטה", כלומר בדיוק מה שהממשלה החליקה לנו בגרון בכוח ביום שני השבוע.
אין חוזה כזה, שאומר, במילים קצת פחות משפטיות: "אנחנו יכולים לעשות מה בא לנו, ואתם לא תוכלו לעשות שום דבר בתגובה. ואם בא לנו לקשור לכם את הידיים, לכסות לכם את העיניים ולדחוף לכם לפה סלמי עד שתיחנקו, אתם תבלעו את זה עד הסוף".
כי זה כבר לא חוזה, הדבר הזה. זו פשוט כפייה.
× × ×
מה אני אמור לעשות עכשיו, כשאין לי יותר חוזה מול הממשלה והמדינה שלי? מה כולנו אמורים לעשות? האם הטייסים והלוחמים שהודיעו על הפסקת התנדבותם או הגעתם למילואים, אמורים באמת להפסיק להגיע? האם במצב של, חלילה, אזעקת אמת, הם אמורים לשבת בבית מול הטלוויזיה, למשוך בכתפיים ולהגיד, “נו, שיסתדרו בלעדיי. הם ממילא לא רוצים אותי, הם סיימו לי את החוזה מיוזמתם, שיאכלו את מה שבישלו וייחנקו – או ייכבשו – עם זה"?
אני מניח – כמו שממשלת ישראל מניחה – שתרחיש כזה לא יקרה. שביום פקודה, כולנו נחזור ונאייש את הקוקפיטים למיניהם. שברגע האמת נמשיך לקיים את החוזה שלנו: נמשיך לשלם מסים, נמשיך להגיע לצבא ולשלוח אליו את ילדינו, נמשיך להתנדב, נמשיך לתרום את חלקנו לקולקטיב שפורק וחוסל באופן רשמי ומכוון על ידי – אין אחר מלבדו – בנימין נתניהו.
וכנראה הממשלה צודקת. אף אחד לא ייתן למדינת ישראל – אולי המאמץ המשותף הגדול ביותר בהיסטוריה של 75 שנה בלבד – למות לו בידיים, בטח לא אחרי כל מה שהשקיע – והשקענו, ושילמנו, וקברנו – בה.
אבל מה יקרה בלי יום פקודה שכזה? מה יקרה בסתם יום ועוד יום – ימים רגילים – שבהם ישראל פשוט תתפרק בהדרגה מערכיה, ואז מאנשיה הטובים, ואז מנכסיה, ואז מסולידריותה, ואז מצלם מדינה, ואז תגיע למצב כרוני של סתם נחשלות מזרח תיכונית סטנדרטית? מה אז?
קודם כל, יאשימו אותי ואתכם. איך לא. אחר כך ייתנו לנו להחליט בעצמנו אם להישאר או ללכת. ואני יכול – כמו שלא מעט מתומכי הממשלה הזו מקווים שאעשה – פשוט לארוז כבר עכשיו את הדברים והמשפחה שלי, וללכת למקום שבו חוזים הם עדיין מסמך מחייב וממשלות עדיין אחראיות, בדרך כלשהי, לטפל בענייני המדינה ותושביה.
כן, אנטישמיות והתחממות גלובלית והעולם כולו בתקופה לא טובה – שמענו, יודעים. ועדיין, רוב מדינות המערב יודעות לקיים את החוזה הבסיסי מול אזרחיהן ולאפשר להם את כבודם וזכויותיהם. ואני רוצה את החוזה המחייב שלי, החוזה שחל על שני הצדדים.
אבל אני רוצה אותו פה. אני מתעקש עליו פה. אני לא אהיה מהגר בשום מקום מלבד במקום הזה, לתקופה הזו, שבמהלכה אני אשיג לעצמי חוזה חדש. כן, אני יודע; זה נשמע כמו איום סרק, כמו האביר ההוא ב"מונטי פייטון והגביע הקדוש", שאחרי שכרתו לו את שתי הידיים ושתי הרגליים ממשיך לצרוח, "תחזרו לפה, אני אראה לכם מה זה!" אבל אני לא אהיה במצב הזה לאורך זמן.
