כמה שעות אחרי שזכתה בפרס ברנר לספרות בשנת 2017, הלכה הסופרת רונית מטלון לעולמה לאחר מאבק קצר במחלת הסרטן. רק שלושה חודשים קודם לכן אובחנה המחלה בגופה, ובזמן הטקס היא הייתה מרותקת למיטתה בבית החולים. את הנאום שכתבה הקריאה בתה, שהגיעה לקחת בשמה את הפרס שניתן לה על הספר "והכלה סגרה את הדלת". "יש משהו קצת עצוב אבל גם מצחיק בעובדה שגם אני, כמו הכלה שלי, הסגורה בחדרה, לא מגיעה לחתונה", כתבה מטלון. "אבל אני מקווה שקצת כמו במקרה של הנובלה עולה ההבנה שהיעדרות, לפעמים יש לה משקל לא פחות מאשר לנוכחות, ושחתונה כלשהי - כזאת או אחרת, חצי-תקנית או רבע-תקנית - בכל זאת מתרחשת".
5 צפייה בגלריה
"בחרתי את הסיפורים באופן שיאפשר לראות התפתחות של קול, מהקול הצעיר ועד לזה הבשל". מיכל בן נפתלי שערכה את הספר מכתביה של מטלון
(צילום: יובל חן)
זמן מה לאחר מותה הפקיד בן הזוג שלה, פרופסור עמנואל ברמן, אסופת סיפורים ונובלות שכתבה מטלון בידי הסופרת והעורכת נעמה צאל, במטרה לקבץ אותם לספר. צאל החלה לעבוד על החומרים אבל למרבה הצער, ב-2019 נפטרה גם היא ממחלת הסרטן. מי שהמשיכה אותה היא אשת הספרות וחברתה הקרובה של מטלון - מיכל בן נפתלי. האסופה, "אושר מאחורי העצים", על שם הנובלה המרכזית בה, יצאה בשבוע שעבר בהוצאת עם עובד ותושק מחר (ו') באירוע חגיגי לזכר 5 שנים לפטירתה של מטלון בקאמרי. לצד הנובלה אפשר למצוא בספר יצירות וקטעים שכתבה לאורך הקריירה שלה, ואף חיבור שכתבה בגיל 14 בלבד ושחותם את הספר.
5 צפייה בגלריה
עטיפת הספר "אושר מאחורי העצים" מאת רונית מטלון ובעריכתה של מיכל בן-נפתלי
(עיצוב עטיפה: יהודה דרי)
"בחרתי את הסיפורים באופן שיאפשר לראות התפתחות של קול, מהקול הצעיר ועד לזה הבשל", מסבירה בן נפתלי בריאיון ל-ynet. "החל מהסיפור הראשון שפרסמה במוסף הספרות של 'דבר' ב-1979, דרך קטעים שפורסמו בעיתונות, והנובלה 'אושר מאחורי העצים' שהתפרסמה כנספח לעיתון 'הארץ' ולאחר מכן הייתה סרוגה בקומפוזיציה ברומן 'שרה, שרה'. הפרדנו אותה מחדש כי זאת הייתה משאלה של רונית, אני זוכרת אותה מדברת על האפשרות להחזיר אותה למצב הקדמוני שלה".
חלק מהסיפורים, אני מניחה, קראת בפעם הראשונה.
"כן. ב-79', כשפורסם הסיפור הראשון, הייתי נערה בתיכון. היצירה הראשונה של רונית שקראתי הייתה 'שרה, שרה', זה היה הרומן הראשון שהביאה לי חברה. גרתי אז בפריז והיא אמרה לי 'תקשיבי זאת סופרת שאני מאוד מעריכה ורוצה שתקראי', אני זוכרת שבלעתי את זה והפכתי להיות קוראת אדוקה שלה. 'שרה, שרה' הוא סיפור על חברות, אגב הרבה לפני אלנה פרנטה (מחברת סדרת הרומנים הנפוליטנים - ס"ש). זה סיפור מאוד מעניין ולא פשוט שמעלה שאלה לגבי האמינות של המספרת, שמתארת את אותה הסצנה אבל אחרת בכל פעם, והפוך מפרנטה. פרנטה ירדה לרזולוציות של פרטים ומילאה ארבעה כרכים, וזה טקסט הרבה יותר פרגמנטרי".
