רונן אקרמן, אחד הצלמים הוותיקים והמוערכים ביותר בתעשייה, הלך לעולמו היום (ג') בגיל 59 בעקבות מחלת ה-ALS (ניוון שרירים).
מאחורי אקרמן היו כמעט 40 שנות עשייה, כשדרך העדשה שלו עברו מיטב אמני ישראל. הוא צילם מאות אמנים לשבועונים והירחונים המובילים בארץ, כמו גם כרזות למופעים, הפקות מקור טלוויזיוניות, הצגות, פורטרטים, עטיפות אלבומים ועוד. ההתקדמות של המחלה הניוונית אילצה אותו לצמצם את פעילותו ולפני כחודשיים הודיע כי על אף אהבתו הגדולה לתחום, עליו להפסיק לצלם.
"היום אני מסיים את המסע שלי כאן בעולם הזה כבנאדם חופשי", כתב רונן במכתב שביקש לפרסם לאחר מותו. "שחררתי הכול - את הרצונות שלי, את הפחדים, את הגעגועים, את התסכול על מצבי. שחררתי הכול ואני בדרכי לישון את שנת היופי החלומית שלי, מוקף באנשים האהובים והיקרים עלי בעולם כולו. מתוקות שלי תרימו לי כל הדרך, תם ונשלם. ואתם - תיהנו!!! תראו את החלק הטוב בחיים שלכם (גם אם הוא לפעמים מסתתר). קחו בשבילי מדי פעם הפסקה מהיום להתפעל מול הים בשקיעה, בשאיפות גדולות לריאות... רוב הזמן היה כאן נהדר. אני יודע שאתם מצטערים ועצובים. אני מעריך את החיבוקים, את העזרה, את הפירגון את האהבה. תודה על הכל, אוהב אתכם. שלכם, רונן".
"אנחנו שבורי לב, נתגעגע אליו תמיד", מסרה אחייניתו תמר הרצברג ל-ynet בשם משפחתו. "אנחנו נרגשים לראות עד כמה רונן היה משמעותי להרבה אנשים ובמיוחד מהחיבוק והאהבה שהוא קיבל ממעגל החברים הקרוב".
אקרמן נולד ברחובות. אביו היה מנהל בכיר בחברת "הזרע" ואימו המנוחה מדענית במכון ויצמן למדע. בגיל חמש הוריו התגרשו. "אני ושתי אחיותיי הגדולות נשארנו לגור עם אבא. התרגלתי בסוף לעובדה שאני גדל בלי אמא. אבא אהב אותנו מאוד בדרכו", סיפר בריאיון ל"ידיעות אחרונות" לפני כשנה.
לצילום אקרמן הגיע בזכות אביו, שהיה ניצול שואה ואיבד את רוב משפחתו. "הוא עלה לארץ בלי כלום. לא היה לו שום זיכרון מוחשי מהמשפחה ולא תמונות", הוא אמר אז. "אז הוא למד צילום כדי שיוכל לצלם את המשפחה החדשה שהקים בארץ, וכך לא יהיה מצב שלילדים לא יהיו תמונות. דרכו למדתי צילום כתחביב".
אחרי שירותו הצבאי בחיל האוויר, עבר אקרמן לתל אביב. הוא החל את דרכו בתחום כשהגיע כחובב תיאטרון לצלם סצנות מתוך הצגות ומופעים, וצילומיו היו כה מוצלחים שהם סללו לו את הדרך פנימה, עד שהחל לקבל הזמנות על בסיס קבע. אקרמן, אוטודידקט, מעולם לא למד במסגרת פורמלית, ואומנות הצילום, שהייתה אהבתו הגדולה ביותר, הפכה מהר מאוד למרכז חייו.
"עולם הצילום והצילום עצמו היוו בשבילי שפת דיבור, שפת הבעת רגשות, שפה להעצמה של אנשים אחרים", אמר אקרמן ל-ynet בחודש אוגוסט האחרון. "הפרידה מהצילום קשה לי כי זה כמו להיפרד מהדיבור שלי, זה כמו להיפרד מההתבטאות שלי. כל זה נושא עימו מטען רגשי די גדול, כך שאם לא הייתה לי את התמיכה של כל החברים מסביב, לא הייתי מצליח לעמוד בו".
"ALS לא מתפתח ברגע. התחלתי לגרור רגל שמאל בעדינות רבה, חשבתי שזאת בעיה אורתופדית ועשו לי מדרסים. אחרי שנה התחלתי לגרור רגל ימין, והאוסטיאופת שלי אמר שזה נראה לו ALS. ניגשתי לבדיקות בבית החולים איכילוב, שם בישרו לי רשמית שאני חולה", אמר ל"ידיעות אחרונות" בשנה שעברה.
"כשאומרים ALS מה אתה יודע? שאתה הולך למות וסטיבן הוקינג יושב מקופל בתוך כיסא גלגלים עם כל הצינורות ומחשב שמדבר במקומו. תמיד הייתי עצמאי ופתאום אתה מבין שהשרירים לא יעבדו לך, שלא אוכל לצלם יותר - וזאת התשוקה הגדולה שלי וגם הפרנסה. הבנתי שאין תרופות ואין טיפולים. למה אין תרופות? בגלל שאין הרבה חולים במחלה הזאת. בארץ יש רק 600".
"אמרתי לעצמי: אני אצלם עד שלא אוכל יותר. תקופת הקורונה באה לי בזמן, משום שהייתי צריך את הזמן ללמוד לחיות בלי רגליים מתפקדות ולעשות רשימות בראש של 'מה עוד אתה רוצה להספיק'. אני לא מפחד מהמוות. אני מאמין מאוד בחיים אחרי המוות, בגלגול נשמות. אז אני רגוע".
הלווייתו של רונן אקרמן תתקיים מחר, רביעי ה-19.10, בשעה 11:00, מושב קדרון.