כי לאורך זמן, כשצד אחד בחוזה משחרר את עצמו ממנו והצד השני דבק בו, הצד השני יישאר סולידרי, נאמן לעצמו, לאנשיו הטובים, לאלו שקולקטיב ומטרה משותפת עדיין חשובים להם. ולאורך זמן, הסולידריות החדשה והמאחדת הזו תוליד חוזה חדש, שייכתב בדרך חדשה. חוזה של מדינת כל תורמיה, משרתיה ושומרי החוק שבה. חוזה שלא יכיל כפייה. חוזה, ובכן, המדינה.
אני מוכרח להאמין בזה. אני בוחר להאמין בזה.
ולמרות זאת, גם עכשיו, התשובה לבן גביריזם היא הישראלים שמחפשים את הביחד
בסיומו של יום ראשון , בזמן שבתחנת נבון ברכבת ירדו במדרגות הנעות תומכי רפורמה ועלו מתנגדיה, כל צד להפגנה שלו, קרה דבר מתוק ויפה שהפך לוויראלי במהרה – גם בגלל עבדכם הנאמן – ואפילו ראש הממשלה הזכיר בנאומו השבוע: מישהו מהיורדים הושיט יד לאלה העולים. ידו נענתה ביד אחות. הוא החל ללחוץ ידיים לאלה מהמחנה השני ואחרים הצטרפו אליהם, ולרגע אחד, בשיאו של כאוס ובשיאה של מה שהיה נראה בראשית השבוע כמו הקדמה לחורבן בית שלישי, קיבל מי שצפה בסרטון איזה זץ כזה בלב, תזכורת שיש בנו גם את הדבר הזה, הרצון שלנו, הישראלים הפשוטים, בכל זאת לחיות יחד.
× × ×
אחרי שהוקמה הממשלה הנוכחית אמרתי לחברים שהצביעו לגוש המרכז־שמאל שיש לי תקווה ושאני אפילו קצת מעריך שהחשש שלהם מאיתמר בן גביר יתבדה. גם אני הצטערתי על כך שאיש כה קיצוני הגיע לעמדת הובלה כזו, אבל הייתה לי תחושה שהוא לא משקר כשהוא אומר שרבים מהדברים שמזכירים לו מהארכיון התרחשו בצעירותו ושהוא נמצא היום במקום אחר. גם האמנתי שהעובדה שהציבור בחר בו בגלל תחושה של אובדן ביטחון אישי, תגרום לו להתבגר לתוך התפקיד ולהיות ממלכתי יותר ובוגר יותר בגלגולו הנוכחי. להיכנס למשרד ולהתחיל פשוט לעבוד.
האמנתי שהעובדה שהציבור בחר בו, תגרום לבן גביר להתבגר לתוך התפקיד ולהיות ממלכתי יותר ובוגר יותר, ולהתחיל פשוט לעבוד. שגיתי
שגיתי. מתברר שאלה היו תקוות שווא. הבנתי את זה באופן סופי במוצאי השבת שעברו, כשאחרי שבת שבה עלו עשרות אלפי ישראלים לירושלים ברגל, בזמן שבו מאות אלפי ישראלים שרויים בחרדה אמיתית מהחקיקה בכנסת, הוא כתב בטוויטר, בסוג של יוהרה ילדותית מדהימה: "בר הסלטים נפתח, שבוע טוב".