החיבור שכתבה בגיל 14, על 'הסוד' שלה, שעסק בגירושים של הוריה, הוא בוגר באופן בלתי נתפס כמעט יחסית לגיל שלה. לא רק בעומק השפה אלא ברמה הרגשית.
"זה מעניין כי דמות המספרת של רונית היא הרבה פעמים מספרת שהיא ילדה נערה, כלומר הפיגורה הזאת של הנערה נשארה איתה. היא פאסיבית, מתבוננת, קולטת מחוות גוף, ניואנסים, קולות, זה ממש גרעין ביצירה שלה שהולך איתה לאורך כל הדרך. הילד אצלה הוא לא תמים וחף מדעת, אלה ילדים מתוחכמים וקולטים. קודם כל הם מאוד לא תמימים, חלקם מניפולטיביים או אפילו פסיכופטים. היא הייתה מאוד נועזת ואמיצה, זה היה אחד האיפיונים של הכתיבה שלה".
5 צפייה בגלריה
"הייתה מאוד נועזת ואמיצה, זה היה אחד האיפיונים של הכתיבה שלה". רונית מטלון
(צילום: טל שחר)
בן נפתלי, סופרת, מסאית, עורכת ומתרגמת, בת 59, מתגוררת היום לסירוגין בתל אביב ובחיפה ועם בת זוגה, הפסיכואנליטיקאית והמשוררת, דנה אמיר; ספרה, "המורה", זיכה אותה בפרס ספיר בשנת 2016. מתוך ערמת הסיפורים שהורישה לה צאל היא בחרה את אלה ששיקפו בעיניה את המהלך היצירתי של מטלון, מתחילת הדרך ועד סופה.
מה בלט לך מפרספקטיבת-על על כל הקריירה של רונית?
"מה שמאוד בלט לי ככותבת זה שבהתחלה היא עוד לא בתוך הדיאלוגים. יש פחות מהם ואם יש הם מאוד ספרותיים. כלומר ברור שרונית הצעירה היא מאוד קוראת, מכירה את המודרניזם והרומן של המאה ה-19 - והמשפטים בסיפורים האלה פחות נגישים. הם יכולים להתחיל בתחילת העמוד ולהסתיים בסופו, משהו דמוי יעקב שבתאי. ואז מה שקורה זה שהיא הופכת לעיתונאית, ואני חושבת שברגע הזה היא מאוד משתנה ככותבת. היא יוצאת לשטח לדרום, לצפון לפריפריה, היא שומעת אנשים מדברים והרבה מאוד אוויר והומור וקצת איכויות סאטיריות של תיאטרון כורסא, והרבה מאוד פראות - נכנסים לפרוזה שלה. היא נורא מצחיקה, אחת הסופרות היותר מצחיקות שאני מכירה, משהו קורה לה.
"'והכלה סגרה את הדלת' וגם הנובלה 'אושר מאחורי העצים', הן בעצם טרגדיה. בן משפחה הומוסקסואל שמת מאיידס, האבא לא מכיר בו והוא עצמו ניצול שואה, הכול נורא כבד, אבל אנחנו פחות בפצע ויותר בהמולה של המשפחה מסביב. וזאת משפחה מטורללת, כן? זאת טרגדיה עטופה בקומדיה. גם ב'והכלה סגרה את הדלת' אנחנו לא יודעים מה קורה בתוך החדר. יש רק את ההמולה שבחוץ. רונית פתאום כרויה לא רק לדיכאון שממתין וספון בחדר - אנחנו לא יודעים בכלל מי זאת הכלה - אלא רק לרעש שנמצא בחוץ. את האוזן הזאת היא פיתחה בצורה מאוד משוכללת, והמעבר בין רונית מוקדמת למאוחרת מאוד ברור בקובץ הזה.
