סיפורים על ילדים שנותרים לגמרי לבדם בבית יכולים לספק בסיס לפנטזיות קומיות נוסח סרטי "שכחו אותי בבית", אך גם לסיפורי בלהה כמו "הילדה הקטנה מהבית במורד השדרה" (1976), שבו גילמה ג'ודי פוסטר בת ה-14 את דמותה של ילדה לא תמימה שמתגוררת לבדה בבית שבכותרת. בסרט הצרפתי "ילדים אינם מלאכים" (1978) העובדה הזו מתבררת לגבר מסתורי, בגילומו של אלן דלון, המטיל טרור על ארבעה אחים ואחיות שנשארים לדאוג לעצמם אחרי שהאומנת שלהם מצאה את מותה בנסיבות מסתוריות. השילוב של הורות מרוחקת והבגרות המוקדמת שעמה נדרשים להתמודד ילדים-נערים בתחילת דרכם מזכיר כמה אגדות הן אפלות.
גם בסרט הבריטי החינני, "הכול בסדר עם ג'ורג'י" (Scrapper), נדרשת ילדה בת 12 לדאוג לעצמה אחרי שאמה נפטרה לאחרונה מסרטן ואביה מעולם לא נראה בסביבה. ג'ורג'י (לולה קמפבל), סוג של בילבי בת-גרב, אכן מסתדרת לא רע בהיעדרם המצער של הוריה. היא מצליחה להערים על רשויות הרווחה המשוכנעות שהיא מטופלת על ידי דוד בשם ווינסטון צ'רצ'יל, ויחד עם חבר מבוגר ממנה בשם עלי (אלין אוזן) גונבת זוגות אופניים שהיא מוכרת לנוכלת-בעלת חנות מקומית. כן, הכול בסדר עם ג'ורג'י, ונראה שאף לא אחד מהמבוגרים הסובבים אותה - מורים, שירותי רווחה, הוריהם של בני ובנות כיתתה - חושד שמשהו לא בסדר איתה. עד שיום אחד מטפס מעל הגדר בחצר בחור צעיר המציג את עצמו כאביה, ג'ייסון (האריס דיקינסון). אבל מסתבר שגם הוא לא בדיוק הגיע הביתה כדי להשליט מעט סמכות הורית מסביב.
לביקורות סרטים נוספות:
מערכת היחסים בין ג'ורג'י ואביה גורמת לנו לתהות מי הוא בדיוק הבוגר והאחראי מבין השניים (אחת השיחות שביניהם אף נחתמת באמירה של ג'ורג'י "אני צריכה לצאת לעבודה"). אבל התחושה היא ששרלוט רייגן הבריטית, שזהו סרט הביכורים שלה, מבקשת ליצור מעין עולם קסום וסגור, צבעוני למדי, שבו שום דבר דרמטי לא באמת קורה והכול, לפחות עבור ג'ורג'י ועלי, הוא לא יותר מהרפתקה. כל זה הופך את הסרט לנעים מאוד לצפייה, אבל גם מוגבל למדי בכל מה שיש לו להציע. קשה שלא להיזכר, אגב העיסוק של הסרט הזה ביחסי אב-בת, ב"אחרי השמש" היפהפה שאף הוא הציג מערכת יחסים בין אב לא בוגר ובתו המתבוננת בקשר ביניהם במבט מפוכח. מצד שני, הצפייה בקשר המתהווה בין ג'ורג'י ואביה - בעצמו נער שטרם התבגר והפך לאב בגיל צעיר מדי - מלווה בחיוך השמור לאותם סרטים שפשוט מבקשים להקסים אותך.
הבעיה מתחילה ברגע שבו קצת מתחיל קצת להימאס מהניסיונות האלה - כמה אפשר לחייך מול דמויות - מורה נרגן, עובדים סוציאליים יגעים, חברותיה לכיתה של ג'ורג'י, ושלישיה זהה של אחים הלבושים בצורה תואמת שמצולמות כאילו מדובר בסרט ביתי ב-8 מ"מ תוך שהן מעירות על העלילה? וכמה אפשר למתוח את הבדיחה של עכבישים המתכתבים ביניהם בהודעות טקסט? במילים אחרות, הסרט מתנחמד מדי, מתענג על הרושם האטום והעילג של עולם המבוגרים המוצג בו, ובעיקר – נדמה קצת מאולץ בכל מה שקשור לדמותו של האב (דיקינסון זכור לטובה מ"משולש העצבות", והוא בהחלט מצליח לעצב כהלכה אב-ילד). הדינמיקה בינו ובין ג'ורג'י הייתה יוצאת נשכרת לו הדמות הזו הייתה מוצגת באופן מורכב ועמוק יותר, ולו המתח ביניהם לא היה נפתר בדרך פשוטה ואפילו פשטנית. "את לא יכולה להמשיך לגור לבדך", מאתגר עלי את ג'ורג'י אחרי שהאב חוזר. "מדוע לא?", היא שואלת-עונה בחזרה, "אני מסתדרת מצוין". וזה כנראה מספיק כדי לעבור הלאה. זהו סרט ילדותי משהו על גבר ילדותי ובתו הילדה.
אכן הפתרונות הנרטיביים שמוצאת רייגן להיבטים הלגמרי לא פשוטים שמעלה סרטה (שמסתבר שהיה מספיק crowd pleaser כדי לזכות בפרס חבר השופטים בפסטיבל סנדאנס האחרון) הם מעט מאולצים. אחד מהם, דרמטי במיוחד, קשור בטלפון הנייד של ג'ייסון שהוא מותיר מאחוריו לקראת סופו של הסרט. מצד שני, ועם יד על הלב, "הכול בסדר עם ג'ורג'י" מגיע אל האקרנים שלנו בתקופה כה מטלטלת שאפשר וגם ראוי לסלוח לו על פגמיו. בעיקר אם מטרתם של אלה היא בסך הכול לעשות לנו טוב על הנשמה. אפשר גם פשוט ליהנות מהופעתה של קמפבל בת ה-12 בתפקיד הראשי, שנוכחותה כמו נענית לפנטזיה שמציב הסרט על ילדים בני מעמד הפועלים שמסוגלים להסתדר לגמרי לבדם בעולם, ועל הורים נעדרים ששובם אינו מציב דרמה מוסרית או כואבת באמת.