זה דבר אחד להיות יריב פוליטי ולקדם אג'נדה, גם אם קיצונית, ודבר אחר לגמרי, שפל ותינוקי, להתגרות ככה באזרחים מסורים בשעתם הקשה. היה משהו כל כך לא מותאם ולא בשל בהתגרות הזו, שבאמת נתקפתי בעצב נורא. חשבתי על אלה שלא בחרו בבן גביר ולא בחרו בימין, ולא זו בלבד שהפסידו בבחירות ולא זו בלבד שאיתמר פאקינג בן גביר, מי שהיה סמל במשך שנים לכהניזם ולקיצוניות נהיה לאחד מראשי הקואליציה, ולא זו בלבד שהוא גם השר שאחראי על הסדר בהפגנות שלהם, כאילו לא די בכל הדבר הזה שגם כך קשה לעכל - הוא מגיע, ובמקום להבין שתפקידו כשר זה לעבוד עבור כולם, ובמקום לזכור שהוא כבר לא בקמפיין בחירות, הוא פשוט מטריל אותם, את האזרחים הטובים האלה שכל חטאם הוא שלא הצביעו לו. הוא נכנס להם מתחת לעור, רואה אותם בכאבם ובמקום לגלות אמפתיה - מניף לעברם אצבע משולשת ומסובב את הסכין בליבם, לב שגם כך שותת דם.
פשוט נורא.
ובחיי שהיו לי ציפיות ממנו. לא יודע למה, הייתה לי איזו אינטואיציה שהוא איכשהו יפתיע את כולם לטובה. אבל מיד אחרי שבוטלה עילת הסבירות בכנסת הוא נראה מחויך באיזה סלפי ילדותי במליאה, מבלי להבין את גודל השעה, מבלי להפנים את חומרת מצבנו הפנימי.
× × ×
דיברנו על מה שקרה בתחילת השבוע המטורף הזה, בואו נחזור עוד אחורה. בקטנה כזה, 80 שנה ככה פלוס־מינוס, עוד לפני שידעו מה זה עילת הסבירות ומי זו שקמה ברסלר: ב־1941 בערך, יש מחלוקת על המועד המדויק, היה חשש גדול בישראל שהגרמנים יכבשו את ישראל מצפון ומדרום. הבריטים, ששלטו אז בארץ, נתקפו חרדה מהאפשרות הזו והקימו קו הגנה, מערכת ביצורים חוסמת טנקים, שאמורה הייתה לעצור כלים גרמניים שיגיעו מסוריה או מהקווקז. מדובר בבטונדות ענקיות שהונחו לאורך קילומטרים רבים בעמק הירדן לכיוון הגולן, ונשכחו מלב. זה די מוזר אגב שהן נשכחו, כי אין בישראל כמעט ממצאים פיזיים שנותרו ממלחמת העולם השנייה, ובכל זאת, קו הביצורים הזה נשכח, וגם מרבית מי שכתבו על התקופה הזו באזורנו, התעלמו ממנו. מי שהכיר את הבטונדות הענקיות האלו הוא בחור בשם אדם שרמן, מורה דרך מקיבוץ האון, שגדל בסמוך אליהן. בילדותו הוא שיחק עליהן, אבל כשגדל, חקר קצת הנושא והבין שמאחוריהן מסתתר אירוע היסטורי חשוב.
הוא חשף אותן וגם פעל כדי שהיסטוריונים של התקופה יכירו את קיומן. והנה, בתחילת השבוע שעבר, מאמציו נשאו פרי.
× × ×
באופן אישי הרגשתי שאני צופה בסרט, ושהסרט הגיע לסצנת סיום אפית. זו הייתה עריכה מקבילה מושלמת: בצד אחד של המסך, המדינה מתפוררת. הפגנות ענק ברחובות, הפסקת התנדבות בצבא, מדינה שמגיעה לנקודת רתיחה בשבוע שבו נחרבו שני בתיה הקודמים, ממש טרגדיה שלמה. בצד השני של המסך צפיתי באדם שרמן, קיבוצניק טוב לב מהעמק, עומד ליד ממצא היסטורי נדיר על שפת הכנרת ומספר עליו לקבוצת היסטוריונים שהגיעה להתרשם מהמקום. בחדשות רואים את ההמונים צועדים לירושלים, את הכאוס בכנסת, ובזמן הזה, בשקט גמור ובאיזו נאיביות קסומה, עומדים אנשים מבוגרים ומדברים על מה שהיה כאן על האדמה הזו לפני כל כך הרבה שנים, ומקשיבים לשרמן, הילד מהעמק ששיחק סביב הבטונדות, וכשגדל החל לספר למה הוקמו, ומה הן מסמלות.