"אני זוכרת ב-2016 הרצאה שנתנה באוניברסיטת תל אביב, שאחריה נסעה לפריז וגילתה שהיא חולה. הייתה התכנסות באוניברסיטה לכבוד אנני ארנו, שקיבלה את פרס הנובל השנה. זאת הייתה ההרצאה האחרונה שרונית נתנה. וכשהיא דיברה על ארנו היא אמרה שהיא כל כך אוהבת את הדייקנות והיובש הכמעט קליני-מדעי שלה, היא אמרה, וזה ציטוט שלה, ש'היא לא עושה סיפרותיזציה של הממשי'. היא משאירה את הממשי ברוטלי, קשה, כמו שהוא, בוטה. אז אני חושבת שרונית המוקדמת הייתה בתוך ה'סיפרותיזציה', היא ידעה איך להיכנס לבית המקדש הספרותי, אבל בשלהי שנות ה-80 היא יצאה לכתיבה העיתונאית ושם הייתה יותר בחיכוך עם העולם, הארצי, והפרוזה שלה מאוד משתנה בעקבות זה".
יצא לך לפגוש אותה בתקופה שהייתה חולה? איך היא קיבלה את המחלה?
"כן, יצא לי. זה היה מאוד קצר. שלושה חודשים. לא הייתה פרספקטיבה, זה היה מהיום להיום, זאת לא הייתה מחלה נמשכת. היא קיבלה את ההודעה בספטמבר ונפטרה בסוף דצמבר, לא היה משך. כמו כל אדם חולה אתה נע בין תקווה ותוחלת. הכול זז הצידה. אבל היא כן כתבה את הנאום לפרס ברנר - היא הגתה אותו בקול רם והכתיבה אותו לבת שלה, אותה היד הכותבת עם החן, עם אותה צלילות וחדות וראייה. זאת הייתה קורת רוח גדולה, היא פשוט שלפה טקסט לעילא, בעל פה".
"כדי לבכות לא צריך להיות בתוך האינסטנט והריאליטי, צריך דווקא את המרחק"
מטלון נולדה בתחילת שנות ה-60 להורים שהיגרו לארץ ממצרים. אביה היה פעיל חברתי למען זכויות עדות המזרח והיא עצמה נחשבה לקול נשי, משמעותי ויציב, שהרבה לעסוק בזהות הישראלית-מזרחית באמצעות גיבוריה ובעיקר גיבורותיה. אותה משפחת מהגרים מופיע כחוט השני בלא מעט יצירות שלה, כמו "זה עם הפנים אלינו", ו"קול צעדינו" שהיה מועמד לפרס ספיר בשנה שבה בוטל הפרס, וביצירות נוספות. המונח "כתיבה מזרחית", לעומת זאת, היה מחלץ ממנה מונולוג נמרץ לפיו היא "אינה מרוצה מההגדרות של הכתיבה המזרחית בתרבות", כפי שאמרה בריאיון לקובי מידן בתוכנית "חוצה ישראל". "צריך להבין שהקטגוריה הזאת, מזרחיות, הומצאה על ידי הציונות בארץ ישראל. מדובר בעדות שלאמיתו של דבר אין ביניהן הרבה מהמשותף. הקטגוריה הזאת, 'עדות המזרח', הובנתה על ידי הפרויקט הציוני. המרחק בין הוריי יוצאי מצרים לבין יהודים יוצאי תימן גדול יותר מהמרחק בין הוריי לבין יהודי מדנציג".