× × ×
בשעה שאתם קוראים שורות אלה, תשעה באב מאחורינו. אני מביט כעת על קו הביצורים שזכה לעדנה יותר מ־80 שנה לאחר שנבנה בעמל רב, חושב על השבוע שעברנו, החשש האמיתי שהיה לנו מקריסת הבית הזה, החרדה שאוחזת בכולנו, ועל המפגינים המתוקים ברכבת שנתנו כיפים בדרך להפגנות מנוגדות. אני כותב פה הרבה על אחדות. אני מרגיש שזו השליחות שלי. שאני ממשיך בכך את דרכו של אבי. והשבוע הזה, צריך להודות בצער, היה שבוע עצוב של תבוסה מרה, עבורנו, שוחרי האחדות.
היינו על סף תהום. ממש ראינו את הארץ הזו מחולקת לשבטים, אבל הצלחנו לבלום ברגע האחרון, לתת כיפים אחד לשני במדרגות הנעות, ולנסות בכל זאת להמשיך יחד. נחמו, נחמו עמי. שבת שלום.
התחלה / היא הייתה חתיכה לא נורמלית, כבר כשנשקפה לי מהחלון בבית החולים העמק בעפולה שבו נולדתי למול גבעת המורה והר תבור. וככה ישר הבנתי שאני אוהב את מה שאני רואה. אחר כך זכריה התימני המוהל שהגיע במיוחד ברגל מנהלל חתך לי את העורלה בקצה, וכשבכיתי מכאב הברית הבנתי שזו ההקרבה שלי להיות שייך לעם יהודי עתיק. וכששמו לי בפה צמר גפן טבול ביין זול כדי שאתמסטל וארגע אז בחצי הכרה שמעתי אותם נותנים לי את שמי על שם מי שהיה פעם מלך בישראל, וככה נהייתי חלק ממנה.
אז היא הייתה חתיכה לא נורמלית, והמבוגרים דיברו מתוך הערצה והגשמה על בנייתה מחדש. הנשים עזרו להם בחקלאות וליקוטים והייתה שם גם רפת ססגונית ומסריחה איפה שוותיקים עולי רומניה ועיראק חלבו יחד. וכששרו בלילות את "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" שאפו להסיר את מחסומי השפות והמנהגים של היותם מהגרים, מה שיצר לא פעם אליטיזם מסוים "כאילו אחד שווה יותר מהשני" שזה היה שטויות במיץ עגבניות. הרי לכולם הייתה אותה אמונה, שזה המקום שנקרא ארץ, מולדת או מדינה, זו שאלוהים ציווה לאברהם ולהם. ושהיא החתיכה הבלעדית החסרה שמצאו אחרי אלפיים שנה.
ההתאהבות / איך אדם מתאהב בארץ? שאלתי את עצמי כל השבוע, כשדיברו עליה בכאב ובאהבה, בערגה ובאכזבה. האם התאהבנו בה כי הורינו התאהבו בה? האם היינו מתאהבים בה גם לולא ייסורי האהבה שלהם? וממתי בכלל הבנתי את המושג דמוקרטיה, ואת זה שלא כולם חושבים כמוני. ועדיין מה איחד אותנו? מה השאיר אותנו פה להילחם את מלחמותיה? שאלה טובה. בטח יופיה, אדמות הטרשים שלה, והרעיון שכולם חשו כיסופים אליה גם כשגדלנו בתוכה, ברחמה, וכשעוצבנו בדמותה ובצלמה כדובדבן, אגוז וגולני.
וככה גדלנו בה גם כהייטקיסטים, או מוכרי פלאפל, כסוללי כבישים, בעלי מסעדות או נדל"ניצ'קים. וכמעט לא שמעתי (לפחות בהתחלה) אחד שאומר שהוא לא סובל אותה. להפך. למדנו לחגוג את חגיה, להתרגש מאסמיה ויבולה שהגיעו לסופרמרקטים ולמכולות, ורק כשישבנו ובכינו מדי שנה בט' באב על חורבן הבית הראשון והשני שלה, זכרנו ששנאת חינם פירקה אותנו אז. זה מה שגרם לעונש גלות בבל, של 2,000 שנה. שלא היו עשויות משוקולדים ופרלינים אלא מכיסופים וערגונות (כדברי מאיר אריאל) ושגרמו להקמת התנועה הציונית הקולנית.
כן, הקולנית / להמשיך? או שאני משעמם אתכם? האם לספר על המלחמות שלה שתבעו מאיתנו קורבנות ולמרות זאת לא החלישו את אהבתנו אליה? או האם לצטט את נתן זך שכתב עליה: "הארץ הזאת קולנית מדי לאוזניי / ואינני מצליח לשמוע את הולם ליבי / ולפעמים אף לדעת שעודני חי / כשאוזני האחת כבר חירשת מרוב צעקות / ואני שומע בשנייה רק חדשות".
והוא צדק. היא באמת נהייתה קולנית, צעקנית, תובענית, חסרת רחמים לפעמים, כבשנית, סלטית, מאוחדת ונפרדת, ומזל שזוכרת מי היא דרך שיריה שעוד יותר חיזקו את הקשר העמוק אליה (למשל "אין לי ארץ אחרת", "מקום לדאגה" או "סיבת הסיבות"). ככה שרו למענה ועליה.
אז אני יכול להמשיך ולספר עוד ועוד זיכרונות ממנה אבל נחרטה בזיכרוני תמונת הילד הבוכה שבהפגנת הנחשול לירושלים בשבת, מישהו נשא אותו על גבו ועל התמונה נכתב, שהילד בוכה כי נכנסה לו דיקטטורה לעין. וזה היה מצחיק ועצוב עד כדי שגירדתי בעין כמעט שעה.
אל תהרוס / סבא חינך אותי שמה שבניתי בעמל קל להרוס. טוב הסבבא הזה עם כל ההיסטוריה החינוכית שלו, רובץ לי כבר שנים על הגב שעה שאני עצמי כבר גם מכונה סבא. וזה למרות שלא פעם אני עושה לנכדיי שששש, שלא כולם ישמעו שהגעתי למעמד הזה שאומר "נער הייתי וגם זקנתי" וראיתי המון. ושכתוצאה מזה נשאלתי לכל השבוע האם מניסיוני ראיתי כדבר הזה שמתרחש לנגד עינינו? אז עניתי שראיתי את מהומות ואדי סאליב, והפגנות הפנתרים השחורים, ושהשתתפתי בהפגנות נגד מלחמת לבנון הראשונה עליהן כתבתי ב"ירח" מתוך פרספקטיבה של זמן: הייתה תקופה כזאת שהאושר בא בזעם, צחקנו מהכל שרפנו את כל מה שבא ליד, לא נשאר לנו אלא לחבק את הצער, להגיד שאתמול היה טוב ויהיה גם מחר.