לכתבות נוספות במדור ספרות:
"היא תמיד יצאה נגד הסטריאוטיפ", מסכימה בן נפתלי. "כבר בקובץ המסות הראשון שלה יש אמירות מאוד חריפות נגדו. היא תמיד עסקה בחברה מהגרת, אוכלוסייה שהיא לא דתית ולא מסורתית אלא קוסמופוליטית. אלה אנשים שלא עולים לישראל - הם מהגרים. זה משהו אחר. הם יכולים להגר לישראל ומשם לאוסטרליה ולקמרון ולפרוור פריזאי והם שומרים את האיכות של המהגרת, התלישות הזאת, ובמובן מסוים יורדים מגדולתם, גם אם זאת גדולה מדומיינת. האנשים שאיתם נפתח הקובץ, למשל מאדם ראשל היא אישה שאיבדה את כל ההילה שלה במובן מסוים, ונשאר משהו מאוד דיכאוני, מן משאלת מוות".
יש בעיסוק הזה משהו מאוד אקטואלי, רלוונטי לימינו.
"זאת אחת הסיבות שהיה ניסיון להוציא את הקובץ עכשיו. כי עכשיו הכול מאוד אינסטנט והכול מאוד מהיר, אבל זה משהו מנוגד - להגיד שההווה שלנו לא נבלע בעכשיו או באקטואליה במובן השטוח של המילה, אלא שיש לו כל מיני ממדי זמן ואנחנו פורשים אותם. אנחנו לא רק שואלים מה רונית מטלון הייתה אומרת אילו נשארה בחיים והמשיכה לכתוב, אלא מה היא כבר כתבה ואיך אפשר לשמוע מחדש את ההווה דרך דברים שכבר העלתה על הכתב. מה אומר לנו ארון הספרים שלה, כשאנחנו פותחים אותו שוב מקץ עשור, מקץ שני עשורים?".
5 צפייה בגלריה
"לא רק שואלים מה רונית מטלון הייתה אומרת אילו נשארה בחיים והמשיכה לכתוב, אלא מה היא כבר כתבה ואיך אפשר לשמוע מחדש את ההווה דרך הדברים" מיכל בן-נפתלי
(צילום: Mathieu Bourgois)
כלומר אפשר לקרוא את הקובץ הזה עם הקשר להווה למרות שהיא כתבה את רובו די מזמן?
"לחלוטין. הדוגמה בעיניי היא דווקא הרומן 'שרה, שרה', ש'אושר בין העצים' יצא ממנו. קודם כל זה סיפור על משפחה ומחלה ומוות בתוך המשפחה ומישהו שרוצה שישרפו את הגופה שלו, סיפור מאוד קשה. הומו שאבא שלו לא הכיר בו וחלה באיידס וחווה את התפרקות המשפחה שלו. הדמות של שרה מאוד מעניינת, אפרופו ימינו. זו דמות אקטיביסטית של השמאל - צלמת בשטחים, מרטירית, יש בה משהו מאוד דתי והיא מוכנה ללכת עד מוות. היא מוכנה לשלם מחיר ולהקריב קורבן. זה ספר שיצא בשנת 2000 והוא נחתם עם המשפט שמסיים את הנובלה 'רצחו לכם את רבין'.
"זה רגע מסוים שאפשר היה לדבר בו על שמאל אקטיביסטי אידיאולוגי שמוכן לשלם מחיר, בטח הרבה יותר מהיום. היום המחיר וההקרבה הם נחלת הימין האידיאולוגי. האיכויות האלה של החולי וההתפרקות שהיא ניסתה לבדוק נוכחות בשתי הנובלות, אבל מעניין לחזור לרומן כולו ולקרוא את 'שרה, שרה' מהפריזמה של היום, מה קרה לשמאל? למה הוא לא מוכן לשלם מחירים? למה הוא נעשה כל כך אגואיסטי?.