נו טוב. תמיד הייתי אופטימי כשידעתי שאי שם בגובה 30 אלף רגל, יש מטוסים שחגים כדי לשמור עלינו מכל צרה שלא תבוא. וכשהם החלו להנמיך גובה מתוך דאגה למתרחש, והמילים התנדבות, עיקרון, מצפון, כבשו את פניה של "הקולנית" התעצבתי כמו רבים עד לאן הגענו. אבל כמו אחד שיוצא מטיסה בנתב"ג והמזוודה אבדה לו, אני תמיד יודע שבסוף אתפוס מונית ביציאה שתיקח אותי הביתה, חזרה לביתי האמיתי.
פתאום קם אדם / בשבוע הגורלי הזה, כשחלק מאנשיה של הארץ נהיו עטורי זקנים לזכר יום החורבן של ט' באב, הם הצביעו בווליום של 0:64, וחוקקו חוק שלרבים מאיתנו נדמה שהוא ההתחלה של איזשהו סוף. ולמרות שכל המחוקקים עשו סלפי בעין, איפשהו שמעתי ברקע ת'שיר המעודד שהלחנתי עם גידי קורן בשנת 1973, למילים של המשורר הענק אמיר גלבֹע: "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת" ושהפך במשך השנים להמנון של הליכה עממית.
ולמחרת החקיקה קמתי (אחרי שישנתי מעט) ולפתע חטפתי דיסאוריינטציה כי כבר לא ידעתי איזה יום היום? יום האחרי, הלפני, יום הדממה, השיבוש, התכנון, הגשת החוק, הקריאה, ההפגנה הגדולה, הקטנה, או יום ההסכמה, ההצבעה והסכנה? אולי יום הקוצב, יום העצבות והצמרמורת? כן, ככה נתתי לימים שמות.
שבילים / "בדרך לגן עדן עדיף ללכת בשביל נידח" כתב פעם לאונרד כהן, אבל כשהארץ שלנו הלכה בשבילים שונים היא הלכה ונתקעה בין אלה עם הדעה האחת ואלה עם הדעה האחרת כשבסוף, "יש אמת שתמות, ויש אמת שתחיה". וזה נהיה מאתגר לדעת, איפה מונחת לה האמת האמיתית במאבק על דמותה של הארץ שבה שני צדדים שמאמינים באמת שלהם. ואם כך, למה לא הצליחו פרנסי הארץ להגיע לעילת הסכמה והאחדות וההידברות, ובעיקר הורדת הראש בקצת צניעות בפני הבורא שעה שהלב שלך מאותת שאתה גם בשר ודם (שנהיה בריאים).
וכך נהיינו חברה קרועה. מלאת שסע ופצע וחשדנות. ואם יש רצון לחבר את החלקים, השאלה היא רק מי יכול לחבר אותם ואיך.
צמרמורת / במהלך השנים, כשהייתי עוד מעשן כקטר, הייתי מדליק סיגריה מעצבים כל פעם שהתעצבנתי בגללה ועליה. כולל כשהתגרשתי בפרטי. ואילו עכשיו כשאני כבר לא מעשן אז כמו רבים הסתכלתי השבוע בכאב עמוק על המתרחש, ובעיקר הבחנתי בחוסר האמון הפרוע שנהיה בלב הקונצנזוס של הארץ שלנו.
"אין איש שבקיא בתכנון העליון, אין איש שידע מי ישרוד אחרון", כתב לאונרד כהן היהודי מקנדה. והמון אנשים (שאני מכיר) טענו בפניי השבוע שחלפה בגופם צמרמורת בלתי פוסקת. שאגב למי שלא יודע, צמרמורת היא המילה הכי פופולרית בימים אלה דווקא לבטא התלהבות באולפן משיר חדש. אבל כנראה פה היא מעידה על משהו שדומה לחרדה גדולה מפני הבאות.
רוצים מילות סיום לבינתיים? השבוע עברתי ליד שלט שתלתה העירייה ליד המקומות שהיא בונה והורסת, והיה כתוב בהמלצה לתושבים "לראות בחיוב את הביוב". ואז חשבתי נו באמת, הקופירייטרים האלה עם הרעיונות המצחיקים שלהם.