"או למשל הרגע ב'אושר מאחורי העצים' שהמספרת מגיעה לפרוור ויש שם המולה של משפחה לא לכידה, רועשת, קשה, והיא יוצאת רגע לחצר הבית ונזכרת בציור של דוד גינתון, 'אושר מאחורי העצים', ואומרת משהו כמו 'לראשונה בכיתי'. זה רגע מאוד מעניין כי היא אומרת 'יכולתי לחרוג מהגלד הנוקשה של הזוועה'. כאילו כדי לבכות לא צריך להיות בתוך האינסטנט והריאליטי והגולמיות והגלד המוקשה של הזוועה - אלא דווקא צריך את המרחק האסתטי. דווקא הזיכרון של ציור ולא ההיטמעות בטראומה של הגוף הפצוע והכואב. המרחק הזה מאפשר לה לראשונה לבכות, והרגש בא דווקא לא מהקרבה היתרה אלא מהמרחק. והתנועה בין הגולמיות למרחק הרפלקסיבי - זה משהו מאוד מטלוני, שאפשר ללמוד ממנו והוא נעשה יותר ויותר נדיר בכתיבה היום".
רוב הכתיבה היום היא גולמית בעיניך?
"יש נטייה כזאת. הממד הזה של הגולמיות והטראומה, הריאליטי והאינסטנט, מה שמרגש הוא להיות צמוד ולגלם אותו, לעשות פרפורמנס שלו. חלק לא פחות משמעותי מהדבר הוא להיות רחוק ולהתבונן ולחשוב, ואצל רונית יש תנועה כפולה כזאת בטקסט כל הזמן. תנועה של מספרת מאוד מהרהרת ומהורהרת. בעיניי היא מאוד חשובה ומלמדת".
5 צפייה בגלריה
"מכורה כמו כולם אבל אני גם מכורה לספרות". מיכל בן נפתלי, זוכת פרס 'ספיר'
(צילום: ירון ברנר)
היום יש באמת תחושה שכל מה שמנסים לעשות זה לחלץ רגש בישירות ובכוח. אין שום דבר מרומז.
"גם בכתיבה, התגובה לדבר הזה היא בדרך כלל קהות חושים. באופן פדרוקסלי זה מה שקורה למספרת, היא נמצאת בתוך המשפחה והיא לא בוכה, היא לא מרגישה כלום. לכן הרגע הזה מעניין כל כך - לצאת החוצה, להיזכר בתמונה, להיזדקק לתיווך אסתטי כדי שהדמעות ינבעו".
את רואה טלויזיה, אגב?
"ברור! יש מישהו שלא ראה את 'הלוטוס הלבן?'. הבעיה מתחילה כשהספרות נעשית סדרה וסוג של תסריט, אז היא מאבדת את הנפח שלה. אבל זה שסדרה יכולה להיות מזהירה אין שום שאלה. אני מכורה כמו כולם אבל אני גם מכורה לספרות".
"זה שמישהו מזהה ספר ביכורים ואומר שיש משהו מובחן ונותן לו לגדול זה נדיר"
למרות היותה ישירה ולעיתים בוטה, ועל אף שלא תמיד התקבלו היצירות שלה בחיבוק על ידי עולם הספרות, מטלון זכתה לעדנת קאנוניזציה מסוימת. סיפורה, "אח קטן", הוא חלק מהתוכנית של משרד החינוך ונלמד לבגרות, היא זכתה בפרס "אמת" עם א.ב יהושע, נכתבו עליה ספרים ומאמרים והייתה מרצה מוערכת באוניברסיטת חיפה. "היא הייתה מוערכת בגלל הסגולות שלה, הפוליטיות שלה, הקול האחר שהביאה, הקול של המזרחיות בלי להפוך לסטריאוטיפ, בלי לכתוב ספרות פולקלורית, בגלל התנועה בין העיתונאות ומסאות לכתיבה של פרוזה", מאבחנת בן נפתלי. "בפרספקטיבה היא אחת הסופרות הבולטות והיא גם קיבלה הכרה ככזאת, גם של המוסד שזה דבר מאוד נדיר היום, גם כי מנגנוני התיווך קצת קרסו".
למה הכוונה?
"כמובן שקמו פלטפורמות אחרות שחלקן אינטרנטיות, ויש עוד אופציות להעלאת יצירות. אבל משהו קרה עם מה שהעיתונות ומוספי הספרות סיפקו. רונית הצליחה עוד בזמן שמי שכתב על ספרים היו פרופסורים באוניברסיטה וזה חשוב, חשוב לדעת שלפני עשרות שנים היה את ברוך קורצווייל שיזהה את דליה רביקוביץ', וזה חשוב שמשה רון ונילי מירסקי ידעו להכיר ברונית מטלון ולראות את הקונטקסט והאיכות והקול המובחן. זה שמישהו מזהה ספר ביכורים ואומר שיש משהו מובחן ונותן לו לגדול זה נדיר, ונדיר ולא בגלל שאין סופרים מוצלחים אלא מפני שיש פחות מנגנונים שבאים מהעילית האינטלקטואלית שמזהים. זה פחות ופחות נוכח בעיתונות השבועית. רונית פשוט הייתה באיזה רגע שזה היה אפשרי".
למה זה קורה? אלה רק אינטרסים מסחריים?
"אני לא יודעת. עיתונות מסוימת הפכה להיות יותר סנסציונית וצהובה, הביקורת הפכה להיות מאוד רודפנית ופחות מנסה להתמודד עם פואטיקה של סופר או סופרת. ממד הזמן של הקריאה השתנה, זה מאוד אינסטנט, ספר תובעני יותר במקום לשבח אותו, עורפים. דווקא ספרות שניזונה מההיסטוריה של הספרות, כל זה הפך להיות יותר ויותר שטוח. הביקורת אוהבת דברים מסוימים עכשיו - וגם רונית סבלה מזה. קיבלו אותה בצורה מאוד אמביוולנטית. 'זה עם הפנים אלינו' זכה להלל ולשבח, ו'שרה, שרה' זכה להרבה מאוד ביקורת, כמו גם 'גלו את פניה'. 'קול צעדינו' חובק. אבל היא תמיד עניינה את הביקורת והמבקרים וגם את האנשים באוניברסיטה".
אני מניחה שחלק מהעניין זאת הקלות שבה אפשר להוציא טקסטים היום.
"כן, הרבה מאוד מהקולגות שלי אומרים שאנשים רק כותבים ולא קוראים. שהרצף בין לכתוב משהו ברשת החברתית או לכתוב בלוג ולאגד אותו לספר בלי שזה יעבור טרנספורמציה של עריכה או עבודה משותפת הוא בעייתי. אלה הכללות אבל התופעה קיימת".
אפשר לקוות שזה תהליך שנמצא בהתחלה שלו, ושזה יתאזן. זה לא שכל העניין בספרות ילך וידרדר עד שהיא תיעלם.
"אני מסכימה לגמרי. תמיד היו ותמיד יהיו איים של תשוקה לספרות, ובגלל שאנחנו יצורים נוסטלגיים אז בכל נקודת זמן אנחנו אומרים 'פעם זה היה אחרת', אבל התשובה היא שזה תמיד מורכב. אני זוכרת שרונית ציטטה לי פעם את יאיר הורביץ שאמר שהוא רוצה להוציא ילקוט לידידים. אז תמיד יש את הפנטזיה על הילקוט הזה לאנשים שיש להם תשוקה לקרוא, אבל עובדה שכבר לפני עשרות שנים הייתה לו את הפנטזיה הזאת, אז כנראה שזה באמת מורכב. כמו שיש יוזמות עכשיו של חנויות פרטיות לספרים כי קורים דברים לכל הצדדים וזה לא חד כיווני".
